- כפי שציינתי לעיל, תהליך ההיזכרות של ב.ב בפגיעות היה שונה מזה של א.א. בעוד ש-א.א העידה שהיא זכרה את פגיעות הנאשם בה מאז שהן החלו, לאורך כל השנים, ורק היכולת שלה למצוא את המילים הגיעה בגיל מאוחר יותר, ב.ב העידה שרק בסוף כיתה ח' התחילו לחזור לה פלשבקים, והיא נזכרה בכמה זיכרונות ותמונות מהעבר. ב-XX20 ב.ב עדיין לא זכרה דברים ספציפיים. בגיל 14.5, 15, כלומר בסוף כיתה ח' עד תחילת כיתה ט' היו לה רק רסיסי זיכרונות ותחושות כלליות שהיה משהו לא תקין, כדבריה, ולא היה לה זיכרון מלא וברור על דברים שקרו עם הנאשם. היא אמרה זאת במילותיה כך: "אני הרגשתי שלא יודעת אני לא יודעת איך להסביר את זה, כן היה משהו, הרגשתי שיש משהו ביני לבינו... שיש איזשהו קשר מוזר, אני לא יודעת איך להסביר את זה, לא ידעתי גם להסביר את זה אז... מה זה אומר קשר מוזר? קשר מוזר ולא תקין, אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה. שיש, לא קשר במובן המילולי, שיש משהו אחר שהוא ביני לבינו ולא ידעתי איך להסביר את זה"[1105]. "מה שידעתי בגיל הזה זה שאני פוחדת מאבא שלי, שיש משהו לא תקין, לא ידעתי להסביר מה, לא ידעתי מה היה, לא ידעתי איך להסביר מה קורה ומה"[1106]. התמונות הברורות החלו לעלות רק בכיתה י"א. הדברים יפורטו בהרחבה בהמשך, אך לצורך הבנת האמור בפסקאות הבאות, ומדוע ב.ב מתארת שהיה לה פחד לא מוסבר מהנאשם בגילים המוקדמים יותר, חשובה ההבהרה הנ"ל.
- נקודה חשובה נוספת שיש להעלותה כבר עתה, היא שכל סובביה של ב.ב – בני משפחה, מטפלת ומוריה – תיארו אותה כילדה עליזה, שמחה, חברותית, חזקה, תלמידה מצויינת, "קוטפת פרחים ושרה כל הזמן", "חכמה במיוחד" ואפילו מבריקה. הדברים יובאו בהמשך. כך גם תיארו אותה הנאשם והאימא, הוריה, מלבד בתשובות לשאלות ספציפיות, כפי שיודגם מיד, שם בחרו לתאר אותה כמוזרה ושונה. הנאשם עצמו כינה אותה, בשיחה בבית הספר שלה, "חתיכת גאונית"[1107] ואמר "יש לי בת זהב"[1108].
גיל 10: כאבי ראש, נוירולוג ורצון של ב.ב לצאת לפנימייה
- התביעה בסיכומיה מתחילה את תיאור השתלשלות העניינים שהובילו לחשיפת הפגיעות ב-ב.ב מהשנים XXX, ואף קודם לכן[1109]. ב-XX, כְּשְ-ב.ב הייתה כמעט בת 10, מתועד בתיק הרפואי שלה[1110] ביקור אצל נוירולוג ילדים, ד"ר בארי קיי, ובתיעוד נרשם כי היא סובלת מכאבי ראש מזה 4 חודשים, 5 פעמים בשבוע, עד כדי הקאה והתעוררות משינה. הרופא מפרט את המענה לשאלותיו, ובין השאר מציין מפי האם שאין סיפור של טראומה, ב.ב תלמידה טובה, אין שינויים או לחצים בתקופה האחרונה, אין ילדים נוספים שסובלים ממיגרנות ואין בעיה חברתית. באותו בוקר נבדקה ב.ב בשל אותן תלונות אצל רופאת עיניים (ד"ר ברגוורק קטי). ב.ב הופנתה לבדיקת MRI, שלא העלתה דבר. מספר ימים אחר־כך הפנה הנאשם (שכזכור שימש גם כרופא של ילדיו) את ב.ב, בגין אותן תלונות, לנוירולוג ילדים נוסף, ד"ר קונסטנטיני, בבית החולים דנה, אך בתיעוד שהוגש לא מצאתי איזכור לתוכן הביקור. טוענת התביעה כי כאבי הראש של ב.ב, שלא נמצא להם שום הסבר רפואי פיזיולוגי, מקורם בטראומה ובפגיעה הקשה שעברה באותם הימים על ידי הנאשם, ואולם, באותה העת לא היו בידיה כלים או יכולת לחשוף דברים אלו בפני הנירולוג, בעוד הנאשם יושב מולה.
ב.ב עצמה העידה על אותו ביקור אצל הנוירולוג כך: "כשאני הייתי בכיתה ג', אני לא יודעת אם זה היה ג', ד', משהו באזור הזה, ... היה לי התקפי מגרנות ממש קשים וההורים שלי הלכו ביחד איתי לנוירולוג בשביל לבדוק אם זה משהו שצריך בדיקה, והנוירולוג שאל אותי אם הכול בסדר בבית? כאילו לא דווקא בבית, אני לא חושבת שהוא הדגיש בבית, הוא סיפר, 'הכול בסדר?', כאילו 'טוב לך?' ואני אמרתי שכן, אני ראיתי אותו מסתכל עלי ואני אמרתי שכן". התובעת שאלה בהמשך מדוע ציינה בתשובתה שראתה שהנאשם מסתכל עליה, ו-ב.ב השיבה: "יכול להיות שאם הוא לא היה נוכח בחדר אולי אני הייתי מספרת, אני לא יודעת, אבל הפחד ממנו כאילו... שהפחד ממנו, היה לי פחד ממנו שהוא ישמע כאילו שאני מספרת את זה כאילו זה היה חייב להיות כן ברור, ברור שהכול טוב בבית וזהו.. אם אני נכנסת לראש שלי בתור ילדה קטנה יכול להיות שהייתי מספרת שרע לי ואני לא יודעת בדיוק למה וקורים דברים ואני לא יודעת, לא יודעת בדיוק"[1111]. הקישור שעושה התביעה בין התסמינים שבהם מדובר ובין הפגיעה של הנאשם ב-ב.ב הם במקומם, לא רק כהקשר הגיוני ומתוך היכרות עם תסמינים דומים של נפגעי תקיפה מינית, שאין להם הסבר פיזיולוגי, אלא משום שהתיאור הנ"ל, והמשך המשפט של ב.ב, שיצוטט מיד, באו בתגובה להערה של הסנגורית ש-ב.ב מעולם לא סיפרה לאימה, האימא, על כך שנפגעה. ב.ב פתחה את דבריה על אודות כאבי הראש והביקור אצל הנוירולוג במילים: "אני יכולה להוסיף על מה שהסנגורית העירה", והמשך התיאור של הביקור אצל הנוירולוג היה: "ואז בבית אמא שלי קילחה אותי וסיפרתי לה, אני לא זוכרת כמה זמן אחרי זה היה, 'האמת היא שבכלל לא טוב לי בבית ואני רוצה לצאת לפנימייה' ואני ביררתי ואני כבר הכנתי, לקחתי קופסאות נעליים, ואני שמתי בפנים את הבגדים שלי, קיפלתי אותם... חיפשת(י) באלפון של ספר טלפונים של ירושלים על פנימיות, העתקתי את המספרים האלו ונתתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני רוצה לצאת מהבית לא טוב לי ושלא תספר את זה לאבא שלי... והיא הייתה עצובה מזה ואחרי איזה שבוע בערך אז, שבוע יותר מזה, אני לא כל כך זוכרת את הטווחי זמן... ואז היא בשעה מסוימת ביקשה לספר את זה לאבא שלי ואז הסכמתי לה כאילו היא ממש ביקשה והיא סיפרה והיא אמרה לי שהוא היה ממש עצוב מזה ואז תוכניות נגוזו והכול נגמר, היא ידעה שלא טוב לי, אולי היא חשבה שזה נגמר"[1112]. בדיון שלאחר מכן ב.ב ציינה שהבקשה שלה לצאת לפנימייה הייתה משום שהיה לה קושי ופחד מהנאשם באותם גילים[1113]. גם בחקירה הנגדית הזכירה ב.ב מספר פעמים את העובדה שאמרה לאימא שהיא רוצה לצאת לפנימייה, וזאת במענה לכך שהסנגורית אמרה לה שמעולם לא סיפרה לאימהּ דבר על פגיעת הנאשם בה[1114].
- אימה של ב.ב, האימא, העידה אף היא הן על הביקור אצל הנוירולוג בשל כאבי הראש של ב.ב, שבה נכחו ב.ב, הנאשם והאימא, הן על השיחה בגיל 10 שבה ב.ב אמרה לה שהיא רוצה ללכת לפנימייה[1115], וגם על כך שהאמירה לוותה בכך ש-ב.ב נתנה לה מספרי טלפון של פנימיות[1116], אך הכחישה שהשיחה התקיימה בזמן שהיא קילחה את ב.ב והכחישה ש-ב.ב בכתה ואמרה לה שלא טוב לה בבית[1117]. האימא טענה בהקשר זה שבהמשך היא הבינה ש-ב.ב מתביישת באחותה אחות 4 "שהייתה בכיתה קטנה", ואחר־כך טענה ש-ב.ב חששה שמא גם היא תהיה ב"כיתה קטנה", דבר שהיה מלווה בסטיגמה בעייתית. האימא אמרה שהיא שאלה את ב.ב מדוע היא רוצה לעבור לפנימייה, ו-ב.ב לא ענתה משהו ספציפי. לדבריה, היא לא יכולה להוציא תשובה מ-ב.ב בכוח, והיא הסכימה שבקשה זו של ב.ב הייתה יוצאת דופן. לאחר מכן ניסתה לתלות את הבקשה של ב.ב באיזה ספר ש-ב.ב קראה, בשם "קרן אור", מתוך סדרה "חלונות אור", מאת שרה ליאון, על ילדה יתומה שהלכה לפנימיה[1118]. המאשימה בסיכומיה ציינה כי תשובה זו תמוהה, הן מאחר שמדובר בספר שעניינו ילדה יתומה המחפשת לצאת מהפנימייה ולמצוא לה משפחה חדשה, כך שלמעשה מדובר בהיפוכם של דברים, והן מאחר שלא היה מדובר באמירה בעלמא אלא באמירה חוזרת אשר לוותה במעשים של ממש, דבר אשר ממחיש ומחזק את רצונה העז של ב.ב לברוח מביתה. לא זו אף זו, בקשתה של ב.ב מהאימא שלא לספר לנאשם הייתה מתוך רצון כֵּן ואמיתי לעזוב את הבית, ולא בגחמה ילדותית[1119]. האימא העידה שהיא לקחה את האמירה של ב.ב ברצינות, ואף התייעצה עם אשת מקצוע, עינת ברנשטיין, מה לעשות, אבל ציינה גם שְלְ-ב.ב היו "כל מיני דברים מעניינים מאז שהייתה בגיל צעיר"[1120]. כשנתבקשה לתת דוגמאות לאותם "דברים מעניינים", ציינה (בשלישית[1121]) ש-ב.ב נהגה לברך בימי הולדת בצורה מוזרה, למשל "שיצאו לך בלונים מהראש ופרחים מהבטן", אך תחילה לא הצליחה להציג דוגמה נוספת[1122], ואחר־כך ציינה שבשלב מסוים ב.ב החליטה שהיא רוצה שיקראו לה בשמה השני (שמפאת השמירה על פרטיותה, לא נציין אותו כאן במפורש). בהמשך האימא אמרה ש-ב.ב הייתה מוזרה, אחר־כך שינתה את ההגדרה ל"שונה", בהמשך אמרה שבאנגלית היא הייתה אומרת שהיא "הייתה קצת קוקו" ולנוכח פליאה שהבענו על אמירה זו דייקה ואמרה שהתכוונה שזה היה חמוד (cute). כשנתבקשה לתת דוגמה, אמרה שלפעמים, כשהיא הייתה מאוד עסוקה, ב.ב הייתה מבקשת ממנה משהו מאוד לא הגיוני לאותו זמן[1123]. האימא הכחישה ש-ב.ב ביקשה ממנה לא לספר לנאשם על רצונה לצאת לפנימיה, ואישרה שהיא אכן שיתפה את הנאשם ברצונה של ב.ב ובכך שהיא נתנה לאימא מספרי טלפון. אז היא ציינה שלמעשה, גם הנאשם נכח בהתייעצות עם עינת ברנשטיין. האימא אמרה שכאשר סיפרה לנאשם על רצונה של ב.ב לצאת מהבית, הוא אמר שהיא בטח לא מתכוונת לזה, "מה היא יודעת בכלל מפנימיה", אך באותה נשימה אמרה שהם לקחו את דבריה של ב.ב מאוד ברצינות והלכו להתייעץ[1124]. לנוכח עדותה של האימא, עדת ההגנה, אימה של ב.ב, לא ברורה טענת ההגנה בסיכומיה שאין שמץ של ראיה לעניין "סיפור הפנימייה"[1125].
- בהמשך לתיאוריה את ב.ב כ"שונה", האימא העידה שבשלב מסוים, ב.ב לא רצתה לישון עם אחיותיה בחדר והוציאה את המזרן שלה לפרוזדור והחליטה לישון במקום פתוח בבית, בלי דלתות[1126]. ב.ב עצמה העידה, שבשלב מסוים היא הייתה הולכת לישון מתחת למיטה, מאחר שפחדה[1127]. היא אמרה שפחדה שיקרה משהו באמצע הלילה, אך לא ידעה להסביר מה חשבה שיקרה. היא העידה שפחדה שמישהו יבוא בלילה, אך לא ידעה להגדיר לעצמה מי זה[1128].
אני סבורה שההסבר ל"מוזרויות" הללו יגיע בהמשך, כשאדון באישומים הקונקרטיים ובתהליך ההיזכרות של ב.ב בפגיעות, אך הם ישמשו חיזוק, לא רק מפי ב.ב אלא גם מפי אימהּ, למה שהתרחש בילדותה.