הימנותא, מנגד, טענה כי ניסיונה של הפטריארכיה להציג את הסכם הפשרה כאילו נכפה עליה באמצעות הפעלת לחצים שונים, היא טענה כוזבת שעומדת בסתירה לראיות. לטענתה, הפטריארכיה פעלה מולה בתחבולה ובחוסר תום לב, הסתירה ממנה מידע בעת שניהלה מולה משא ומתן, מסרה לה הסברים "מיומרים" שונים והתחמקה מחתימה על ההסכם בתואנות שונות - וכל זאת בשעה שניסתה במקביל לבצע עסקה סיבובית במעורבות צד שלישי מאחורי גבה של הימנותא.
- בטרם נצלול אל הוראות ההסכם גופא, חשוב אפוא להסיר מדרכנו את תזת הכפיה והעושק שהעלתה הפטריארכיה, שכזכור אמנם כופרת בכך שמלכתחילה נכרת הסכם כלשהו בינה לבין הימנותא, אך דואגת לשמר ביד השניה את הטענה שאילו היה ההסכם נחתם - היה מקום לדון בפגמים שנפלו כביכול בכריתתו בגין כפיה ועושק.
קביעתו של בית המשפט המחוזי היתה נחרצת בסוגיה זו, ואין לי אלא להסכים כי אין בחומר הראיות "כל ביסוס, ולו לכאורי, לטענת הפטריארכיה בסיכומיה לעושק וניצול של הפטריארך [...] ולו בדרך הרמיזה" (פסקה 139 לפסק דינו). חומר הראיות מלמד על דין ודברים שהתקיים לאורך זמן, בין צדדים מיוצגים, לרבות ישיבות, חילופי טיוטות ומתן הערות, הסתייגויות ותיקונים. כפי שהוסיף בית המשפט המחוזי, הפטריארכיה היתה מיוצגת על ידי עורכי דין מנוסים ומקצועיים והיתה מלווה לאורך הדרך ביועצים. על כך יש להוסיף כי היתה זו הפטריארכיה שהציעה בשלב מסוים להמיר את החלופה של הארכת תקופת החכירה בחלופה של מתן תשלום להימנותא כנגד ויתור על טענותיה ומחיקת הערות האזהרה, מה שמחליש עוד יותר את תזת הכפיה והעושק. אזכיר כי הפרטיכל נחתם כאשר ההליך הפלילי נגד הנוכלים טרם הסתיים וכאשר תביעת הפטריארכיה טרם הוכרעה, ומן הסתם הנחו אותה שיקולים שונים ומגוונים להגיע לפשרה, ואזכיר כי חלק מהנסתרות בפרשה שבה הוטבעו חותמות הפטריארך והכנסיה על הסכם המכר טרם התבררו עד עצם היום הזה. אף אם אצא מנקודת הנחה כי במהלך התקופה שבה התנהלו המגעים בין הצדדים הופעלו לחצים שונים (ואפנה בהקשר זה לניסיון לערב את השר איתן ז"ל), הרי שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, בהתחשב בשיקולים והמניעים הפוליטיים והעסקיים שהיו כרוכים בפרשה רגישה זו, מדובר בלחצים שהם "רגילים ואינהרנטיים" לסיטואציה. אלו רחוקים עד מאוד מהעולמות של כפיה ועושק לפי סעיפים 18-17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים).