מורן שאזו, שחקרה את התיק, ציינה בעדותה לפנינו: "לפני שגביתי עדות מ-א.א גביתי המון עדויות של נפגעות ואני חושבת על זה ואני מרגישה שאני צריכה להכניס אוויר, זה עדות הכי קשה שגביתי וגביתי בתיקים מאוד מורכבים והיא הייתה הכי קשה"[1056].
המטפלת שרה רבין העידה במשטרה שהמקרה של א.א הוא המקרה הכי קשה שנתקלה בו[1057], וזאת אף שטיפול בפגיעות מיניות הוא תחום התמחותה.
הפסיכיאטרית שטיפלה ב-א.א, ד"ר ענבל ברנר, העידה: "א.א הייתה מטופלת שהעסיקה אותנו במרכז. בכל רגע נתון יש, לא יודעת, 120, 150 מטופלים. א.א הייתה מישהי שמאוד התעסקנו איתה כי דאגנו לה גם בגלל האובדנות ושוב גם בגלל הפערים האלה שהם אופייניים, כמו שאמרתי, להפרעות דיסוציאטיביות. מצד אחד בחורה, כמו שאמרתי, תפקוד גבוה, עובדת, אימא, ומצד שני הפגישות, ההגעה שלה למרכז הרבה פעמים היו מאוד טעונות. אולי משהו חשוב שלא ציינתי קודם, היה שלב שכדי להגיע לפגישות איתי היא נזקקה למלווה ממרכז סיוע כי הפגישות איתי היו כל כך, זה דבר נדיר, זאת אומרת אני לא זוכרת הרבה מצבים שעשינו את זה, היא הייתה יוצאת כל כך מוצפת מהפגישות, מוצפת ומתנתקת, זאת אומרת לא רק מוצפת, היא הייתה יכולה להיתקע באיזשהו מקום ואני חושבת שפעם מצאנו אותה שם בקומה הרביעית של המרכז כשהיא מסתכלת למטה"[1058].
עדת ההגנה, העו"ס אוריה בלטמן השיבה לשאלת התובעת האם מה שעלה מן המידע שבידיה של בלטמן הוא "חתיכת תמונה קיצונית": "נכון, ולא בכדי זה עבר לטיפול המשטרה. כשאין תמונה כזו קשה או מורכבת אנחנו יודעים גם לפנות... כשאין תמונה שהיא מורכבת או שמעלה איזשהם סימני שאלה רבים אנחנו יודעים גם לפנות לוועדות פטור, פה הלכנו למשטרה..."[1059].
חברתה של א.א, שהיא מטפלת באומנות, ש.ש, העידה: "ברשות בית המשפט אני רק אגיד עוד משהו אחד, אני מקווה שמותר לי להגיד את זה. באמת נפגשתי עם הרבה, לפחות מאות, סיפורים של פגיעה מינית. את החלק של ההתעללות הרגשית שפגשתי פה לא פגשתי באף סיפור כל כך קשה, זה משהו"[1060].
אפילו ההגנה בסיכומיה ציינה שהמקרה של א.א היה חריג אפילו במרכז "בנפשנו", הרגיל לטפל בנפגעות תקיפות מיניות[1061].
- עתה נעבור לעניינה של ב.ב.
דברי רקע ומתווה החלק הבא של הכרעת הדין
- עניינה של ב.ב שונה במידה רבה מעניינה של א.א, במספר היבטים: סוג הפגיעות שונה, תהליך ההיזכרות של ב.ב שונה והדרך שבו מסרה ב.ב את עדותה שונָה, אף היא. הבדל משמעותי נוסף הוא ש-ב.ב מסרה עדותה הראשית בפברואר XX20, פחות משנה לאחר הפגיעה האחרונה הנטענת של הנאשם בה, שאירעה, לדבריה, בחודש מרס XX20. נוסף על כל אלה, ב.ב, בניגוד ל-א.א, לא עברה כל טיפול של ממש עד מועד עדותה.
- אזכיר שבפסקאות הפתיחה של הכרעת הדין, ובפרט בפסקה 7, תיארתי את האופן שבו נחשפו אירועי כתב האישום, והדברים רלוונטיים כאן. אפנה גם לפסקה 8, ובה תמצית מסקנתנו, המתייחסת אף ל-ב.ב.
- ההגנה בסיכומיה[1062] טוענת שעדותה של ב.ב היא שקר מוחלט, שאין ליתן בה כל אמון. לטענת ההגנה, ב.ב ניצלה את הסיפור של א.א כי נפגעה מינית על־ידי הנאשם, סיפור שאליו התוודעה ב.ב כבר בהיותה בת 14 בשנת XX20, כדי לצאת מהבית בגיל 18, אחרי שהוריה סירבו כי תלך ללמוד במוסד חינוכי הרחק מהבית. ב-XX20 הכחישה ב.ב בחקירתה במשטרה וכן בשיחה עם מורתה ש.ט כי נפגעה מינית. טוענת ההגנה ש-ב.ב הייתה נתונה להשפעתה של א.א, ואף ייתכן כי "חששה" שנפגעה בגיל צעיר ואינה זוכרת זאת. במשך ארבע שנים ,סבב סיפור החשד לפגיעה סביב ב.ב, עד כי בהתבגרותה ניצלה את תמיכתם של גורמים שונים, כגון מורתה ש.ט, כדי לצאת מהבית. עוד הזכירה ההגנה בסיכומיה, כי ב.ב יצאה מהבית בהותירה מכתב תודה להוריה וכן מכתבי פרידה מאחותה ואחיה, מבלי שסיפרה לאיש, לרבות אחותה אחות 4 שהיתה קרובה אליה מאוד, כי נפגעה מהנאשם. גם בבקשה לצו הרחקה שהגישה לא נתנה תצהיר, אלא הבקשה הוגשה בהתבסס על תצהיר חתום על־ידי ש.ט, אשר מזה שנים ניסתה להוציא מ-ב.ב כי נפגעה על־ידי הנאשם. לטענת ההגנה, התנהלות זו, שלגביה יורחב בהמשך, מבססת למעלה מספק סביר שאין לתת אמון בתלונתה של ב.ב.
- חלק מהאמור בטענה הנ"ל של ההגנה אינו לגמרי מדויק, מבחינה עובדתית/ראייתית, אך אומר כבר עתה, שלטעמי, כל מה שפירטה ההגנה כאמור לעיל מוביל דווקא למסקנה ההפוכה מזו של ההגנה. ב.ב רצתה לייצר כמה שפחות נזק בעת שעזבה את הבית. כל שרצתה הוא להפסיק את פגיעות הנאשם בה, ולהרחיקו ממנה. ש.ט, שהנאשם הפך אותה בנרטיב שאימץ לעצמו למקור כל צרותיו[1063], היא בעיני אישה גיבורה, שפעלה לפי צו מצפונה כשחשה שמשהו לא בסדר עם ב.ב, למרות אזהרות של רבים מסביבה שעדיף לה לא להתעסק עם הסיפור בכלל, ועם הנאשם – בפרט. בסופו של יום ולנוכח מסקנותיי שהנאשם פגע מינית בשתי בנותיו, ברור לי שש.ט עשתה את הדבר הנכון וראויה לכל הערכה ושבח. מסקנותיי, שאותן אציע לחבריי לאמץ, נשענות, כמובן, לא רק על היגיון, אלא בראש וראשונה על הראיות, על עדויות של עדים רבים לרבות עדי הגנה, ועל התרשמותי מ-ב.ב, כאמור בפסקה 8, וגם מש.ט, והכול יפורט וינומק גם בהמשך.
- בנוגע לאישומים הקשורים ב-ב.ב, מצאתי לומר דברים אלה: עדותה של ב.ב הייתה כנה, נקייה ומטלטלת. קולה השקט, דמעותיה והתוכן הזועק של דבריה, שנאמרו בחלקם כמעט בלחש, נותרו עימי עד היום. מכל הדברים שאמרה, ושיובאו בהמשך הכרעה זו, ארצה לשוב לקטע אחד: לאחר ש-ב.ב סיפרה על כלל הפגיעות, הסנגורית שאלה אותה מה היה מבחינתה האירוע הכי קשה, ו-ב.ב ציינה את מה שְכֻּנָה במהלך המשפט "אירוע ההיצמדות", שבו הנאשם "רק" נצמד עם גופו לשלה. הסנגורית הטיחה בה: "אני רוצה להגיד לך גברת צעירה, שבחורה, ... נערה צעירה בת 17-18, שאבא שלה חודר לה לפי הטבעת בדרך האכזרית שתיארת, מחזיק לה את בית השחי וחודר ללא שום מעשה הכנה, ... זה מעשה פיזי שכואב וחמור פי עשרות מונים מזה שאבא הסתכל לך בעיניים, נצמד בלילה, שאת אפילו לא זוכרת שיכול להיות שזה היה חלום"[1064]. אלא ש-ב.ב הבהירה, בצורה שאין סימני אמת גדולים ממנה, מדוע דווקא אירוע זה, שלא היה בו אקט מיני אלים וכואב, היה לה כל כך קשה: "שהוא נצמד אלי עם כל הגוף שלו,... והרגשתי אותו נושם והרגשתי אותו ביחד איתי וחוץ מזה כן, הוא גם הסתכל לי בעיניים. כן, זה היה אירוע שאני זוכרת אותו הכי קשה. נראה לך לא הגיוני? תסתדרי עם זה"[1065].
- במקרה של ב.ב, אתאר תחילה את השתלשלות האירועים הכללית בעניינה, בטרם אפרט את האישומים, מאחר שלטעמי הדבר נחוץ להבנת ההתרחשויות. עוד קודם לכן אתייחס לקשר בין ב.ב ל-א.א, וזאת לנוכח טענת הגנה מרכזית בעניינה של ב.ב, והיא ש-א.א, כחלק ממצבה הנפשי (הנטען על־ידי ההגנה), השפיעה על ב.ב להאמין שהיא, כמוה, נפגעה מינית מידי הנאשם. לטענת ההגנה, כבר כּשְ-ב.ב הייתה בת 14, א.א ניסתה לבסס חשד שהנאשם פגע ב-ב.ב, אף ש-ב.ב הכחישה זאת בחקירת משטרה ב-XX20[1066]. כדי להבין כיצד ומדוע א.א בכלל נכנסה לתמונה בעניין ב.ב, אני מפנה לפסקה 227 לעיל, ומזכירה את מה שכונה "סיפור האִסלאם", שאליו אתייחס בהרחבה בהמשך. בעקבות סיפור האִסלאם התעורר, כאמור לעיל, חשד בקרבה של ש.ט, שהייתה מורתה של ב.ב לאנגלית והייתה בקשר קרוב עימה, שהיא נפגעת מינית מידי הנאשם. עולה מיומנה של ש.ט ומעדותה בבית המשפט[1067], שהמחשבה שסיפור האִסלאם הוא כיסוי לפגיעה מינית עלתה בשיחה עם הרב י.ש מירושלים[1068], שעימו התייעצה ש.ט על המקרה של ב.ב.
הקשר בין א.א ו-ב.ב, באופן כללי, ובהתייחס לנושא של פגיעה מינית
- ב.ב ילידת XXX, קרי: צעירה מ-א.א ב-10 שנים. באופן כללי, לא היה ביניהן קשר חברי, שכן כל אחת מהן הייתה בקשר קרוב יותר עם האחים והאחיות שנולדו בשנים סמוכות יותר אליהן, אך א.א העידה שכְּשְ-ב.ב הייתה קטנה, היא טיפלה בה כפי שמטפלים באחות קטנה. הנאשם עצמו העיד שעד המשפט הוא לא ידע על קשר מיוחד ביניהן, אך כְּשְ-ב.ב יצאה מהבית, הוא בדק את פלט השיחות שלה וגילה שהיא ו-א.א דיברו 3 פעמים בשבוע בשנתיים שקדמו ליציאה מהבית[1069]. חשוב לציין ששנתיים לפני יציאתה של ב.ב מהבית מביא אותנו לשנת XX20, כך שגם אם הנאשם מדייק בדבריו, מדובר על תקופה מאוחרת לחשיפת הפגיעות של ב.ב בפני אחרים.
- הן א.א, הן ב.ב הכחישו מכול וכול ש-א.א סיפרה ל-ב.ב ש-א.א עצמה נפגעה מהנאשם, בשנים שקדמו להעלאת הטענה מצד ב.ב שנפגעה מידיו. להכחשה זו יש תימוכין חיצוניים, כפי שאפרט בהמשך. יתר על כן, גם כשהתברר לכל אחת מהן שהאחרת נפגעה מהנאשם אף היא, הן מעולם לא סיפרו זו לזו את תוכן הפגיעות ולא דיברו על פרטיהן. ב.ב למדה על כך ש-א.א נפגעה אחרי שבית הספר כבר היה מעורב בעניינה (של ב.ב) עם חשד לפגיעה, ואחרי שהיא חשפה בצורה כזו או אחרת את הפגיעה בפני אחרים (כפי שיפורט בהמשך), ועובדה זו כשלעצמה שומטת את הקרקע מתחת לטענת ההגנה ש-ב.ב המציאה את הפגיעה בה מתוך רצון לחקות את א.א, או בהשפעתה.
- במרס XX20, כּשְ-ב.ב הייתה לקראת סיום כיתה ח', ממש ביום הולדתה של ב.ב, הגיעה א.א לבית הספר של ב.ב, לאחר שקיבלה פנייה מהמורה ש.ט, בעקבות חשש שהתעורר בבית הספר לגבי מצבה של ב.ב, ועל כך אפרט בהמשך. ב.ב העידה שלא רצתה לספר ל-א.א דבר על אודות הפגיעות מצד הנאשם, שבהן נזכרה באותה תקופה, מאחר שהיא לא ידעה אם אפשר לסמוך על א.א שלא תספר להוריה. ובמילותיה: "לא ידעתי איזה צד היא באמת, אם אני אדבר איתה חופשי, היא תעביר דברים הלאה? לא ידעתי איפה היא נמצאת, אם היא בשבילי או בשביל... או כאילו בשביל מי היא משחקת פה? אם היא בשבילי או בשביל המשפחה, הצד של המשפחה שזה כולל גם את אחות 3 ואחות 2 שהן למעשה הלכו וסיפרו בסוף להורים שלי"[1070]. עצם הפקפוק של ב.ב באיזה "צד" א.א נמצאת, מלמד ש-א.א אכן לא סיפרה לה עדיין באותו שלב שהיא עצמה נפגעה, אחרת לא היה בליבה של ב.ב כל פקפוק. יותר מכך: ב.ב ממש כעסה ש-א.א באה לדבר איתה בבית הספר, מאחר שלא ידעה מה היא רוצה להגיד לה, והיא ביקשה מש.ט להגיד ל-א.א ללכת, והוסיפה באוזני ש.ט: "אני לא מספרת כלום על מה שקורה בבית"[1071]. ב.ב העידה שחרף התנגדותה הראשונית לפגוש את א.א, ש.ט שיכנעה אותה להפגש. בשיחתן א.א שאלה אותה שאלות כלליות: האם יש משהו שקורה לה? האם הכול בסדר במשפחה, בחברות? היא שאלה את ב.ב למה המורות מספרות שהיא מסתגרת. ב.ב שללה מכל וכול ש-א.א שאלה אותה אם הנאשם פגע בה, או כל שאלה אחרת, ישירה או עקיפה, על פגיעה מינית, ושללה גם שנשאלו שאלות כגון "האם אבא נכנס לחדר בלי רשות? יש משהו לא צנוע?"[1072]. היא אמרה שאינה זוכרת בדיוק את תוכן השיחה, אך לשאלת הסנגורית האם אמרה ל-א.א משהו על האקדח של הנאשם, והקת של האקדח, השיבה ב.ב שהיא לא חושבת שדיברה על האקדח, אך הגיוני שאמרה ל-א.א שהיא פוחדת מהנאשם. לשאלה אם דיברה עם א.א על נגיעות של הנאשם, או מעשים שלו השיבה: "נגיעות ומעשים ממש לא ואולי גם אז הזכרתי שאני פוחדת ממנו, אני לא זוכרת"[1073]. אף ש-ב.ב אמרה שאינה זוכרת מה כן נאמר באותה שיחה, היא זכרה היטב מה לא נאמר בה, ועמדה על כך בנחישות: א.א לא אמרה לה דברים רעים על הנאשם, א.א לא אמרה לה שהיא עצמה נפגעה, ונכון לאותה עת, היא גם לא ידעה ש-א.א מטופלת בטיפול נפשי[1074]. דבריה אלה של ב.ב מקבלים אישור ביומנה של ש.ט, שם תיארה ש.ט את המפגש שלה עם ב.ב ביום 6.4.16, למוחרת המפגש עם א.א, וציינה ש-ב.ב כעסה מה פתאום א.א "נכנסה לה לחיים", והתברר שהרב י.ש הזהיר את א.א מפני זיהום חקירה והורה לה לא לדבר על עצמה, כך שהתוצאה הייתה ש-א.א בעצם רק "חקרה" את ב.ב[1075]. ב.ב עצמה סיכמה את השיחה שניהלה עם א.א ב-5.4.16 כך: "רוב הזמן אני שתקתי ולא הסכמתי לשתף איתה פעולה ושוחחנו על, אני לא זוכרת על מה, אבל לא עניינים כל כך חשובים, סתם"[1076].
ב.ב המשיכה והעידה בעדותה הראשית, כי מי שלמעשה סיפרה לה לראשונה ש-א.א נפגעה, וגם זאת – בלי לומר שהפוגע הוא הנאשם, ותוך שימוש בביטוי "מישהו הרס לה את החיים", היא ש.ט, וכל זאת לאחר שהנושא של הפגיעה ב-ב.ב כבר עורר דאגה בבית הספר: "בזמנו שהיא באה בכיתה ח' אז אחר כך ש.ט סיפרה לי שהיה איזה מישהו אחד שהרס לה את החיים, היא לא אמרה לי מי זה... ואז יומיים כזה אחר כך ששוב דיברתי עם ש.ט, ... היא אמרה לי שהאיש הזה היה אבא שלי ... היא לא הסבירה לי מה זה אומר, ... היא השתמשה בביטוי הזה ולא ידעתי כלום... ואז אמרתי לה... 'טוב, לפחות אני מרגישה שאני לא באמת מדמיינת', כאילו... ולא דיברנו על זה עוד, אחר כך גם, כאילו, זה בכלל לא היה הנושא ביני לבין א.א, כמו שאמרתי, דיברתי על דברים אחרים... לא, לא, היא לא סיפרה לי כלום בעצם"[1077]. ב.ב עמדה על כך שוב ושוב, גם לנוכח שאלות חוזרות ונוקבות של ההגנה. הסנגורית אמרה לה שש.ט כתבה ביומנה[1078] שהיא אמרה ל-ב.ב בלשון נקיה שהנאשם השתמש בגופה של א.א להנאותיו[1079], ו-ב.ב השיבה בצורה נחרצת, שוב ושוב, "היא לא אמרה ככה, היא אמרה לי שמישהו הרס את החיים שלה של אחותי"[1080]. לאחר מכן הסנגורית שאלה את השאלה שוב, והוסיפה שש.ט כתבה שהיא אמרה ל-ב.ב שהנאשם פגע ב-א.א מינית[1081] ו-ב.ב המשיכה לעמוד על שלה, שכל שאמרה לה ש.ט הוא שמישהו הרס ל-א.א את החיים, ואף הוסיפה: "היא לא השתמשה במילים האלו והיא לא, היא רק אמרה לי שמישהו הרסה לה את החיים, היא לא השתמשה לא במילה מינית שבחיים לא שמעתי אותה לפני זה"[1082]. לשאלת ההרכב הוסיפה שהיא חשבה, בעקבות דבריה של ש.ט, שמישהו העליב את א.א, או משהו כזה. הסנגורית עימתה את ב.ב עם כך שש.ט כתבה ביומן שלאחר שאמרה ל-ב.ב שהנאשם השתמש בגופה של א.א להנאותיו, ב.ב המטירה עליה שאלות, כגון: למה א.א לא עשתה שום דבר, מה יקרה אם היא תפנה למשטרה ואיפה אימהּ בכל הסיפור. תיאורים אלה, טענה הסנגורית באוזני ב.ב, אינם מתיישבים עם טענתה של ב.ב שחשבה שמדובר רק בעלבון. על כך השיבה ב.ב: "אני אחזור על מה שאמרתי, שהיא אמרה לי שמישהו הרסה לה את החיים ואז היא אמרה שזה היה אבא שלי ואז כן אני הזדעזעתי, היא לא אמרה לי איך, היא לא השתמשה במילה מינית, היא לא השתמשה במילה פגיעה, היא השתמשה, היא בסך הכול אמרה שמישהו הרסה לה את החיים, עכשיו, כן, נבהלתי, לא ידעתי מה זה אומר, לא ידעתי מה היא התכוונה לומר? עוד פעם אני אומרת, זה היה, חשבתי שזה לא יודעת עלבונות, לא יודעת, לא ידעתי מה זה אומר וגם לא בדיוק, גם היא לא אמרה לי מה זה, אבל כן אני הזדעזעתי, אוקיי"[1083]. ב.ב המשיכה והתעקשה, חרף כל שאלות ההגנה, שש.ט לא השתמשה במילים מפורשות: "אני זוכרת שהיא שאלה משהו כמו, גם לך קורה דברים?... בכלל לא ידעתי במה מדובר, כמה ימים אחר כך היא אמרה, 'את זוכרת שיש דברים', היא אמרה, 'יש לנו בלב מצפון שזה כמו מצפן ואם כאילו קורים דברים שהם לא תקינים' והיא לא הרחיבה יותר מזה... ש'אנחנו יודעים להתנגד לדברים לא תקינים שקורים', היא לא אמרה לי במה מדובר", והיא חזרה על כך שלא הבינה בכלל שיש הקשר מיני, שזו מילה שלא הכירה[1084].