סה"כ - 77,224 ש"ח
- יש להבהיר שתביעת הסך של 77,224 ₪ אינה, כמובן, תביעה השבה. להבהרה זו יש חשיבות באשר לסיווג הפיצוי הנדרש, ובהמשך – הבהרה זו תביא גם לדחיית דרישת התובע.
- התביעה על הסך של 77,224 ₪ היא תביעה שעוסקת בנזקים שנגרמו לתובע בגין הטעייתו על ידי הנתבעת. הטעיה שהביאה אותו לחשוב שאכן יוכל לנהל בית עסק כדין, בנכס שנמסר לחזקתו.
לכאורה, ניתן היה לסבור שמעת שכבר נקבע שהנתבעת הטעתה את התובע וחייבת בפיצויי השבה (ור' הדיון בסעיף 12 לעיל) הרי היא חייבת, מיניה וביה, גם בפיצוי בגין נזקי התובע, שהם ההוצאות ששילם התובע ליועץ הרישוי. אך לא כך הדבר, והדין שונה בין תביעת השבה לבין תביעה שעניינה פיצוי בגין נזקים. על כך יורחב בפסקה הבאה.
- הפניה להבדל עיקרי בין תביעת השבה לבין תביעה לפיצוי בגין נזק – ויישום לעניינינו
- תביעת השבה אינה דורשת הוכחת נזק
- בסעיף 12 לעיל נסוב הדיון על סכומי כסף אשר שולמו בגין תקופות הזכיינות השניה והשלישית, ונקבע שיש להשיב סכומים אלה. הרציונל המשפטי לתביעת השבה הוא מניעת התעשרות שלא כדין, ורציונל זה עומד גם כאשר הבסיס לפיצוי הוא מכח חוק החוזים (חלק כללי) ולא מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
- בתביעת השבה, אין צורך להוכיח נזק וממילא לא נדרשים להוכחת הנזק. כל אשר יש להוכיח הוא שהועברה תמורה לצד שכנגד, וכי הצד שכנגד מחויב להשיב התמורה. במקרה שלפנינו, על הצד שכנגד (הנתבעת) להשיב את התמורה בגין תקופות הזיכיון שנמנע מהתובע להפעיל בו את בית העסק.
- ומנגד - תביעה לפיצוי בגין נזק או הפסד, כוללת כמובן הוכחת נזק
- תביעה לפיצוי בגין נזק או הפסד, כוללת בתוכה חובה להוכחת הנזק. מקורה הסטטוטורי של תביעה כזו הוא סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 הקובע כך - "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
- בהחלט אפשר שמסכת עובדות זהה תביא לחיוב בפיצויי השבה, אך לא לחיוב בפיצוי נזיקי. באשר לכך שאפשר שמסכת עובדות אחת תביא לחיוב בפיצויי השבה אך לא לחיוב בפיצוי – ניתן להפנות אל פסק הדין שניתן ברע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית ראש העין (פסק הדין השני בהליך, מיום 25.5.2021, הש' י' עמית, השופטת ד' ברק-ארז, השופטת י' וילנר) שם נקבע (סעיף 25 לפסק דינו של כב' הש' י' עמית) – "אין לכחד כי ההיקש מתביעת פיצויים לתביעת השבה אינו מובן מאליו וכי הקבלה זו בין שני סוגי התביעות אינה "אחד לאחד". כך, לדוגמה, בתביעת פיצויים, הצד הנפגע, במועד ההפרה, אינו יודע בהכרח אם ייגרם לו נזק בעקבות ההפרה ומה יהא שיעורו, וככל שיבחר להגיש תביעה הוא ישא בנטל להוכיח את הנזק שנגרם. לעומת זאת, בתביעת השבה רכיב הנזק אינו רלוונטי, שהרי התובע דורש להשיב לידיו את הכספים שהוא עצמו שילם (עניין פרי, פסקה 30 לפסק דינו של השופט מינץ). אף המטרות העומדות בבסיס שתי התרופות שונות זו מזו, שהרי תרופת הפיצויים מכוח סעיף 10 לחוק התרופות נועדה לפצות את הנפגע בגין נזקי ההפרה, בעוד שתרופת ההשבה נועדה למנוע התעשרות שלא כדין".
- יישום לעניינינו
- על מנת לקבוע את נזקיו של התובע בתקופת הזיכיון הראשונה, הרי אין די בהתייחסות להוצאה אחת אותה נאלץ להוציא. בהחלט אפשר שגם לאחר נזקי ההוצאות בגין ההטעיה, הרי עדיין עלו רווחיו בגין ההטעיה על הפסדיו.
- ודוק, לצד הסך של 70,000 ₪ אותו שילם התובע ליועץ הרישוי, בשל ההטעיה – הרי קיימים בעליל סכומים אחרים אותם הרוויח התובע מבית העסק – וזאת בזכות ההטעיה שהביאה אותו להיקשר בהסכם.
- על מנת לחשב במדויק את נזקיו הנטענים של התובע בתקופת הזיכיון הראשונה, היה עליו להעמיד לבדיקה את מלוא ספרי חשבונותיו. על מנת לחשב את הנזק שנגרם לתובע, יש צורך לבחון את כלל ההכנסות שהפיק התובע בשל הפעלת הזיכיון בתקופה הראשונה, ואת כלל רווחיו. וככל שרווחיו בזכות ההטעיה עולים על הפסדיו בגלל אותה הטעיה – הרי התובע אינו זכאי לדבר.
ובמילים פשוטות – כאשר תובעים פיצוי חוזי בגין נזקי ההתקשרות החוזית בתקופת הזיכיון הראשונה, הרי יש להעמיד לבחינה את מלוא נתוני ההכנסות וההוצאות בגין אותה תקופה. כך לא נעשה.
- לסיכום הדיון בדרישת הסעד השני מארבעה – פיצוי בגין נזקים בשל ההטעיה ומאמצים בתקופת הזיכיון הראשונה להוצאת רישיון עסק
לאור כל האמור לעיל, וכאשר לא הובאו מלוא הנתונים בדבר ההכנסות וההוצאות בתקופת הזיכיון הראשונה – הרי יש לדחות התביעה ברכיב זה.
- דיון בסעד הנתבע השלישי מארבעה – פיצוי בגין הקנס שנגזר על התובע בהליך הפלילי (10,000 ₪) – יש לדחות את דרישת התובע לסעד זה
- התובע עותר לפיצוי בסך של 10,000 ₪ וזאת כנגד הקנס שנגזר עליו בהליך הפלילי שהתנהל בגין הפעלת בית העסק ללא רישיון עסק. ובמילים אחרות, התובע עותר לשיפוי אזרחי בגין עונש שנגזר עליו בהליך פלילי.
- יש להיזהר מאוד ולא לקבוע שיפוי אזרחי בגין עונש פלילי, אלא במקרים חריגים ונדירים. קביעה לפיה ניתן יהיה לכבד חוזה אשר מחייב צד ג' לשאת בעונש פלילי – היא קביעה המנוגדת לתקנת הציבור. הסכם הכולל התחייבות של צד ג' לשאת בעונש פלילי של הצד שכנגד, הוא בגדר "חוזה פסול" ומכאן גם בטל, הכל כמשמעו בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כך - "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל"
- זאת ועוד. כאשר צד ג' נושא בעונשו הפלילי של אחר, הרי הוא עובר עבירה שדינה מאסר שנה אחת, לענין זה ר' סעיף 252א(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 הקובע כך – "לא ישלם תאגיד, במישרין או בעקיפין, קנס שהוטל על זולתו, ולא ישלם מעביד קנס שהוטל על עובדו; העובר על הוראה מהוראות סעיף קטן זה, דינו - מאסר שנה אחת". בהמשך מבהיר סעיף 252א(ב) לחוק העונשין, שבעבירה יואשם כל אדם שהיה מנהל פעיל או שותף בתאגיד, למעט אם יוכיח שביצע פעולות שונות המנויות בחוק.
על האיסור הסטטוטורי לשאת בעונשו הפלילי של אחר, ר' למשל להשוואה סעיף 263(4) לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, אשר מבטל כל הוראה בתקנון חברה, המתיר לה להתקשר בחוזה לביטוח נושא משרה או לשיפוי נושא משרה, או הוראה הפוטרת נושא משרה מאחריות, וזאת בשל "קנס, קנס אזרחי, עיצום כספי או כופר שהוטל עליו".