תמצית ערעורה של הפטריארכיה (ערעור אזרחי 1463/22)
- ערעורה של הפטריארכיה מתמקד בקביעת בית משפט קמא כי הפטריארכיה פרשה מהמשא ומתן בחוסר תום לב, ובחיובה בפיצויי קיום עקב כך. בעיקרם של דברים, נטען כי הפטריארכיה לא נהגה בחוסר תום לב כשפרשה מהמשא ומתן מכיוון שהיו לה טעמים ענייניים ולגיטימיים לעשות כן, ובראשם - העובדה שצד שלישי שהיה אמור לממן את סכום הפשרה נסוג מכוונותיו; כי מדובר בעסקה שאיננה טובה לפטריארכיה, המהווה ניסיון לנצל את חולשתה, ועל כן לא ניתן לראות בפרישתה מהמשא ומתן כחוסר תום לב; וכי גם אם מעשיה של הפטריארכיה עולים כדי חוסר תום לב, אין מדובר במקרה המצדיק פסיקת פיצויי קיום, שכן לא ניתן לקבוע כי חוסר תום ליבה של הפטריארכיה הוא הגורם הבלעדי לכך שלא נכרת חוזה מחייב, נסיבות העניין אינן מקימות "זעקת הגינות", ובשלב זה לא ניתן היה לדעת באלו תנאים היה נכרת ההסכם המחייב, אם היה נכרת כזה.
עוד נטען כי הימנותא היא זו שפעלה באופן שאינו ראוי בכך שסירבה למחוק את הערת האזהרה שנרשמה במרמה ובכך שהפעילה לחצים פסולים על הפטריארכיה להיכנס עימה להסכם פשרה הנוגד את תקנת הציבור; כי בית משפט קמא שגה בפרשנותו של הפרטיכל, אשר קבע במפורש שרק חתימה פיזית תביא להשתכללות ההסכם; כי הפטריארך לא היה מוסמך להתחייב בשמה של הפטריארכיה ללא כתב-ההכרה; וכי לא התקיימו התנאים המקדימים להסכם - לא הוכח כי ניתן אישור הגורמים המוסמכים בקק"ל, אישור הסינוד הקדוש ניתן רק באשר למימון סכום הפשרה על ידי צד שלישי אך לא באשר לחתימה על ההסכם, וכתב-ההכרה ניתן רק לאחר שחלף המועד שנקבע בפרטיכל. לבסוף, הפטריארכיה טענה כי יש לדחות את ההליך מחמת העיתוי שבהגשתו העולה כדי שימוש לרעה בהליכים משפטיים; וכי לחלופין, יש לנכות מהסכום שבו חויבה הפטריארכיה את סך הסכומים שנגבו מהנתבעים הנוספים בהליך קמא.
- מנגד, הימנותא טענה, בין היתר, כי בניגוד לטענות הפטריארכיה, התנאים שנקבעו בפרטיכל ובהם מתן אישור הסינוד, התקיימו במלואם; כי החובה לחתום על הסכם הפשרה היא בגדר חיוב חוזי; כי הראיות והעדויות מצביעות על כך שהפטריארכיה פעלה מרצון חופשי ומשיקולים כלכליים ומדיניים; כי לא נותרו מחלוקות מהותיות שטרם הוסכם עליהן בין הצדדים כפי שטוענת הפטריארכיה, וכבר ביום 12.3.2007 נוסח הסכם הפשרה באופן סופי ומוסכם; כי הימנותא הודיעה ללא כל שיהוי שהיא עומדת על קיום הסכם הפשרה ועדכנה על כך את בית המשפט שדן בתביעת הפטריארכיה; וכי דין חלק מטענות הפטריארכיה להידחות משהן מהוות הרחבת חזית אסורה, ובהן - הטענות לניצול מצוקתה של הפטריארכיה, כי ההסכם נוגד את תקנת הציבור או מקפח, כי הימנותא פעלה בחוסר תום לב ועוד.
- בסיכומי התשובה מטעמה, הפטריארכיה חזרה על טענותיה, ובכללן כי אין יסוד לטענת הימנותא שבין הצדדים נכרת חוזה מחייב, שכן פסק דינו של בית משפט קמא התבסס על פרישה ממשא ומתן; כי פסיקת פיצויי קיום מכוח חוסר תום לב במשא ומתן תיעשה רק במקרים נדירים העונים על התנאי של "זעקת ההגינות"; כי בהתאם לסעיף 6.1 לפרטיכל, השתכללות ההסכם מחייבת חתימה פיזית; וכי טענת הימנותא להרחבת חזית אסורה שגויה מיסודה.
תמצית ערעורה של הימנותא (ערעור אזרחי 1467/22)
- ערעורה של הימנותא מתמקד בפיצוי המוסכם שנקבע בפרטיכל, לפיו על כל עיכוב בתשלום סכום הפשרה תשולם ריבית דולרית שנתית בשיעור 8%. נטען, בין היתר, כי בית משפט קמא שגה משהחליט להתערב בפיצויים המוסכמים, ודאי מקום שבו הפטריארכיה כלל לא העלתה טענות נגד הריבית המוסכמת בכתב ההגנה, אלא לראשונה בסיכומיה; כי למצער היה עליו להשתמש בסמכותו להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים חלף ביטולם המוחלט; כי טענת הפטריארכיה לפיה יש להפחית את סכום הריבית בשל פרק הזמן שבו נמשך ההליך אינה יכולה לעמוד שכן הפטריארכיה עצמה היא שאחראית לעיכוב; וכי לחלופין, הימנותא זכאית לכל הפחות לריבית על פי חוק.
- הפטריארכיה טענה כי דין ערעורה של הימנותא להידחות. בין היתר, נטען כי משעה שפיצויי הקיום נפסקו בגין חוסר תום לב במשא ומתן, ולא נקבע כי נכרת חוזה מחייב, הרי שאין מקום לפסוק פיצויים מוסכמים שכלל לא השתכללו; כי אין כל יחס סביר בין "הנזק" שייגרם להימנותא, שכלל לא הוכח כי קיים, לבין גובה הפיצוי המוסכם; וכי כאשר הנפגע עצמו תרם לעיכוב בתשלום הפיצויים המגיעים לו, ישנם שיקולים המצדיקים הפחתה של הפיצויים, ושיקול הדעת מסור לבית המשפט.
- בסיכומי תשובתה חזרה הימנותא על טענותיה, ובין היתר טענה כי קביעת בית משפט קמא לפיה נכרת חוזה מחייב אינה הערת אגב כפי שטוענת הפטריארכיה, אלא מסקנה בעלת משמעות משפטית; כי פסיקת פיצויי קיום מקימה לתחייה את הדינים החלים על הפרת חוזה, ומשכך גם מאפשרת פסיקת פיצויים מוסכמים; וכי ודאי שלא ניתן להימנע מפסיקת ריבית כלשהי במסגרת פסק הדין.
דיון והכרעה
- פרשת המרמה משנת 2000 והמאורעות שהתרחשו לאחריה עשויים להזכיר לקורא את ספרו של דן בראון 'צופן דה וינצ'י', ואל יתפלא הקורא אם ימצא עצמו פוסע בדמיונותיו במסדרונותיה הצוננים והאפלוליים של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית, תר אחר הגביע הקדוש ואחר חותם הפטריארך. למקרא ההחלטות שניתנו לאורך ההליך דנן ולאחר בחינת טענות הצדדים וחומר הראיות, אף קשה להתעלם מהתחושה שהתמונה שנגלתה לעיני בית המשפט היא תמונה חלקית שלא שופכת אור על כלל ההתרחשויות, הנסיבות, האינטרסים והמניעים של כל אחד מהשחקנים בפרשה סבוכה זו, שמערבת בין עולם הפלילים לעולם הדת לעשיית עסקים בנכסי מקרקעין בעלי שווי עתק בירושלים (ראו, לדוגמה, דברי בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין בהליך הפלילי, שמצא לנכון להעיר כי לא ניתן לשלול מעורבות של גורמים מתוך כותלי הפטריארכיה במעשי המרמה (פסקה 360 להכרעת הדין)).
לדאבון הלב, לא נוכל להישאר בעולם ספרות המתח והמסתורין, ונגזר עלינו לשוב אל דל"ת אמותיו של ההליך שלפנינו, שבסופו של יום נסב על סוגיות משפטיות "גנריות" של כריתת חוזה והפרתו.
- למקרא טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי ובערעור מתגלים שני נראטיבים שונים למדי באשר לנסיבות שאפפו את ההתקשרות בין הצדדים.
הפטריארכיה הציגה עצמה כקורבן של עסקת המרמה המקורית וכמי שקרקעותיה (כמעט) נגזלו באשמת קק"ל והימנותא. לדבריה, קק"ל והימנותא התרשלו כלפיה "ברשלנות חמורה" במעורבותם בעסקת המרמה והיו "שותפים לזלזול בזכויות הפטריארכיה וקניינה"; שמא אף עמדו מאחורי "ניסיון פסול לרקום עסקה מפוקפקת מסוג זה מאחורי גבם של הפטריארכיה ומוסדותיה"; וחטאו גם בכך שלא פעלו למחיקת הערות האזהרה באופן מיידי לכשנתברר דבר המרמה. עוד טענה הפטריארכיה כי מתווה הפשרה נֶהֱגָה "בניסיון לניצול חולשת הפטריארכיה כך 'שהנוצרים ישלמו מה שהיהודים גנבו או קיבלו וסירבו להחזיר'", ולחייב את הפטריארכיה "שתשלם את הכסף שגנבו כמה יהודים טובים ברשלנותם החמורה של כמה יהודים טובים אחרים". לטענת הפטריארכיה, מדובר ב"ניצול ציני של חולשת הפטריארכיה"; "מדובר ב'שיטות' של עולם תחתון ולא של מדינה או סתם אנשים"; וכי אילו היה נחתם הסכם בין הצדדים, היה בכך כדי להטיל על המדינה "אות קין של ניסיון לעושק של מיעוט דתי חלש" ואף היה מקום לדון בטענות של כפיה, עושק ותקנת הציבור (אפנה, בין היתר, לפרקים א, ב(1)-ב(3) לסיכומי הפטריארכיה בבית המשפט המחוזי; פסקה 10 להודעת הערעור).