חיזוקים הנובעים מגרסתה של א.א לגבי עניינים אחרים
הנוהג לדבר בקודים וברמזים במשפחה
- א.א העידה על עולם ה"קודים" הנהוג במשפחתה. כדבריה, "אצלנו בבית דיברו בקודים"[976]. כך, למשל, כאשר רצה הנאשם לברר איתה אם דיברה עם מרסי על הפגיעות המיניות, הוא שאל "האם דיברת איתה על זה"[977]. כך, למשל, כאשר הייתה שיחה בין א.א לאביה ואימה לגבי האפשרות של השכנת שלום במשפחה למרות טענותיה של א.א כלפי הנאשם, ההורים כעסו על כך שהיא דיברה על הפגיעות עם אחרים, ולא איתם. לפיכך הם ישבו בשיחה בפנים עצובות, הנאשם (לדברי א.א) עשה כאילו הוא בוכה, ואימה ישבה "כקדושה מעונה", ו-א.א הבינה זאת כ"קוד אשמה":
"העדה, גב' א.א: הם בעצם באים בסוג של דאגה והאשמה שאני באה והולכת לדבר עם אנשים אחרים במקום לדבר איתם..., אמא שלי יושבת עם פרצוף מעונה, אבא שלי עושה את עצמו בוכה.... ואני שואלת את עצמי איך אני יוצאת מזה הכי בזול? זהו... עושה את עצמו בוכה, הוא בכה, אבל זה היה נראה שהוא עושה את עצמו בוכה.
כב' הש' ברק נבו: למה זה נראה לך שהוא עושה את עצמו? למה את לא חושבת שהוא באמת בכה?
העדה, גב' א.א: כי אני חושבת שילד פונה להורה ונוצרת סיטואציה כזו הבכי לא אמור להיות על זה שלא פנו אליו אלא הבכי אמור להיות על המצב.
כב' הש' ברק נבו: אולי זה היה על המצב?
ת: אבל הוא לא דיבר איתי על המצב.
עו"ד ליברמן קובי: אז למה הוא בכה? את מה זה שירת?
העדה, גב' א.א: זה שירת את הקודים.
כב' הש' ברק נבו: כלומר?
ת: זה קוד אשמה.
כב' הש' ברק נבו: כלפי מי?
ת: כלפי.
כב' הש' ברק נבו: לא אשמה שלו.
ת: מה פתאום, מתי הוא אשם?"[978].
עוד העידה: "זה נשמע אולי הזוי, אבל כאילו, יש כל מיני קודים כאלה, היום אני יודעת לקרוא לזה קודים, פעם לא ידעתי שהם שהם הוטבעו בי ברמה כל כך אוטומטית ולא מודעת שזה גם הדבר היותר הזוי מזה זה שכל המשפחה יודעת מה, לא בטוחה לגבי הקודים אלה שהזכרתי, אבל יש קודים שכל המשפחה יודעת אותם... אז קוד אחד זה למשל אם תדברי יקרה לך משהו רע"[979].
חיזוק לגבי קיומם של "קודים" וייחוס משמעות לרמזים קיבלנו גם מעדות הנאשם אשר סיפר שכאשר א.א ילדה את בנה השני, היא קראה לו "בן בכור של א.א", והנאשם ראה בכך רמז (כדבריו) לכך שבני הזוג רוצים אווירה טובה במשפחה, בכל הנוגע להאשמות של א.א כלפיו[980].