ב.ב העידה שהנסיבות שאפפו את הגעתה של א.א לבית הספר, כגון שיחה ש-א.א קיימה עובר להגעתה עם הרב י.ש והתרחשויות נוספות, נודעו לה רק בדיעבד "הרבה שנים אחרי", כדבריה[1088].
לסיכום עדותה של ב.ב בנוגע לתזת ההגנה בנקודה זו, אביא את תשובתה לסנגורית, שטענה כלפיה שאחרי שהיא שמעה ש-א.א נפגעה, ושהנאשם "הרס לה את החיים", ואחרי שאנשים רבים באו ושאלו אותה אם היא עצמה נפגעה (א.א, אחיות נוספות, ש.ט, החוקרת מיארה), ומאחר שהיא עצמה לא הייתה בטוחה אם זיכרונות שצפו ועלו בה הם אמת, אז אולי היא פקפקה בעצמה ושאלה את עצמה אולי זה קרה גם לה בילדותה. ב.ב ענתה בצורה נחרצת, ואף בכעס: "אם את היית יודעת מה זה, לא היית רוצה לחשוב שאולי זה קרה לך פעם, נראה לך אני בחרתי בזה לחשוב על זה? ... שום בן אדם נורמלי שאני מכירה לא היה רוצה לחשוב שאולי זה קרה לו"[1089]. גם בדיון העוקב חזרה הסנגורית על אותה שאלה, וגם הפעם השיבה לה ב.ב בצורה נחרצת: "שום בן אדם נורמלי שאני מכירה, שום בן אדם הגיוני שאני מכירה לא היה בוחר לעצמו את המציאות הזאת, בחיים... זה לא משהו שאפשר להבין בכלל, זה לא זוועה בכלל שאפשר לפרש אותה וזה לא, זה לא משהו שנראה לי שווה לדבר עליו... בעד שום מחיר בעולם לא הייתי מוכנה להיכנס לסיפור הזה... אם אני הייתי יכולה למחוק את הזיכרונות האלו להגיד ששום דבר לא היה ואם זה היה באפשרותי לעשות את זה, אז הייתי מוכנה לשלם כל כסף בעולם העיקר לא להיכנס למצב הזה... הייתי מוכנה להתאבד ותכננתי להתאבד רק בשביל לא להיות במציאות הזאתי... אי אפשר לדמיין כזה דבר, אי אפשר לעשות כזה דבר, אי אפשר לבחור לרצות שדבר כזה יקרה לך ולהחליט שפתאום זה נכנס לך לשכל, ממש ממש לא, אין כזה דבר, שום ילדה שאני מכירה, אם היה באפשרותי להגיד 'לא היה כלום, הכול טוב, הכול שמח, זה הבית שלי, אני אוהבת אותו, אני נשארת בו'"[1090].
- א.א העידה שכאשר בית הספר עורר את הקשיים לגבי ב.ב ב-XX20, הייתה פנייה מ"לב שומע" לבעל של א.א. הרב י.ש ביקש לדבר איתו, והבעל של א.א הוא זה שסיפר ל-א.א שיש חשש לגבי ב.ב בבית הספר[1091]. היא אמרה לבעלה שהיא חלק ממשפחה של 12 ילדים ואין מצב שהם מטפלים בעניין הזה לבד, כי אחרת יבואו אליהם בטענות על כך שהם אלה שעשו משהו שגורם לצרות[1092]. היא ניסתה לערב את אחותן אחות 3, בעזרת מורה של אחות 3, אך הדבר לא צלח[1093]. א.א ציינה שעוד קודם לכן, באזור כסלו, לאחר שהיא ילדה את בנה הבכור, היא אמרה לבעלה שמשהו לא נראה לה טוב עם ב.ב, שהפכה מילדה שמחה ופתוחה לילדה מכונסת: "היא הייתה אדם מאוד מאוד שמחה ומדברת ומביעה דעה בכל עניין... ופתאום כאילו כזה שינוי דרסטי, לראות אותה פתאום קמלה, לא מדברת, מאוד מכונסת, מאוד, היה לה גם כל מיני עניינים עם האמבטיה, לא יודעת, לא הצלחתי להבין מה היה שם". א.א ציינה שהתעוררו בה חששות שמא ב.ב נפגעת, והוסיפה בציניות: "היה לי איזשהו סימן שאלה כי מהעבר המפואר שלי היה לי אלו חששות, אבל לא שמעתי את זה ממנה", אבל "אמרתי אני לא הולכת להסתבך בזה. הייתי אחות רעת לב. מה אני אעשה?"[1094]. גם בהמשך, כשהגיעה הפניה מ"לב שומע", א.א העידה שלא היא ולא בעלה רצו להיכנס לזה: "גם בעלי לא רצה, כאילו בעלי רצה לבנות את החיים שלנו בשקט... אף אחד לא אוהב להתלכלך בבוץ"[1095]. ואולם, לדברי א.א, הרב י.ש שיכנע אותה ללכת לבית הספר של ב.ב ולנסות לדובב אותה. לדברי א.א הוא נתן לה הדרכה מה לשאול, "אבל בתכלס כשבאתי וראיתי אותה לא, לא הצלחתי להגיע בכלל לשאלות האלה, כאילו ראיתי אותה וזה פשוט כל כך ציער אותי שלא והיא גם הייתה כל כך מבוהלת מזה שהגעתי היא לא רצתה לדבר איתי, היא לא רצתה פשוט לא רצתה כלום רק ישבה ובכתה... אמרתי לה 'אני רואה שנורא קשה לך, מה קורה איתך? תספרי לי אני רוצה לעזור לך, אני אחותך', לא דיברה, לא כלום, אומנם הקלטתי את השיחה אבל לא היה בה דבר ואז אמרתי לה 'ב.ב, אני מבקשת ממך שגם אם את לא מדברת איתי עכשיו על זה שאנחנו נדבר פעם בשבוע בשביל שאני אהיה רגועה, כי אני לא רואה אותך, אני לא גרה איתך היום, אז אני ממש מבקשת ממך להבטיח לי שזה משהו שאת הולכת לעשות'... היא הסכימה בעל כורחה. היא לא רצתה, היא לא רצתה שאף אחד יתקרב אליה"[1096]. א.א העידה שהרב י.ש הוא גם זה שהפנה אותה לדבר עם ש.ט, שסיפרה ל-א.א "ש-ב.ב עברה שינוי מאוד מאוד דרסטי ושההורים לא מוכנים לשתף פעולה עם בית ספר ולעזור לה ושהיא סיפרה משהו על, איך זה נקרא? דאעש, שהיא סיפרה משהו על דאעש... ושהם מאוד נבהלו ושהם לא יודעים מה לעשות עם זה. והיא אמרה לי, 'היא כל כך סגורה שכשאני מגיעה, שניסיתי להניח יד על הכתף שלה היא כל כך קפצה', היא הפסיקה לרקוד, הפסיקה, כמעט לא זזה, פשוט לא, היא אומרת לי 'אני מאוד מודאגת ממנה' וזה, אז היא סיפרה לי גם שהיה את הסיפור עם השב"כ, אני לא ידעתי מהכול, הייתי מאוד בהלם. אז תוך כדי שיחה איתה כבר קיבלתי טלפון מהרווחה שביקשו שאני אבוא לדבר שם"[1097]. א.א העידה שכאשר ש.ט סיפרה לה, בדיעבד, שהיא אמרה ל-ב.ב שגם א.א "עברה דברים" (כהגדרת א.א), א.א מאוד כעסה ושאלה את ש.ט בשביל מה סיפרה זאת ל-ב.ב, "אני גם חושבת שזה לא כאילו, לא נכון בכלל. לי יש את הסיפור שלי, לה יש את הסיפור שלה, אז מה אם אנחנו אחיות?"[1098]. כמו ב.ב, גם א.א העידה שהיא מעולם לא סיפרה ל-ב.ב את פרטי הפגיעה בה, וגם ב.ב לא סיפרה לה פרטים: "עד היום לא סיפרתי לה כלום. זה לא נושא שמדובר בינינו ברמה הזו, אבל בהמשך היא התחילה להגיד כל מיני משפטים שהבנתי, שהבנתי שהיה משהו... אני לא יודעת בפרטים, לא. אני גם לא צריכה לדעת הכול כאילו, כאילו זה שהייתה במצוקה, זה שזה קשור לאבא שלי אין לי שום שאלה. אבל מעבר לזה למה אני צריכה לדעת פרטים?... אני לא סיפרתי, לא סיפרתי לה... היא אמרה משפטים כאלה, אם פגשתם אותה אתם בטח תוכלו להבין על מה אני מדברת, כאילו דו משמעיים כאלה, אומרת מילה, מסתירה, כאילו מגלה טפח מסתירה טפחיים. ככה היא, כאילו זה הסגנון תקשורת שלה, אבל היה שלב שהיא דיברה קצת מפורש ואני לא ראיתי לאן לפתוח את זה אפילו, כאילו אני ראיתי את עצמי בתור אחות, לא בתור מטפלת ולא בתור אחת שתבוא להציל אותה כי באמת אין לי דרך להציל אותה. פשוט רציתי להיות בשבילה שם במקום הלא קל שהיא הייתה בו"[1099].
לשאלה האם היא ו-ב.ב דיברו על האקדח של הנאשם השיבה א.א בחיוב, אך אמרה שזה היה מתישהו בין XX20 ל-XX20. לדבריה, ב.ב דיברה על האקדח בהיסטריה, היא אמרה ל-א.א שהולכים להחזיר את האקדח לנאשם והיא מאוד מפחדת, אך מעבר לכך א.א לא זכרה שיח בנושא זה. עוד אמרה: "במקביל הלכתי ללמוד נוער בסיכון בשביל באמת להבין מה המקום שלי מולה, באמת נתן לי הרבה כלים להיות כאילו בתור מאזינה, לא להיכנס יותר מידי, לא, לא לקחת מקום של מטפלת. למרות שזה מאוד קשה". כשנשאלה מדוע לא ניסתה לדבר עם ב.ב על מה שהיא עצמה עברה, שכן זה אולי היה מקל על ב.ב להיפתח, השיבה: "היא הייתה מאוד מאוד מוצפת ובקושי שרדה את החיים בבית, שלא ראיתי עניין להוסיף לה על הקושי שלה", ובהמשך שאלה: "זאת אומרת שגם בזה אני לא בסדר?"[1100]. היא המשיכה: "היה הרבה סיבות לא לדבר, כן אמרתי לה 'אני עברתי דברים מאבא ואני יכולה להבין אותך', אבל מעבר לזה לא אמרתי לה כלום כי לא. הרגשתי צורך לשמור עליה ולשמור על השפיות שלה במצבים הלא הגיוניים שהיא עברה... זה מאוד מאוד הציף אותי השיחות איתה... גם לא רציתי להזיק, רציתי רק להועיל וגם לא רציתי להיכנס לפינות שאני לא אדע איך לצאת מהן כמו חובת דיווח וכאלה". בסיכומו של דבר א.א ציינה שכיום (במועד עדותה) היא ו-ב.ב מאוד קרובות, מדברות הרבה אבל לא על הפגיעות. לדבריה, עד היום היא לא יודעת פרטים ולא רוצה לדעת פרטים. מצד שני, היא מאוד רוצה כבר לדבר עם ב.ב על המשפט, אך הן מאוד נזהרו לא לדבר עד אחרי ש-א.א תעיד, מלבד ש-ב.ב סיפרה לה שהיה לה מאוד קשה ושבעת שהעידה, הנאשם זימזם איזה שהיא מנגינה שהיו שרים אצלם בשבת בזמירות שבת, וזה שיגע אותה. בסיום עדותה הראשית של א.א בנקודה זו עימתה אותה התובעת עם הטענה שהיא השתמשה ב-ב.ב ככלי, וכל הסיפור של XX20 הוא יוזמה שלי, והיא השיבה: "אם זה לא היה עצוב זה היה באמת מצחיק כי אם אני הייתי יוזמת את זה אז הרב י.ש לא היה פונה אלי, זה דבר אחד, דבר שני, אם באמת רציתי לפתוח תיק אז למה לא הלכתי למשטרה? כאילו למה ללכת דרך הרב י.ש? וגם למה שאני ארצה לוותר על המשפחה שלי?"[1101].
- עינינו הרואות שהחששות של ש.ט וההתנהגות החריגה של ב.ב קדמו למפגש הראשון של א.א עם ב.ב, ואף באותו מפגש ראשון – אף אחת מהן לא סיפרה לאחרת על פגיעות של הנאשם בה. כבר מן הטעם הזה, כפי שציינתי לעיל, אין אחיזה בראיות לתיאוריית ההגנה, ההיפך הוא הנכון. גם בהמשך, על־פי העדות של שתיהן, גם אחרי שהן שיתפו זו את זו שהנאשם פגע בשתיהן, הן לא סיפרו אחת לשנייה את פרטי הפגיעות. מעבר לכך שהאמנתי לעדותן של א.א ושל ב.ב, דבריהן קיבלו חיזוק גם בעדותה של ש.ט, שאף תיעדה חלק מהדברים בזמן אמת, כפי שאפרט. נוסף על כך, כל אחת העידה על סוג אחר של פגיעות ועל היזכרות שונה. אילו, כטענת ההגנה, מי מהן המציאה את הדברים, ואילו א.א גרמה ל-ב.ב, בדרך כלשהי, להאמין שגם היא נפגעה, היו הסיפורים מן הסתם דומים.
- המורה ש.ט כתבה יומן באותה תקופה[1102], שבו התייחסה למה שקורה עם ב.ב. היא הסבירה שהחלה לכתוב אותו כי "עם הסיפורים של ב.ב הרגשתי שבאמת יש כאן משהו וכדאי שאני ארשום את הדברים, כי אולי יום אחד אנחנו נצטרך לעשות שימוש, וכדי שיהיה לי מסודר מה היה לפני מה, התחלתי לכתוב אותם. וכך נוצר היומן שכתבתי בצורה מאד פורמלית את העובדות שהתרחשו בדרך כלל באותו יום, ותיעדתי למקרה שנצטרך ... הוא משקף את אמצע התהליך בעצם... כי אנחנו התחלנו את התהליך לפני וכאן זה פתאום, את נופלת לי, אפילו לא עשיתי איזושהי הקדמה או מה, פשוט כתבתי לי את המשפטים שיהיו לי לעת מצוא... ב.ב לא ידעה שכתבתי אותו"[1103]. ובהמשך: "באיזשהו שלב שהרגשתי שיש כאן משהו מאד גדול ורציני, שנראה לי שיוביל לאיזושהי התפתחות דרמטית, ואני עוד ארצה להיזכר בפרטים הקטנים וזה יהיה חבל אם אני אפספס אותם. פתחתי מחברת ובצורה יבשה ביותר התחלתי, נפגשנו לפני פורים... כך התחלנו"[1104]. מיומנה, שנכתב כאמור בזמן אמת, עולה שהמפגש בין א.א ו-ב.ב בבית הספר, היה ביום 5.4.16, וש-ב.ב, כפי שהיא עצמה העידה, כעסה על כך ש-א.א הגיעה. הכתוב ביומן מחזק בצורה מוחלטת את עדותה של ב.ב, כי לא רצתה לפגוש את א.א ושש.ט היא זו ששיכנעה אותה לעשות כן, כמו גם את העדויות של א.א ושל ב.ב, ש-ב.ב לא סיפרה ל-א.א דבר על אודות הפגיעות מצד הנאשם, וגם א.א לא סיפרה ל-ב.ב דבר על אודות הפגיעות שהוא פגע בה.