דא עקא, שמסקנתי מכל הראיות שפורטו בהכרעת דין זו, ושאותן אציע לחבריי לאמץ, עולה שכל הנחות היסוד הללו שגויות. א.א זכרה את הפגיעות מאז ומתמיד. כפי שהיא העידה, וכעולה מעדויות כל המטפלים ובפרט מעדותה של ד"ר ענבל ברנר, הפסיכיאטרית היחידה שבדקה אותה, רק תהליך החשיפה היה הדרגתי, והוא החל, או לפחות א.א ניסתה להתחילו, הרבה לפני הטיפול אצל מרסי. א.א פשוט לא יכלה להמליל את הזיכרונות בשלבים מוקדמים יותר, ועניין זה נדון ונדוש לעיל בהרחבה. את הסימפטומים של הפוסט־טראומה מעבר לכך, כל המטפלים שטיפלו ב-א.א קבעו בצורה חד משמעית ש-א.א אינה לוקה בשום מחלת נפש או הפרעה נפשית, אלא היא לוקה בפוסט־טראומה מורכבת, תוצאה של הפגיעות המיניות מידי הנאשם החל מגיל צעיר ביותר.
- ד"ר וישנה העידה, בהגינותה, שהחולשה העיקרית של חוות דעתה היא שהיא לא בדקה את א.א[1018]. היא דיברה בעדותה על סוגים שונים של זיכרונות שווא. למשל – סיפורים שניתנים לבדיקה אובייקטיבית (אדם מדבר על אירוע שניתן לבדוק אם התרחש או לא). סוג אחר הם סיפורים של אנשים שנותנים פרשנות לא נכונה לאירוע שקרה. סוג נוסף הם סיפורים שאנשים מספרים לפני גיל הזיכרון, למשל על משהו שקרה בגיל חצי שנה. בהתייחס לזיכרונות מודחקים, ד"ר וישנה העידה שמצב שבו אדם לא זוכר דבר, ופתאום צץ זיכרון בגיל מבוגר, זה לא דבר שכיח. יותר שכיח שאדם זוכר במעורפל שהיה משהו, שהייתה טראומה, שהיה משהו לא תקין, אבל לא זוכר את הפרטים: "הרבה פעמים לא יהיה לו מילים או לא יהיה רצון לתת לו מילים"[1019]. היא ציינה שנדיר מאוד שלפגיעה לא תהיה כל עדות בהתנהגות של הנפגע לאורך השנים, ברצף החיים, ואז פתאום עולה זיכרון. לדבריה, זה בדרך כלל קורה בתוך טיפול. כאשר הוצגו לה התנהגויות ותגובות של א.א לאורך השנים היא חיוותה דעתה שאלה לא תגובות יוצאות דופן, והן לא מספיק משמעותיות כדי להחשב ככאלה שמצביעות שהייתה פגיעה. ולעומת כל אלה, מקרה אחר לגמרי, העידה ד"ר וישנה, הוא כאשר אדם זוכר את הדברים כל החיים, אך קשה לו לספר אותם או לדבר עליהם, ואז קורה משהו שגורם לאדם לספר את הדברים למרות הקושי, או המחיר שהוא עשוי לשלם על כך שהוא מספר[1020]. זה לא זיכרון שווא ולא זיכרון מודחק.
בהמשך החקירה הנגדית, הוקראו לד"ר וישנה קטעים מעדותה של א.א בבית המשפט, שאליה, כאמור, היא לא נחשפה. הוקראו לה הקטעים שבהם א.א העידה: "כל השנים הסתובבתי עם הרגשה של סוד של הסתרה, לא תמיד היו לי את המילים כמעט ולא היו לי את המילים, אבל הגיהינום שבתוכי לא התחיל בגיל 20, הוא כבר פשוט היה בלתי אפשרי להכלה ומשם יצאו המילים, בהתחלה בציורים"[1021], וכן: "תמיד זה היה כתמונה בזיכרון שלי, להגיד את זה? אמרתי את זה עכשיו, כאילו... זה היה גם פרטים... אני אומרת יש בזה גם פרטים בתמונה... מאוד קשה לי לדבר על הפרטים... הדברים היו כפי שהיו, לצערי, והזיכרונות שלי הם בתמונות והם מאוד כואבים לי, מאוד קשה לי לדבר על הפרטים"[1022]. בתגובה לכך השיבה ד"ר וישנה, בהגינותה: "אני אומרת פה משהו לא לטובת הנרטיב שלי דווקא, כן, אני אומרת שזה שייך לקטגוריה של 'היה לי, ידעתי שמשהו קרה ולא הצלחתי לתמלל'... 'ולבנות את הסיפור', זה פשוט שייך לקטגוריה השנייה... זה לא חשיפה, אלא זה הקטגוריה השנייה... זה שייך לקטגוריה של 'אני זוכרת שמשהו קרה ואין לי עדיין את המילים בשבילו', זה לא ש'יש לי סיפור מובנה ואני פוחדת או לא יכולה לספר אותו בנסיבות' אלא... מה שהקראתם עכשיו זה לא ממעיט בקיום הזיכרון, אני משייכת את זה לקבוצה הזאת"[1023].