סיכום לעניין טענת ההגנה ש-א.א העלילה עלילת שווא על הנאשם
- עולה מכל האמור לעיל, שלא היו בין א.א ובין הנאשם שום ויכוחים יוצאי דופן, או מחלוקות שהן מעבר לאלה שקיימות במשפחות רבות בין הורים וילדיהם. בוודאי לא היו כאלה שיצדיקו באופן כלשהו להעליל על הנאשם עלילת שווא כה איומה. לכל אלה יש להוסיף את האופן שבו נולדה החקירה בתיק, כשלא א.א ולא ב.ב רצו להתלונן. לעניין חשיבות "הולדתו של כתב האישום" כשולל את טענת העלילה אפנה לדברי כבוד השופט אלרון[1047]:
"אף דין טענת המערער בדבר 'עלילה שרקמה נגדו המתלוננת' – להידחות. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם אופן השתלשלות העניינים, אשר הוביל לחשיפת התלונה...
המתלוננת פנתה לאמה וביקשה את עזרתה; בהמשך לכך, שיתפה את חברתה ש' הן באירועים המיניים והן באשר לחוסר האמון שהביעה בה אמה; ביום חשיפת האירועים בבית הספר, אשר החל מזיהוי מצוקה אצל המתלוננת והתגלגל לשיחה עם יועצת בית הספר, שלא ביוזמת המתלוננת, ואגב שיחה בעניינים אחרים, החלה המתלוננת לשתף בפגיעות, תוך הבעת חשש מההשלכות של דבריה.
הליך החשיפה בפני חוקרת הילדים אף הוא שולל את טענת "העלילה". הליך זה כלל חקירה ראשונה ארוכה, כאשר לאחר מספר ימים בודדים יזמה המתלוננת חקירה נוספת על מנת להשלים פרטים שבהם נזכרה – על אודות שני האירועים שקרו במקלחת – אשר בשניהם לא מתוארת פגיעה מינית קשה. מדובר בתוספת מפלילה אך מתונה אשר נוגדת את טענת 'העלילה'.
האותנטיות של תיאוריה של המתלוננת בחקירתה אינה מתיישבת עם הטענה שהיא הכינה סיפור בדוי מראש, כחלק מעלילה נגד המערער. אף העובדה שלא היססה לומר לגבי דברים מסוימים כי היא אינה זוכרת, או אינה יודעת לפרט מעבר למה שסיפרה, גם היא אינה מתיישבת עם הטענה כי מדובר בסיפור שבדתה המתלוננת ממוחה".
- אוסיף גם זאת: עלה בבירור מעדותה של א.א, שכשניסתה לדבר עם ב.ב, או בעניינה של ב.ב עם אחרים כדי לסייע לה[1048], היא הקפידה לעשות זאת מבלי להגיע למצב שעליה או על השומע תהיה חובת דיווח לרשויות. א.א העידה שכאשר היא ניסתה לדבר עם ב.ב לברר אם קורה איתה משהו, היא דיברה מאוד במרומז, מאחר ש"גם לא רציתי להזיק, רציתי רק להועיל וגם לא רציתי להיכנס לפינות שאני לא אדע איך לצאת מהן כמו חובת דיווח וכאלה"[1049]. כשנגיע לדון בעניינה של ב.ב, יתברר שגם היא, כשהייתה עדיין קטינה ורצתה להתייעץ עם מישהו לגבי מה שעובר עליה, פעלה באותה צורה. בעניין זה, וחשיבותו כסותר טענה על רצון להעליל עלילת שווא, כמו גם לקביעות נוספות שרלוונטיות במקרה שלפנינו, אפנה לדברי כבוד השופט קרא[1050]:
"בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההגנה כי המתלוננת "העלילה" על המערער, ובדין כך. בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה מהראיות הסבר כלשהו מדוע תעליל המתלוננת עלילה כה קשה כלפי המערער או תגיש תלונת שווא. מדובר בדוד של המתלוננת, עליו העידה המתלוננת כי היה אוהב ואהוב. בית משפט קמא דחה אחת לאחת את טענות ההגנה למניעים של המתלוננת "להעליל" על המערער: ראשית, המתלוננת העידה על יחסים טובים בינה לבין המערער ואין היגיון שתעליל עליו כי ביצע בה פגיעות מיניות. ... שלישית, נקבע כי המתלוננת לא התכוונה להתלונן נגד המערער על מעשיו, כפי שבשנים הרבות שחלפו מאז הפגיעות לא התלוננה. אפילו כשפנתה המתלוננת לפסיכולוגית לקבל טיפול, היא הזדהתה בשם בדוי והסתירה את שמו של המערער, מחשש מפני חובת הדיווח של הפסיכולוגית. התלונה הוגשה רק לאחר שהמערער הגיש את תביעת הדיבה ובית הדין הפנה את אביה להגיש תלונה במשטרה. בשלב זה, לאחר שממילא נחשפו הפגיעות שפגע בה ואשר הסתירה במשך שנים – לא היה עוד טעם בשתיקה ובהסתרה. מבחינת המתלוננת, כפי שאמרה בעת שהגישה את התלונה (ת/7) – 'עכשיו אני במצב של חוסר ברירה כי הוא תבע אותנו בבית דין על הוצאת דיבה אז לפני שהוא ממשיך הלאה עם השטויות שלו אני מעדיפה להיות התובעת ולא הנתבעת'. רביעית, .... ככל שהדבר נוגע בצורך להסביר, ערב מפגשי השידוכים, את העובדה שאינה בתולה – לא היה צורך בהגשת התלונה נגד המערער, והיו לכך פתרונות אחרים. חמישית, נקבע כי לא סביר שהמתלוננת הייתה מטופלת בטיפול פסיכולוגי ממושך ויקר – רק כדי לבדות עלילה בדבר אונס נגד דודה האהוב וכדי להסתיר 'בעיית בתולין'.