תמש (נצ') 28242-04-23 פלונית נ' אלמוני

• מבוא

1. ההליך דנא הנו תביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבע אחיה.  אימם של הצדדים הלכה לבית עולמה ביום 00.00.2008 (להלן – המנוחה) עיזבונה של המנוחה כלל בית מגורים ומשק הידוע כמספר ** במושב *** **** ש**** ה******* (להלן – הנכס).  ביום 1/5/13 ניתן בבית הדין הרבני צו ירושה בעניינה של המנוחה, לפיו הנתבע הנו היורש היחידי של הנכס לאחר שהתובעת ושתי אחיותיה הנוספות הסתלקו לטובת הנתבע.
2. התובעת עותרת לחיוב הנתבע בסך של 450,000 ₪ כאשר 400,000 ₪ מתוכם מהווים לטענתה את חלקה היחסי בעיזבון המנוחה, כפי שהובטח לה ולאחיותיה, זאת לאחר שהנתבע מכר את הנכס ו-50,000 ₪ משקפים את היקף השיפוצים והעבודות שביצעה התובעת בנכס.

• עיקר טענות הצדדים

טענות התובעת

1. לפני כ- 4 שנים, מכר הנתבע את הנכס.  למיטב ידיעתה המכירה עמדה ע"ס 1,600,000 ₪.  הנתבע שכנע את התובעת ואת יתר אחיותיו, כי עיזבון המנוחה שכלל כאמור את הנכס יעבור על שמו, אולם הבטיח כי ידאג לחלק את העיזבון באופן שווה, בין כל ילדי המנוחה ובכללם התובעת.
2. ביום 01/05/2013 ניתן צו ירושה בתיק */****** בבית הדין הרבני ב***** ללא מודעות האחיות להתנהלות ולפיה העובדה כי בסופו של הליך הנתבע הנו היורש היחידי.  הנתבע פנה לבית הדין הרבני בעצמו ובאופן בלעדי בנוגע להוצאת צו הירושה, ודאג כי העיזבון יעבור אליו בלבד תוך מידור חלקן של התובעת ואחיותיה.
3. חרף מכירת הנכס והתחייבותו של הנתבע, הלה התנער מהתחייבותו לזכות את התובעת ואחיותיה בחלקם בעיזבון בטענה כי אין לו יכולת כספית.
4. חרף ניסיונות להגיע להסדר עם הנתבע, הנתבע לא היה עקבי ואף לא השיב לפניות בכתב ובעל פה שהועברו אליו עובר להגשת התביעה דנן.
5. הנתבע התנהל באופן לא הגון וברמייה חרף היותו **** לשעבר, כאשר דאג כי התובעת ואחיותיה יוותרו כביכול על חלקן בעיזבון תוך הבטחה שיעביר את חלקן.

טענות הנתבע

1. יש לדחות את התביעה על הסף בהיותה קנטרנית.
2. התמורה בגין מכירת הנכס עומדת ע"ס של 900,000 ₪, ולא כפי שטענה התובעת.  מיסוי מקרקעין לא קיבל את השווי המוסכם והוציא שומה נוספת ע"ס 300,000 ₪, לאחר השגה נקבע שווי של 1,050,000 ₪ בנוסף לתשלומים נוספים ששולמו.
3. הנתבע לא הבטיח מעולם דבר, והתובעת ואחיותיה חתמו מרצונם החופשי בבית הדין הרבני ב***** ואף נערך פרוטוקול בהתאם.
4. כאשר נפטר אבי המשפחה נעשה הליך דומה בבית הדין הרבני שגם שם חתמה התובעת ואחיותיה ומעמד זה אינו חדש לה.
5. לא הייתה הבטחה מעולם, הרי לא ייתכן שהובטח רק לה מבין אחיותיה שלא תבעו.  בנוסף במעמד השבעה הציע הנתבע כי הוא לא מעוניין בבית וכל המעוניין ייטול, אך כולם סרבו בטענה שהוא הבן היחיד במשפחה.
6. גם בנסיעה לבית הדין הרבני הציע כי כל המעוניין ייטול אך כולן ידעו כי רצון האם והאב היה שהנתבע יירש, המנוחה תמיד דאגה להגיד כי הבית והנחלה לבן שלה, ומכאן שכולן יידעו באמת מהי צוואת האם בנוסף ידעו כי ישנם חובות על הנכס שלא רצו להתמודד איתם.
7. אם התובעת רצתה חלק בעיזבון מדוע הסתלקה.  ואם צו הירושה היה במרמה כדבריה מדוע לא פנתה לבית המשפט לאי קיום צו הירושה.

• דיון והכרעה

1. לאחר שמיעת העדויות שהובאו בפניי, עיון בכתבי בי הדין סבורני כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.  אסביר מסקנתי זו.
2. צו הירושה שניתן בעניינה של המנוחה ביום 1/5/13 בבית הדין הרבני, ניתן בהסכמת כל האחים ובכללם התובעת.  עיון בבקשה לצו ירושה שהוגשה לביה"ד הרבני מלמד כי הבקשה הוגשה על ידי הנתבע.  טופס הבקשה כולל בין היתר, פרק ובו פירוט שמות היורשים המסתלקים מהעיזבון, פרק זה נותר ריק ולא מולא בבקשה.  להבדיל מזאת הפרק הנוסף הקיים בבקשה ובו זהות היורשים וחלקיהם בעיזבון מולא כדין.  על אף זאת עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי התובעת ויתר היורשים נכחו בדיון, ונכתב כי מבוקש ומוסכם על ידי הצדדים כי העיזבון יעבור בשלמותו לנתבע.  לאור זאת ניתן צו הירושה לטובת הנתבע בלבד.
3. השאלה הטעונה הכרעה היא שאלת תוקפו של אותו וויתור, נסיבות עריכתו והאם קדמה לו התחייבות הנתבע לפצות את התובעת המסתלקת מהעיזבון בדרך אחרת.
4. שעה שהתובעת לא עתרה לביטול צו הירושה או לביטול הסתלקותה מהירושה בשל פגמים בהתקשרות, אלא רק עתרה לקבל את חלקה הכספי הרעיוני מתוך העיזבון, ראיתי לנכון להבהיר כי על אף ממצאי פסק הדין אין בכוונתי להורות על בטלות הסתלקותה של התובעת מהירושה וכפועל יוצא מכך בטלות צו הירושה, אלא לקבוע מהו חלקה היחסי של התובעת בעיזבון וזאת בהלימה לסעד המבוקש על ידה.
5. ככלל, יכולתו של אדם שהונחלה לו מנה בצוואה או בירושה, להסתלק ממנתו מוסדרת בסעיף 6 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1964 (להלן – חוק הירושה) כדלקמן;

הסתלקות יורש מזכותו בעיזבון

• לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העיזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לענייני ירושה, או לבית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעיזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.
• מי שהסתלק מחלקו בעיזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.

20. בעניינינו, התובעת הסתלקה מחלקה בעיזבון המנוחה לטובת הנתבע בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני, על כן בתנאים הפורמליים של סעיף 6 עומד הוויתור.
21. הדין הכללי החל, ככל שמדובר בהסתלקות מעיזבון, הוא חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ד – 1973 (להלן – חוק החוזים). בבסיס הלכה זו עומדת התפיסה לפיה הסתלקות מעיזבון נחשבת "פעולה משפטית" במובנו של סעיף 61(ב) לחוק החוזים (ראה: רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו ו-4 אח', פ"ד נג (3)97 עמ' 108)
22. סעיף 61(ב) לחוק החוזים קובע כך:

"הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נוסעים מחוזה"

23. כתב הוויתור מהווה, "פעולה משפטית" עליה חלים דיני החוזים ובכללם הוראות העוסקות בפגמים שנפלו ברצון המתקשר, המקימים עילה לביטול ההתקשרות. כך למשל שימוש בסעיף 61 נעשה בפרשת דשת לעיל, לצורך החלתה של דרישת תום הלב, אם כי השימוש בסעיף זה אינו מוגבל רק לנושא תום הלב והוא מחיל את כל הוראות חוק החוזים על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה.
24. סעיף 18 לחוק החוזים קובע את זכותו של צד לבטל חוזה שנכרת חת עושק ואלה הוראות הסעיף:
25. עושק

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת                                  המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים                                במידה בלתי סבירה מן הקובל, רשאי לבטל את החוזה"

25. עילת העושק, הינה אחד הביטויים הברורים לתפיסה עכשווית של דיני החוזים המציבה גם את הדרישה לצדק והגינות חוזית לצד מתן ביטוי לרצון הצדדים. הרעיון האו כי בהיעדר רצון חופשי – החוזה פגום.
26. על כך נאמר בספרם של ד' פרידמן נ' כהן, חוזים (כרך ב') עמ' 971:

"הדרישה לפגם ברצון בעילת העושק ובעילה של השפעה בלתי הוגנת היא מתונה    ומרוככת יותר מזו הקיימת בעילות המסורתיות (טעות, הטעייה כפייה) הצירוף של    תנאים גרועים עם פגם ברצון ולו פגם מתון הוא המצדיק את קיומה של עילת       הביטול" (ההדגשה שלי ג.מ.ב)

1. החשיבות היא בעצם ההכרה ביסוד מצפוני מוסרי וערכי שלאורו צריך להיבחן החוזה (ולענייניו כתב הוויתור) כאשר הקביעה היא כי בנסיבות מסוימות, על פי המדדים שנקבעו בעילת העושק לבחינתו של יסוד זה, ניתן יהיה לבטל את החוזה.
2. עדותה של התובעת הייתה עדות מהימנה וקוהרנטית.  גרסתה של התובעת לפיה הסתלקותה מעיזבון המנוחה היה משיקולי יעילות, כאשר ההבנה הייתה כי נכון שהנכס כהגדרתו לעיל יעבור ע"ש אחד מהיורשים ולא ע"ש כולם, כאשר הנתבע נבחר פה אחד לאור היותו פנוי וזמין יותר מאחיותיו, הוא ינהל את הנכס לבדו ולאחר מכירתו הוא ידאג להעביר לכל אחת מאחיותיו את חלקה בעיזבון מקובלת עלי ומתיישבת יותר עם יתר העדויות והממצאים שהונחו בפניי.

עמ' 11 ש' 22-33