בהמשך החקירה הראשית ד"ר ואש העיד שטיפל בארה"ב במקרים של זיכרון שווא, אך לא ידע להגיד מתי או כיצד ידע שהזיכרון אכן היה זיכרון שווא ולא אמת.
בחקירה הנגדית טען ואש תחילה שאינו יודע בכמה מקרים של זיכרון שווא טיפל, אך כשנתבקש בכל זאת לנקוב בהערכה, טען לפתע שהוא טיפל במאות[1011]. כשנשאל כיצד ידע שמדובר היה בזיכרון שווא, הוא השיב שהמטופל הודה בכך. כשעומת עם העובדה שמה שהוא תיאר היה מטופל ששיקר, ולא זיכרון שווא, אזי אחרי שאלות רבות נוספות הוא הודה שאכן אין קשר בין מה שהוא תיאר לזיכרון שווא[1012].
- איני מוצאת טעם להמשיך ולפרט את עדותו של ד"ר ואש, לא רק משום שמעולם לא פגש את א.א ולא ידע עליה דבר, לא רק משום שסתר עצמו בתשובותיו, לא רק משום שבאופן כללי היה רושם שהוא מאוד לעומתי לתביעה, ואף דיבר סרה בקולגה שלו מחמת אי־שיתוף הפעולה שלה איתו ולא מטעמים מקצועיים, אלא בעיקר משום נימוקיו, שאותם פירטתי לעיל, לכך שהציע את תיאוריית זיכרון השווא. אם הדבר שהנחה אותו הוא שהנאשם לא מתאים לפרופיל של פוגע מינית, קשה להתייחס ברצינות למסקנות המקצועיות שלו. לא ידוע לי שמישהו הצליח עד כה לנבא מהו הפרופיל של פוגע מינית, ובכל מקרה – בסיס ההיכרות של ד"ר ואש עם הנאשם, סביב ענייניהם המקצועיים, לא נראה כבסיס מספיק לאבחן זאת.
- ד"ר ויינשטיין אישר בעדותו שהנאשם פנה אליו לאחר ש-א.א חשפה את טענתה שהנאשם פגע בה מינית, אמר לו שבתו טוענת שלפני הרבה שנים הוא התעלל בה מינית, ושהוא (ד"ר ויינשטיין) העלה את האפשרות שמדובר בזיכרון שווא. אומר כבר עתה שאין בכוונתי להרחיב את הדיון בעדותו של ד"ר ויינשטיין, מאחר שאיני מוצאת שניתן להבנות ממנה לצורך קבלת אינדיקציה לגוף הטענה האם א.א פיתחה זיכרון שווא. זאת, מכמה טעמים: ראשית, ד"ר ויינשטיין מעולם לא פגש את א.א. כשנשאל האם ניתן לאבחן שלמטופל יש זיכרון שווא מבלי לפגוש אותו, הוא השיב: "בגישה שלי טיפולי בלי לפגוש את מי שאתה נותן אבחנה עליו בדרך כלל מגוחך וטיפש מטופש"[1013]. הנאשם רצה שויינשטיין יטפל ב-א.א, אך ויינשטיין סירב ואמר שאלה מקרים מסובכים, שבהם גם צריך לפגוש את כל המשפחה, והוא לא מעוניין לטפל. שנית, הנאשם אמר לוויינשטיין באופן נחרץ שהדבר לא קרה. שלישית, הנאשם אמר לוויינשטיין ש-א.א נזכרה פתאום בגיל מבוגר במשהו שקרה בגיל צעיר ומהראיות במשפט, שלובנו עד כה, טענה זו אינה נכונה. רביעית, ויינשטיין העיד שהוא העלה את הרעיון של זיכרון שווא מתוך "בעיקר התקווה שלי, הרצון שלי שהחבר הטוב שלי לא עשה את זה, לא יותר מזה, קיוויתי שזה העניין, לא שידעתי שזה העניין"[1014]. כפי שציינתי לגבי ד"ר ואש, דומני שאין זו נקודת מוצא מקצועית שמקדמת דעה מקצועית אובייקטיבית.
- ד"ר טלי וישנה, המומחית מטעם ההגנה, היא רופאה מ-1998 ומומחית פסיכיאטרית מ-2008. היא עוסקת בין השאר בפגיעות מין ובעיוותי זיכרון. כבסיס לעדותה הוגשו שני מסמכים: נ/69 ו-נ/70. מיד בתחילת עדותה הסכימה וישנה ש-נ/70 אינו חוות דעת, אלא מסמך פנימי. הוא מפרט את הבסיס התיאורטי לנושא של זיכרונות שווא, וההבחנה בינם ובין זיכרונות מודחקים. הוא נערך מבלי לראות חומר כלשהו שקשור ב-א.א, בשלב מוקדם של ההליך, לבקשת בא־כוחו הקודם של הנאשם. מאחר שאין מחלוקת שתופעה של זיכרונות שווא מוכרת, וגם הפסיקה הכירה בכך, איני מוצאת טעם להתעמק בחוות הדעת התיאורטית.
נ/69, הנושא כותרת "חוות דעת משלימה", נערך לבקשת ההגנה ב-2024, על בסיס ראיות שהוגשו במשפט, כמפורט בפתח חוות הדעת, לרבות ההודעות של העדים ושל הנאשם במשטרה, התיקים הטיפוליים של א.א ועדותה של ד"ר ברנר בבית המשפט. מלבד עדותה של ד"ר ברנר היא לא נחשפה לאף עדות בבית המשפט, לרבות לא של א.א[1015]. ד"ר וישנה כמובן לא פגשה ב-א.א ולא שוחחה איתה, מטבע הדברים. ההגנה השקיעה רבות בניסיון לבסס את הטענה ש-א.א לוקה בזיכרונות שווא, לרבות הבאתה של ד"ר וישנה לעדות. הבסיס לכלל טענות ההגנה בעניין זה מושתת על מספר הנחות יסוד, שההגנה טוענת שהן עובדות, והן גם אלה שהוצגו לעדים הרלוונטיים בנושא, כולל ד"ר וישנה. הנחות היסוד הן ש-א.א נזכרה לראשונה באירוע גיל 5, ובו בלבד, במהלך הטיפול אצל מרסי, והא ראיה שלא סיפרה לא למרסי ולא לאימה האימא על אף אירוע אחר באותו שלב; שכל שאר האירועים שתוארו הם פיתוח מאוחר של א.א בעקבות טיפולים מאוחרים יותר, וש-א.א לוקה בהפרעת אישיות[1016]. אלה הנחות הבסיס שאליהן התייחסה ד"ר וישנה ובהתאם גיבשה את חוות דעתה, כעולה מהדברים שכתבה[1017].