ש: יופי. אז את אומרת שאת היית ואת יודעת לאיזה עניין את הלכת. נכון? תאשרי לי.
ת: אני הלכתי בעניין להעביר את הבית על אחד מאתנו, שבסופו של דבר הוחלט שיעבור אליו, אבל לא בשביל ויתור, בשביל שאנחנו צריכים, ברגע שהבית נמצא על שם של ההורים, צריכים להעביר אותו על שם של אחד מאתנו, לא משנה מי. באותו זמן אנחנו אמרנו הוא, כי לא אני נוהגת, לא אחותי נוהגת, לא השלישית נוהגת, אין לנו שום אמצעים להוציא ילדים מהעבודה, את הבעל מהעבודה, בשביל ללכת, ללכת למנהל או ללכת למועצה או ללכת למושב או ללכת למשכנתא. כל זה. אני חתמתי? זה לא בשביל ויתור. אם אני הייתי יודעת שאני הולכת לוותר, אני לא הייתי חותמת. כולל אחותי.
עמ' 15 ש' 21-28
התובעת, גב' *. ****: אבל ברגע שאף אחד לא מדבר איתי ואף אחד לא מסביר לי שאנחנו הולכים לחתום, ברגע שהיו אומרים לי "את הולכת לחתום על ויתור," הייתי אומרת "לא." הייתי אומרת לא." למה אני גם יש לי חלק בבית הזה. אני גרתי במושב, אני גרתי אצל, במושב עם אימא, אני הייתי כל הזמן עם אימא, הייתי כל הזמן דואגת לה והכל. למה? זה חלק שמגיע לי ולאחיות שלי. למה לחשוב רק על בן אדם אחד? איפה המצפון של בן אדם? אילו אני הייתי לוקחת את זה על עצמי, לא הייתי מתנהגת ככה.
עו"ד ח. חרוב: או קיי.
עמ' 5 ש' 34-36 ועמ' 16 ש' 1-4
התובעת, גב' *. ****: ... הייתי לוקחת את כולם, הייתי אומרת "יש קונה לבית, בואו נראה כמה אנחנו צריכים, יכולים למכור את הבית," מוכרים את הבית. אימא ביקשה ספר תורה. היינו עושים לה ספר תורה.
מה שהיה נשאר, היינו מוציאים קצת כסף בשביל לעשות את סעודת מצווה. מה שנשאר, דוגמא מיליון שקל, מתחלק בארבע, נגמר הסיפור. לא מתנתקים. זה כואב לי שהיום אני מנותקת ממנו, כואב לי שאני מנותקת מאחותי-
- חיזוק לגרסתה של הנתבעת ניתן למצוא בעדותה של אחותה הגב' ***** ****, כפי שמפורט לעיל, אשר אף היא הייתה להתרשמותי עדות מהימנה שלא נסתרה.
עמ' 39 ש' 1-19
העדה, גב' ***** ****, משיבה לשאלות כבוד בית המשפט: