רישום כדור הרגעה ל-ב.ב בגיל 12
- בדומה למה שקרה עם א.א בגיל 10[1129], מהרישומים הרפואיים של ב.ב מתברר שהנאשם רשם לה כדור לוריוון, ב-14.12.14[1130]. מדובר בכדור הרגעה. הנאשם נשאל מדוע רשם ל-ב.ב לוריוון, הוא עיין ברישומים הרפואיים (ונזכיר שהוא עצמו היה הרופא של ב.ב, כמו של כל ילדיו), ואמר תחילה שהוא רשם רק כדור אחד. אחר־כך אמר שזה היה לפני 9 שנים (נכון לאותו יום). אחר־כך התפלמס עם התובעת (בין השאר: "את לא רופאה, את לא יודעת; אני מופתע שאת לא יודעת שנותנים את זה לילדים[1131]; אולי יש תרופה אחרת שאת ממליצה; אם אני לא בסדר אז תתלונן למשרד הבריאות; זה שאלה שטותית"), אחר־כך אמר שייתכן ש-ב.ב הייתה אמורה לעשות בדיקת דם וזה היה כדי להרגיע אותה[1132]. בהמשך אמר (פעמיים) שכדי לענות על השאלה הוא צריך לשאול את אשתו[1133], תשובה די תמוהה יש לומר, לנוכח העובדה שהוא היה הרופא של ב.ב, לא האימא, והוא זה שרשם לה לוריוון. בהמשך אמר על ב.ב "כל פעולה אצלה היה בלגן שלם... היא הייתה הרבה עוינות לעשות בדיקה". עוד תשובה שמעוררת תמיהה, שהרי אם הדבר נכון, ואם הנאשם רשם לה לוריוון כדי להרגיעה לפני בדיקה, היינו אמורים לראות הרבה מקרים שבהם רשם לה לוריוון לפני בדיקותיה. כשהתובעת הטיחה בנאשם שהוא רשם ל-ב.ב לוריוון בגיל 12 מאחר שהיא הייתה מאוד נסערת בגלל שהוא פגע בה. במענה לכך הנאשם צחק ואמר לתובעת שהוא צוחק "כי לוקחים דבר בתיק שנתתי תרופה ולוקחים את זה לכיוון שהפרקליטות צריך לעשות זה להאשים אותי וזה מצחיק כי זה עצוב, כי זה לא נקרא משפט"[1134].
- האימא בחקירתה הנגדית נשאלה אף היא מדוע רשם הנאשם ל-ב.ב לוריוון בגיל 12. היא ציינה שצריך לשאול את הנאשם, אך לאחר מכן העלתה השערה ("יכול להיות"[1135]), שאט-אט התגבשה לכדי זיכרון שכך היה ("אני זוכרת שהיה דיבור על, אם יש צורך אפשר לתת משהו להרגעה")[1136], שכדור ההרגעה נדרש ל-ב.ב לקראת בדיקת ה-MRI שעשתה בקשר לכאבי הראש שתוארו לעיל. אלא שכאמור לעיל, ה-MRI היה בינואר XX20, ולא בדצמבר XX20. האימא גם אמרה שהיא לא יודעת אם הנאשם רשם ל-ב.ב את הכדור. מעניין היה לשמוע שהאימא זכרה את הפרט הזה (שאותו אף ליוותה בעדותה באמירה שבפועל לא זכור לה ש-ב.ב אכן נטלה את הכדור[1137]), כאשר לא הצליחה להיזכר בפרטים מאוד מהותיים אחרים הקשורים ב-ב.ב, כגון מה שאפף את שיחותיה עם ב.ב על אודות רצונה לצאת לפנימייה, והפליאה אכן שוקפה לה, אך היא עמדה על כך שלא שוחחה על כך עם הנאשם עובר לחקירתה[1138]. בהמשך האימא אמרה שזה היה סביב החתונה של א.א (אך לא הבהירה מה הקשר בין הדברים) ושאולי זה קשור לכך שְלְ-ב.ב היה כאב ברגל[1139].
- בהיעדר כל הסבר רפואי לכך שהנאשם מצא לנכון לרשום לבתו בת ה-12 כדור הרגעה, יש לפנינו אינדיקציה נוספת למצוקה של ב.ב, שההסבר היחיד שנמצא בראיות הוא ההסבר של ב.ב, כי נפגעה מהנאשם.
שינוי שחל בהתנהגותה של ב.ב בכיתה ח', גיל 13.5, ספטמבר XX20
- האימא העידה שעובר לתחילת שנת הלימודים XX20 ניגשה אליה ב.ב ואמרה לה שאינה רוצה עוד להיות "כוכבת" בבית הספר: "אני חושבת שזה היה אפילו כמה ימים לפני תחילת השנה, יכול להיות, או בתחילת השנה או כמה ימים לפני זה שהיא סיפרה 'אני יודעת, ברוך השם יש לי עמדה טובה בכיתה ויש לי', היא הכירה את הכישרונות שלה שהיא חכמה, שהיא תורמת הרבה והיא אמרה ש'אני רוצה לקחת צעד אחורה לתת מקום במה לעוד בנות שגם כן יכולות לשמוע את הקולות שלהן, לראות את הכישרונות שלהן, שגם יהיה להן, אני יודעת את עצמי ואני רוצה לתת את זה גם לבנות אחרות'"[1140]. ואז, אחרי החגים, קיבלה האימא שיחת טלפון ממורה של ב.ב, ש-ב.ב אינה כתמול שלשום. בלימודים הציונים שלה טובים מאוד, אבל ב.ב השתנתה, יותר שקטה, פחות משתתפת. האימא סיפרה למורה ש-ב.ב החליטה "לא להיות כוכבת", אבל המורה אמרה לה שיש עוד דברים[1141]. האימא אמרה למורה ש-ב.ב גם רצתה לעבור למסגרת אחרת. באסיפת ההורים שהייתה לפני חנוכה, בחודש כסלו, נובמבר-דצמבר XX20, שוב אמרה המורה רותי לאימא ש-ב.ב אינה אותה ב.ב שהיא זוכרת. אף שהאימא העידה שזו הייתה פנייה חריגה, שכמוה לא הייתה נוספת לגבי ב.ב, היא סברה שהדבר נובע מהחלטת ב.ב שלא להתבלט, ולא הוטרדה מכך יותר[1142].
גם הנאשם העיד על הדברים הללו, אך עיקר עדותו הייתה דברים ששמע מפי האימא והוא חזר על דבריה[1143].
- על השינוי הדרסטי שחל בהתנהגותה שמענו גם מעדת התביעה ש.ט, מורתה של ב.ב לאנגלית. היא העידה לגבי ב.ב: "ילדה מאד חיונית מכיתה ז' קיבלתי אותה, ילדה מאד שמחה, חיונית, מוסיפה לחברה, לומדת, מגיבה מאד מהר תורמת מעצמה לחברה, הייתה כותבת שירים, שותפה פעילה בשיעור גם מבחינה לימודים וגם מבחינה חברתית, זה היה בכיתה ז', בכיתה ח' פתאום חל שינוי מאד דרמטי שלא יכולתי לעבור עליו לסדר היום, אני זוכרת שהגעתי למנהלת ואמרתי לה תשמעי מתוך הניסיון שלי זה משהו לא שיגרתי, אני מרגישה שמשהו קורה עם הילדה, משהו עובר עליה... היא אמרה לי זה מאד מעניין, כי את לא היחידה שהגיעה אלי, אני קיבלתי עוד דרישות שלום כאלה ממורות נוספות... זה היה נראה ש-ב.ב נכנסה למין בועה כזאת, היה לי קשה לתקשר איתה, היא פתאום התחילה לחלום, התגובות שלה הפכו להיות אחרות לגמרי. היא מיעטה להשתתף בשיעור, הפכה להיות יותר מופנמת, היא העדיפה לשבת בקצה מסוים של הכיתה, בדרך כלל לבד, לא תקשרה עם חברות. כל מה שידעתי לספר עליה לפני כן פשוט הלך ונעלם, שינוי של 180 מעלות ממה שהכרנו לפני, והייתה לי איתה היכרות יפה של שנה וקצת. בתחילת כיתה ח' ראיתי את השינוי הגדול. אז זהו, הלכתי למנהלת והיא אמרה לי שמורות נוספות ניגשו אליה בעניין"[1144].
- כמתואר לעיל, ש.ט פנתה למנהלת, מרים פוזן[1145], ותיארה באוזניה את השינוי שחל ב-ב.ב, ומאחר שהמנהלת שמעה דברים דומים ממורות נוספות, היא ביקשה מש.ט להתחבר ל-ב.ב ולגלות מה קורה איתה. "המנהלת מכירה אותי כבר שנים, אנחנו ידידות טובות ובמשך הזמן עסקתי עזרתי בפעילויות שלא קשורות לתחום הלימודים שאני מלמדת, כל מיני קשיים עם תלמידות ופרויקטים, והיא אמרה לי תעשי לי טובה תתחברי אליה קצת, בוא ננסה לראות מה קורה איתה. במסגרת הזאת הרגשתי צורך כי באמת הילדה שידרה מצוקה, חייכתי אליה יותר, ניסיתי ליצור קשר קצת יותר אישי, פירגנתי יותר מתלמידה רגילה, התעניינתי קצת יותר, וככה לאט לאט בניתי קשר בונה אמון, וזה היה מאד מעניין. אותה ב.ב. שהכרתי, כשהייתי מגיעה אליה לשוחח איתה היא פשוט הייתה נרתעת כמה צעדים אחורנית וזה לא היה שגרתי איתה. הקטע הזה, הפחד שאני אכנס לטריטוריה הפרטית שלה, וכל הזמן הזה הרגשתי שיש איזשהו סיפור. משהו כאן קורה. כשהעניינים התחילו להיות יותר משמעותיים והיא גילתה רצון לתקשר ולספר אז היינו לפעמים נשארות בכיתה אחרי שהתלמידות כבר היו הולכות הביתה. היא הייתה מספרת לי על הבית, על החוויות שלה, על האהבה שלה למוזיקה. וכך התחלנו באמת ליצור קשר יותר ..."[1146]. ש.ט ציינה שבשלב מסוים, היא החלה לראות דברים שלא ניתן להתעלם מהם. אף שאינה "בן אדם של יומנים", כהגדרתה, בשלב מסוים בתהליך היא החלה לתעד ביומן דברים ש-ב.ב אמרה לה[1147]. "עם הסיפורים של ב.ב הרגשתי שבאמת יש כאן משהו וכדאי שאני ארשום את הדברים, כי אולי יום אחד אנחנו נצטרך לעשות שימוש, וכדי שיהיה לי מסודר מה היה לפני מה, התחלתי לכתוב אותם. וכך נוצר היומן שכתבתי בצורה מאד פורמלית את העובדות שהתרחשו בדרך כלל באותו יום, ותיעדתי למקרה שנצטרך"[1148]. היומן משקף את אמצע התהליך, ש.ט לא כתבה אותו במהלך הפגישות עם ב.ב, אלא כשחזרה הביתה, לפי מיטב זיכרונה. ב.ב לא ידעה שש.ט כתבה יומן.
ש.ט ציינה שהיא עברה "קורס מוגנות", בגלל ריבוי מקרי פגיעה במגזר שאליו היא משתייכת (המגזר החרדי), ומדובר בחברה שהבנות הצעירות בה מאוד תמימות. קיימת חובה להשתמש בלשון מאוד נקייה, "אבל כן היה לי את החשש הגדול שאולי יש כאן משהו שיכול להיות קשור, ואני כן משחררת משפטים חופשיים לחלל, שבהתחלה זה היה מאד כללי כי דיברתי עם ב.ב על אה... 'ב.ב, מה קרה? אני זוכרת אותך אחרת משנה שעברה'. הייתי משחררת משפטים כמו 'את יודעת, אנחנו במקום של, אנחנו גם ילדים ואנחנו מקבלים מרות מאנשים אחרים, אבל אין שום צורה שמישהו איכשהו יזיק לנו. הקדוש ברוך הוא נגד הגישה הזאת, אנחנו חייבים לדאוג לרווחתנו, שאף אחד לא ירמוס אותך חס וחלילה'. זה היה משהו מאד כולל, לא דיברתי על מישהו ספציפי בכלל. ואז היא התחילה עם משפטים, אני זוכרת שני משפטים שמאד היממו אותי... היא אמרה לי שני משפטים, דרך אגב את המשפטים האלה כתבתי, חזרתי הביתה ומיד רשמתי אותם כי זה היה לי כל כך, אמרתי לה שאנחנו חייבים לדאוג לכך שאף אחד, אבל אף אחד, לא יזיק לנו, לא פיזית ולא מילולית ולא נפשית. היא אמרה לי 'גם אם זו הצורה היחידה שלי לקבל אהבה מאבא?' זה היה משפט אחד... והשאלה השנייה שלה, לא בסמיכות, אבל זה נאמר באותה שיחה 'גם אם זו הצורה היחידה שלי להיות בקשר עם אבא?', שני משפטים שאני מצטטת מילה במילה... אני חייבת לומר כמו שהזכרתי על הלשון הנקייה, כל מה שאמרתי, אמרתי את זה בצורה כל כך ערטילאית שאיך הדריכו אותנו שאם היא לא שם, אם היא לא עברה, לא היה שום דבר, אז היא לא תבין בכלל מה הקשר"[1149].