"הדבר העיקרי שאני רוצה לומר לו שזה לא, לא היה לי עניין להכניס אותו לכלא, ואם הוא היה לוקח אחריות על עצמו, היה לוקח, הולך לטיפול, אדם מלומד ומשכיל, הייתי מצפה ממנו בתור בן אדם לעשות לעשות עם עצמו עבודה. לא להשאיר את זה ככה. כואב לי שאילצתי אותו לעמוד בפינה ושכל המשפחה ככה התפרקה למלא חלקים. ושאם יש משהו שחשוב לי ממש זה שהוא, לא שיבקש סליחה, כי סליחה זה מגוחך לבקש, אבל שלפחות ייקח אחריות, יגיד 'עשיתי'. שלא יגיד 'אני מתחרט', אבל שיגיד 'עשיתי', כי מבחינתי המקום הזה החסר של, כאילו הקולות החזקים שלו בתוכי, אני חושבת שזה מאוד מאוד ירגיע במשהו. אבל איך אבא שלי לימד אותי כל החיים? לא מגיע לי כלום, אז אני לא מעזה לבקש אפילו"[1029].
טענת ההגנה כי א.א העלילה על הנאשם עלילת שווא
- בטרם אכנס לגופן של הטענות והראיות בנושא זה יש להעיר מספר הערות: ראשית, אם מדובר בעלילת שווא, יש להבין מה המניע לכך. ההגנה טוענת ליחסים רעועים בין א.א לנאשם, על רקע פערים בהשקפה הדתית, על רקע מחלוקת כספית סביב החתונה, על רקע רצונו של הנאשם ש-א.א תנשא לגבר "עובד" ולא לאברך, בחור ישיבה, ועוד. שנית, טענה זו צריכה להבדק גם לגבי ב.ב, שהרי אם מדובר בעלילת שווא, גם סיפוריה של ב.ב הם כאלה, והדבר אף הצריך תיאום בין האחיות. נושא מעבר המידע מ-א.א ל-ב.ב ייבחן בהמשך, לנוכח חשיבותו להכרעה בטענת ההגנה ש-א.א היא שהשפיעה על ב.ב להמציא סיפור פגיעה, בדומה לשלה.
טענת ההגנה שְלְ-א.א היו ויכוחים, חילוקי דעות ויחסים גרועים עם הנאשם בגיל ההתבגרות
- ההגנה שמה דגש רב על כך שהיה בליבה של א.א על הנאשם, בשל ריבוי ויכוחים ביניהם, שעוררו כעסים רבים מצידה[1030]. היא תלתה בכך את הרצון להעליל עליו עלילת שווא.
- לשאלות ההגנה, א.א אישרה לסנגורית שהיו לה ויכוחים עם הנאשם בכל מיני נושאים, למשל: "אם מותר פלאפון כשר, פלאפון שהוא לא כשר למשל? אם אני חייבת ללכת למכללה אם אני לא רוצה? אם זה אפשרי להקים בית עם בעל שיושב ולומד ולא עובד?", היא ציינה שהיא הייתה פחות ליברלית ממנו והוסיפה: "במיוחד שאבא שלי רצה בשבילנו את החינוך הכי טוב, שלח אותנו למוסדות לימוד הרבה יותר סגורים מהבית מבחינה דתית, הרבה פחות ליברליים וזה יצר הרבה קונפליקטים". ההגנה המשיכה בשאלות שביססו את הטענה ש-א.א הייתה דעתנית ובסוגיות מסוימות פעלה בניגוד לעמדת הנאשם (למשל – התחתנה, כרצונה, עם אברך, תלמיד חכם, ולא עם בעל מקצוע שיוכל לפרנסהּ), ואז המשיכה ושאלה מדוע, אם כך, "כמו שידעת להתווכח עם אבא בענייני הלכה והלימודים ועל כל הדברים שהתווכחתם למה לא הלכת לאחיות שלך לעזור להן לספר להן את זה [את אירוע ארון התרופות – מ.ב.נ] אפילו בסוד?". א.א השיבה: "מבחינת כאילו הדינמיקה של הבית זה לא היה, זה אפילו לא היה אופציה... כשניסיתי להעלות את זה קיבלתי כאלה שפכטלים שאני לא אשכח בחיי... את זה שאבא שלי פגע בי, לא היית שם 'אוקיי, בואי נשמע את דעתך, בואי', 'לא יכול להיות, אבא לא עשה דברים כאלה, זה לא יכול להיות', אלה התגובות שקיבלתי זה...". ו-א.א הוסיפה סיבות נוספות לכך שלא סיפרה לאחיותיה או אימהּ: "גם כי פחדתי מאבא שלי כי הוא אמר לי לא לספר את הדברים האלה ואם אני מספרת יקרה לי משהו רע וגם בגלל שהרגשתי אשמה כי הוא אמר לי שאני מחטיאה אותו... כי הייתי עסוקה בהישרדות"[1031]. מאחר שהסנגורית המשיכה לטעון כלפי א.א שהיא הייתה מרדנית והרבתה בוויכוחים עם הנאשם, א.א ביקשה לתת לה דוגמה לוויכוחים: "כשאנחנו גרנו במקום המגורים והיה לו חשוב להחזיר אותי הביתה, אז לא היה לי נעים להיות עם הפלאפון, זה לא היה מקובל בכלל, גם פלאפון לא כשר וגם פלאפון, אז כיביתי אותו ואז אבא שלי מאוד מאוד התעצבן עלי שכאילו הוא אמר לי 'מה זה הדבר הזה, איך את חושבת שאני אוכל להשיג אותך? איזה חוצפנית את', זה אלה היו רמת הוויכוחים או שחזרתי הביתה ושמתי את הציור שמן על המושב האחורי והוא שם מעל זה את החליפה שלו והיא התלכלכה והוא נורא צעק עלי, זה היה הוויכוחים ככה זה היה נראה"[1032]. דוגמה אחרונה זו חשובה, שכן היא קיבלה דגש רב מאוד בעדות הנאשם, כפי שיתואר. הסנגורית הטיחה ב-א.א שכל האחים טענו שהבית היה מאוד פתוח, השיח היה חופשי, איש לא רעד מפני הנאשם, הנאשם לא היה "אלוקים", התווכחו איתו באופן חופשי ו"מכל האחים והאחיות היית הכי וכחנית והכי דעתנית והכי חוצפנית והכי קריזיונרית, זה מה שהם אומרים". א.א ענתה: "אני לא יודעת מה הם אמרו, אני יכולה לספר לך מה אני הייתי" והוסיפה: "כן אחים שלי פחדו מאבא, אחים שלי פחדו מאבא ועד היום הם מפחדים ממנו וזה לא, זה משהו שהוא ברור מאליו ומה אמרת שהייתי קריזיונרית? אני לא חושבת שהייתי קריזיונרית"[1033].
- ואולם, כאשר התובעת הציגה לנאשם טענה מפורשת, שלפיה מערכת היחסים בינו ובין א.א לא הייתה נורמלית ולא הייתה טובה כפי שהעיד בחקירתו הראשית, אלא א.א לא הסתדרה איתו, היא הייתה נעלבת ממנו והייתה בוכה, הוא השיב: "להכיר פנימיות של בני אדם מאוד קשה, מבחינה חיצונית ממה שאני ראיתי אני לא מסכים איתך זה לא צודק, אני זוכר פעם אחת שהיא בכתה... זאת אומרת, מה שאני ראיתי ... הסתכלות שלי... מהסתכלות שלי לא, חוץ מפעם אחת עם הציור שמן מגב' ש.ט שנגע בג'קט והופתעתי שהיא לא אמר 'סליחה' והיא בכתה שהיא חזרה לבית לאשתי, לפני אני לא זוכר שהיא בכתה חוץ מעם הזמן של השידוכים..."[1034]. הוא הסכים שהיו ויכוחים, למשל בשאלה אם על א.א להנשא לאברך או לגבר שיעבוד ויוכל לפרנס, אך הוא לא סבר ש-א.א נעלבה בשל כך. האימא, בדומה לנאשם, ציינה את "תקרית הז'קט"[1035], אמרה שהיו ויכוחים על רקע הבדלי השקפה וש-א.א הייתה יותר רגישה מהאחרים. גם אחיה של א.א, משה, ציין שהיו חילוקי דעות, אך מבחינתו היו אלה דיונים ולא ויכוחים[1036]. כך גם האח אח 1, שציין שהיו ויכוחים, אך ברמת הסביר[1037]. האחות אחות 4 העידה שהיה רגיל, כמו בכל בית[1038]. היחידה שטענה שהיו "ויכוחים עזים וקשים" בין השניים, יותר מאשר עם כולם, הייתה אחותה הבכורה של א.א, אחות 1[1039], אלא שעדותה בכלל "הצטיינה" בביטויים קשים ומוגזמים כלפי א.א, למשל שהיא הייתה משוגעת, שהיא מניפולטיבית, שהיא אוהבת לסדר את הדברים לטובתה ושהיא אוהבת להציג את עצמה כדי שירחמו עליה[1040].
- מעבר לכל אלה, כאשר נשאלו גם הנאשם, גם האימא וגם האחים האחרים מדוע תעליל א.א (ובהמשך – גם ב.ב) על הנאשם עלילה שקרית וכה נוראה, לאיש מהם לא הייתה תשובה, או אפילו השערה, מעבר לאותם ויכוחים.
- אצל א.א, מטבע הדברים, הייתה דואליות כלפי הנאשם, כפי שאופייני לנפגעי עבירות מין במשפחה, ובצד הרגשות השליליים שהיא תיארה ושאותם פירטתי לעיל, למשל סביב אירוע ההתחבאות בשיחים, היה ניכר שהיא קרועה בין רגשות סותרים, כפי שאפרט מיד.
תיאורים חיוביים של א.א על אודות הנאשם
- מעבר לחיזוק הטמון בעצם כך של-א.א היה קשה מאוד, במהלך רוב עדותה, להשחיר את פני הנאשם, ובחקירתה במשטרה אף כעסה מאוד על החוקרת שדיברה בו רעות, היא הרבתה בתיאור הצדדים החיוביים שלו והדואליות ביחס שלה אליו ניכרה היטב, ונראה שאף ייסרה את נפשה מאוד. הדוגמאות לכך רבות, החל מתיאור מנהגים שמחים ואהובים שאיפיינו את המשפחה – "היה טקסים נחמדים"[1041], התייחסות לשיחות המעניינות שנהג הנאשם לנהל עם הילדים, לשחק איתם על הרצפה, לעשות חידונים על פרשת השבוע, לספר סיפורים בהמשכים שהילדים מאוד ציפו להם[1042], אמירות על כך שכאשר הוא היה הרופא שלה, הוא היה מאוד מסור[1043], ובכלל – "היה הווי טוב בבית מבחינת כיף"[1044]. למשל, הינה אחת האימרות שהציגה היטב את הדואליות: "בתוכי באמת הרגשתי מן כאילו גם, כילדה אני זוכרת את המקומות האלה שלא מדברים עליהם. כאילו שכאילו מן שחור בפנים, שגורם לי לרצות להתחבא, זה גורם לי לרצות... להתחבא, לא ללכת לשירותים, לפחד מאבא שלי, זה כאילו וגם לצד זה אני זוכרת הרבה דברים טובים על אבא שלי מהגיל הזה, כאילו הוא היה מספר לנו סיפורי מתח לפני שהיינו הולכים לישון, שזה היה ממש משמעותי. כולם זוכרים את הסיפורים שלו. הוא היה משחק איתנו על הרצפה, ואני זוכרת הרבה דברים מאז"[1045].
אפילו בכתובים שעשתה א.א במהלך הטיפול אצל מרסי השתקפה הדואליות, כשבמסמך אחד[1046], באותו הקשר, היא כתבה גם "שנאה, עלבון, ייאוש" וגם "רוצה אבא".