עוד ניתן להפנות אל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970 הקובע בסעיף 9 לו, מנגנון השבה דומה במקרה של ביטול הסכם בשל הפרה.
- חובת ההשבה קמה גם מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ומתייחסת לכך שמי שקיבל תמורה בעבור נכס או שירות אותם לא סיפק – הרי הוא מתעשר שלא כדין ועליו להשיב התמורה על מנת למנוע עשיית עושר ולא במשפט. לענין זה ר' למשל דנ"א 10901/08, בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (מיום 17.7.2011); עוד ר' ת"צ 2460-06-17, מירב אלקיים מברוכה וחגי בלמד נ' א.י אליעזר לנהג בע"מ (מיום 22.12.2024, השופטת מ' אגמון גונן) שם נדון היחס בין חובת ההשבה מכח חוק החוזים (חלק כללי) לבין החלת דיני עשיית עושר ולא במשפט ונקבע כך - "חוק עשיית עושר קובע, כאמור, את העיקרון הכללי כי מי שהתעשר ולא במשפט חייב בהשבה. בצד חיוב כללי זה בהשבה מצויות בחוקי החוזים הוראות המסדירות במפורש השבה בהקשרים חוזיים. חוקי החוזים כוללים הוראות העוסקות במקרים בהם בעקבות התקשרות חוזית, לקראת התקשרות חוזית או בהסתמך על התקשרות כזו, מעבירים הצדדים לקשר החוזי הקיים או העתידי, נכסים ביניהם, ומשמתברר כי לא קיים כלל קשר חוזי או כי קשר זה בוטל, סוכל או הופר מחויבים הצדדים בהשבה. ישנה מחלוקת בשאלה האם ההשבה בהקשרים החוזיים מבוססת על העיקרון הכללי של מניעת התעשרות ולא במשפט או שמא היא מהווה חלק מדיני החוזים, ומבוססת על עקרונות של דיני החוזים". להרחבה ר' גם דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים, 583, 605 (2020, כרך ב', מהד' 2 בע"מ 583,605)
- ועוד על כך שיש להשיב התמורה בגין שתי תקופות הזכיינות שלא נוצלו - התייחסות לסעיף 19 לחוק החוזים
- בפסקאות קודמות התייחסתי לכך שהתמורה שולמה עבור שלוש תקופות זכיינות, ומכאן – יש להשיב התמורה שהועברה בגין שתי תקופות זכיינות שלא נוצלו. ואולם, גם אם ייאמר שתקופת הזיכיון היא אחת ואורכה הוא 15 שנים, הרי עדיין כאשר היא ניתנת להפרדה באופן מובהק – הרי גם הביטול יכול להיות חלקי. לענין זה ר' סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע כך (ההדגשות לא במקור):
"ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו"
עוד ר' סעיף 7(ג) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, אשר מתייחס אף הוא לאפשרות של ביטול חלקי של התחייבויות חוזיות וזאת כאשר - "ניתן החוזה להפרדה לחלקים".
- בעניינינו, הסכם הזכיינות בהחלט ניתן להפרדה לחלקים. ודוק, הסכם הזכיינות כולל בתוכו התייחסות לשלוש תקופות זכיינות שונות. תקופת הזכיינות הראשונה וכן שתי תקופות נוספות שהן תקופות הארכה. אשר על כן – התובע רשאי היה לבטל רק את חלקן של שתי תקופות ההארכה. תקופות שהן בגדר "חלקים" מתוך ההתחייבות החוזית הכוללת לחמש עשרה שנות זכיינות.
- ומה דינה של התמורה אשר שילם התובע, כאשר בוטלו מתוך ההסכם 'חלקים הניתנים להפרדה'? לענין זה – הכלל הוא שחובת ההשבה תחול רק באשר לאותו חלק של ההסכם שאכן בוטל, ור' גבריאלה שלו, אפי צמח, דיני חוזים (2019) שם בע"מ 470 הובהר כי - "הגיונו של כלל זה יפה גם לגבי ביטול חלקי של החוזה מחמת פגם בכריתתו : הצדדים יהיו זכאים להשבה (וחייבים בהשבה) רק בהתייחס לאותם משאבים וטובות הנאה שקיבלו (ושנתנו) במסגרת חלק החוזה שבוטל. יתר חלקי החוזה – הניתנים להפרדה מהחלק –שבוטל נותרים על כנם. ברור לפיכך כי לא תקום לגביהם חובת השבה".
- לסיכום הדיון בדרישת הסעד הראשון מארבעה – שני שלישים מהסך של 585,000 ₪
לאור האמור לעיל, התובע אכן זכאי לסך השווה לשני שלישים מסכום התמורה הכולל שעמד על סך של 585,000 ₪. כלומר – יש לחייב את הנתבעת בהשבת הסך של 390,000 ₪.
- דיון בסעד הנתבע השני מארבעה – פיצוי בגין נזקים בשל ההטעיה ומאמצים בתקופת הזיכיון הראשונה להוצאת רישיון עסק (77,224 ₪) – יש לדחות את דרישת התובע לסעד זה
- התובע עותר לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בשל תשלומים שהעביר ליועץ רישוי, וכן בגין ההליך שניהל מולו. לענין זה ציין התובע שבהמלצת הנתבעת שכר את שירותיו של יועץ הרישוי מר רוני כהן ואף שילם לו סך של 70,000 ₪. בהמשך, הגיש התובע תביעה כנגד יועץ הרישוי ומשזה לא התגונן, התקבל פסק דין המחייב אותו (את יועץ הרישוי) בתשלום לתובע. בגין כך, עותר התובע לחייב את הנתבעת בסכומים הבאים:
- תשלום שהועבר ליועץ הרישוי מר רוני כהן - 70,000 ₪
- שכ"ט עו"ד אותו שילם התובע לבא כוחו עבור
הגשת התביעה כנגד מר רוני כהן - 5,850 ₪
- אגרה ששולמה עם הגשת התביעה - 1,374 ₪
=====