ש: איתנו זה איתך.
ת: איתי ועם בעלי.
כב' הש' ברודי: רגע, רגע, רק שנייה, שנייה, רק רגע. אז איך את בדינמיקה של המשפחה איך את מסבירה בעצם מה שאת מספרת זה שאח 1 נקרע בעצם בין השיחה איתך לבין המחויבות שלו כלפי ההורים, כמו שהוא הציג את זה ואת מציגה את זה.
העדה, גב' א.א: כן.
כב' הש' ברודי: איך את מסבירה את זה באמת בדינמיקה של המשפחה שהוא בעצם בחר בבחירה הזאת, זאת שאלה ראשונה שאני רוצה לשאול אותך ויש לי עוד שאלה.
ת: איך אני מסבירה את זה? כי אבא שלי אליל, אבא שלי היה אליל וכמה שהוא היה עצמאי אח 1 עדיין מאוד מאוד חשוב לו שאבא שלי יהיה מרוצה מאוד.
כב' הש' ברודי: עכשיו שאלה.
ת: באמת ממקום טוב, לא ממקום רע.
כב' הש' ברודי: שאלה שנייה, אמרת בעצם לאח 1 משפט שהוא על פניו הוא נשמע משפט שהוא משמעותי שאלמלא הייתה ב.ב נפגעת אלמלא ידעת שהיא נפגעה שעד שידעת שהיא נפגעה לא חשפת ושתקת וכולי, אלמלא היית יודעת ש-ב.ב נפגעה איך את חושבת שהיית נוהגת הלאה?
ת: לא הייתי מדברת על זה.
כב' הש' ברודי: את חושבת עד היום?
ת: כן. לא הייתה לי לא היה לי, היה לי עניין לבנות את החיים שלי, לא היה לי עניין לטפל במשפחה".
- הן א.א, הן ב.ב אמרו יותר מפעם אחת, שכל מה שהן רצו הוא שהנאשם יודה בכך שפגע בהן, כדי שהמשפחה תאמין להן, ושיקח אחריות. כך, למשל, באחת הפעמים ש-א.א אמרה לסנגורית כמה קשה לה עם שאלות מסוימות, הטיחה בה הסנגורית שלנאשם יותר קשה בכלא, וא.א השיבה: "אם לאבא שלי יותר קשה בכלא הוא היה יכול לתקן את המעשים שלו"[1027], והמשמעות ברורה. א.א נשאלה מה השתנה בין XX20, שאז היא לא הסכימה להתלונן במשטרה אחרי שהתפוצץ סיפורה של ב.ב, ובין XX20, שלבסוף התרצתה ומסרה הודעתה במשטרה, והיא השיבה: "XX20 זה היה כאילו פעם ראשונה שהדבר הזה נפתח, אבל XX20 אני אמרתי כאילו היה לאבא שלי 4 שנים לעשות שינוי ואם הוא לא עשה את השינוי אז זה כבר לא כאילו בעיני הוא לא נתון לרחמים במקום הזה, כאילו כי כל הזמן ריחמתי עליו, על המשפחה והוא מפרנס והוא זה. ... וגם לאמא שלי היה את הזמן לעשות את זה וניסיתי לדבר איתה אישית לבד והוא לא אפשר את זה וניסיתי לדבר עם אחות 1, ניסיתי וכלום לא עזר ואף אחד לא עשה כלום, אין ברירה אלא כאילו אם בן אדם לא עוזר לעצמו אז מה אני יכולה לעשות? ועוד יש עוד ילדות קטנות בבית"[1028].
בסיום חקירתה הראשית נשאלה א.א אם יש משהו שהיא רוצה לומר לנאשם, וכך השיבה: