הרב ק', שהעיד מטעם ההגנה, ציין אף הוא שהייתה לו שיחה עם מ.ק, שנערכה בשלב מאוחר יותר, אחרי ש-ב.ב עצמה פנתה אליו בקשר לפגיעה מינית של הנאשם בה. הוא פקפק בדבריה של ב.ב, הן מאחר שלא הייתה החלטית בדבריה, האם הדברים קרו או לא, הן משום שזכר את סיפור האִסלאם. בשיחה עם מ.ק היא אמרה, לדבריו – "בצדק", שכאנשי מקצוע הם יודעים שלעיתים, כתוצאה מטראומה בגיל קטן הילד יכול לפתח תלונות על משהו אחר, שהוא משליך כתוצאה מהטראומה. בעדותו ציין שייתכן שלמעשה ב.ב מאוימת מהנאשם ולכן השליכה זאת על סיפור האִסלאם. עוד הוסיף: "זה מה שאני מכיר ממקרים אחרים שיכול לקרות דבר כזה, לכן אני לא יכול פה להגיד חד משמעית שהיא מפנטזת כאילו בשפה הלא הכי נחמדה והיא ממציאה דברים אלא שיכול להיות שזה חלק, זה אחד מהתוצאות של הטראומה שעברה עליה... הטראומה הייתה, אם זה נכון שהוא פגע בה מגיל קטן, אז היא מאוימת ממנו וכתוצאה מזה היא מפתחת חרדות ופחדים בעוד תחומים שהאבא המבחיל הזה עלול לעשות דברים הכי גרועים, הכי נוראיים"[1161].
- אף אני סבורה שסיפור האִסלאם אינו פוגע באמינותה של ב.ב, וכפי שעולה מהאמור לעיל: ל-ב.ב היה באותה עת פחד עמוק ובלתי מוסבר מהנאשם. זה היה לפני שהיא נזכרה באופן ממשי בפגיעות, וכפי שהיא הסבירה, "אני הרגשתי שלא יודעת ... איך להסביר את זה, כן היה משהו, הרגשתי שיש משהו ביני לבינו... שיש איזשהו קשר מוזר... קשר מוזר ולא תקין, אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה. שיש, לא קשר במובן המילולי, שיש משהו אחר שהוא ביני לבינו ולא ידעתי איך להסביר את זה"[1162]. לדעתי, אותו פחד עמוק ולא מוסבר נבע מהפגיעות שהנאשם פגע בה, וכל מיני סימנים שאותם פירשה לא נכון, בצירוף תחושת הפחד, הולידו במוחה את סיפור האִסלאם. חשוב לציין, ש-ב.ב עמדה על כך שסיפרה את הדברים לש.ט, אך היא ביקשה מש.ט לא לספר לאיש, ואף אמרה לה שהיא לא בטוחה בדברים. ב.ב העידה שלאחר שהתברר לה שש.ט העבירה את דבריה הלאה, היא חשה שהיא מעלה באמונה ואף ניתקה את הקשר עימה עד סמוך לפני עזיבתה של ב.ב את הבית בגיל 18. אציין עוד, שההגנה שאלה את ב.ב האם הסיבה שסיפרה לש.ט את סיפור האִסלאם היא בעצם בגלל שנפגעה מאביה, ו-ב.ב, בכנות רבה, השיבה: "אני לא יודעת לענות על השאלה הזאתי"[1163]. אילו רצתה לחזק את סיפורה, הייתה ב.ב עונה בחיוב, אך כפי שהתרשמתי לאורך כל עדותה, האמת הייתה נר לרגליה.
החוקרת הילה מיארה מגיעה לבית הספר כדי לחקור את ב.ב
- כפי שציינתי לעיל בפסקה 228, בעקבות הדיווח של ש.ש לרווחה על אודות הפגיעה ב-א.א, הגיעה חוקרת המשטרה, פקד הילה מיארה, לבית הספר של ב.ב, כדי לגבות ממנה אימרה. מיארה העידה כעדת הגנה והוגש מזכר שכתבה בעקבות הפגישה עם ב.ב[1164]. בעדותה הסבירה ש-ב.ב סירבה לשתף עימה פעולה ולכן הסתפקו במזכר ולא גבו הודעה[1165]. לפי המזכר, מיארה הגיעה ב-XXX לבית הספר של ב.ב ביישוב במרכז. הפגישה תואמה עם המורה ש.ט והמנהלת. ב.ב הכחישה בכל תוקף שנפגעה ממישהו בכלל, ומאביה בפרט, והביעה מורת רוחה על כך שכל כך הרבה אנשים מדברים איתה על כך ושלא מאמינים לה. עוד אמרה שאילו הייתה נפגעת – הייתה מספרת, לאחר מסע השיכנועים שעברה, ואמרה למיארה שיחסיה עם אביה והמשפחה בכלל טובים.
הסנגורית שאלה את מיארה, לנוכח האמור במזכר, מדוע היא אומרת ש-ב.ב לא שיתפה פעולה, שהרי מהמזכר עולה שהיא דיברה ואמרה שלא נפגעה מאיש. מיארה השיבה ש"זה לא בגלל שהיא אמרה שלא היה כלום אז מבחינתי זה לא שיתוף פעולה, זה בגלל שהיא לא רצתה לדבר"[1166] וכן "זה לא בגלל התוכן, זה בגלל שהיא לא רצתה לדבר איתי. כי היא הביעה מורת רוח, היא כעסה, התעצבנה, ואפשר גם לראות את זה במזכר אחר, שגם עם המורה היא כעסה ולא רצתה לשוחח על הנושא. אז מרגע שיש התנגדות אז כאילו מבחינתי זה היה חוסר שיתוף פעולה, לא בגלל שהיא אמרה שלא היו דברים, אני רשמתי את כל מה שהיא אמרה"[1167]. לשאלת הסנגורית השיבה מיארה כי אילו ש.ט הייתה נוכחת בפגישה עם ב.ב, היה הדבר רשום במזכר. אשר לשאלה מדוע יצרה קשר גם עם א.א לא זכרה מיארה להשיב. מהמזכר בעניין[1168] עולה שעובר לפגישה עם ב.ב, ב-XX.31.5, ניסו לתאם מועד לגביית עדות מ-א.א, אך א.א השיבה שהיא לא מגיעה בקרוב לישוב במרכז הארץ ושהיא מתגוררת בישוב בצפון. מיארה לא זכרה להוסיף פרטים בעניין זה. התשובה טמונה ככל הנראה במזכר נוסף מיום XX.31.5[1169], שבו מתועדת שיחה עם ש.ט. מהמזכר עולה שש.ט אמרה למיארה שלא יתאפשר לגבות עדות מ-ב.ב שכן ב.ב מסרבת לשתף פעולה בעניין, אינה מוכנה לדבר על הנושא וכך אמרה גם למורה שניסתה לדבר איתה על זה. עוד עולה מהמזכר שש.ט אמרה למיארה שככל הנראה אחיותיה של ב.ב מפעילות עליה לחץ כבד שלא לספר לאף אחד שום דבר, מחשש שזה יפגע במשפחה והן כולן נגד א.א, האחות שדיווחה על הפגיעה[1170]. עוד נכתב שש.ט אמרה ש-ב.ב מאוד סגורה וחסומה ריגשית, ולכן לא ניתן לדבר עימה.
- ש.ט העידה ש"כשהגיע קצין מבחן, קצינת מבחן לבית הספר כדי לשוחח עם ב.ב ואני חושבת שהמנהלת אפילו יידעה אותי על כך, אני אמרתי לה 'חבל, לא יצא מזה שום דבר, אחרי שנייה וחצי ב.ב תצא מהחדר בלי שום' וזה בדיוק מה שקרה, קצינת המבחן יצאה כלעומת שבאה בכיתה ח', ועל זה כנראה מדבר... המנהלת יידעה אותי שהיא הגיעה ובאמת יידעה אותי שבאמת שום דבר לא יצא מזה והיא עזבה את המקום... ו-ב.ב גם אימתה אחר כך את מה ששמעתי... דיברנו על זה שהגיעה מישהי והיא לא הייתה מוכנה לשוחח על זה"[1171].
- ב.ב העידה על מה שקרה כשמיארה הגיעה לבית הספר: ראשית, חשוב לומר ש-ב.ב ציינה בחקירה הנגדית שמיארה היא הראשונה ששאלה אותה שאלה מפורשת על פגיעה ועל הנאשם, ורק אז הבינה ב.ב לראשונה ממה חוששים. כדבריה: "ממנה הבנתי ממה הם חוששים כאילו, לפני פסח זה היה שאלות כלליות 'אם הכול בסדר איתך? אם קורה לך משהו? שלא יקרה לך משהו' שלא זה ואז עצמו זה היה 'אם קורה' והיא הגדירה את זה, כמו שהגדרתי קודם, ספציפית"[1172]. דברים אלה מחזקים מאוד את עדויותיהן של א.א ושל ש.ט שהן לא אמרו ל-ב.ב שום דבר מפורש, שהן שאלו שאלות כלליות ושהן נזהרו שלא להכניס ל-ב.ב מילים לפה או רעיונות לראש. בהתייחס לשאלה מהו "מסע השיכנועים שעברה" השיבה שניסו לשכנע אותה שאם קרה לה משהו, עליה לספר, ואמרה שה"משכנעות" היו אחיותיה אחות 2, אחות 3 ו-א.א (והוסיפה: "א.א האמת היא קצת פחות, היא ירדה ממני מהר"), ש.ט, מנהלת בית הספר והיועצת[1173].
ב.ב נשאלה מדוע לא רצתה לשתף פעולה עם החוקרת, והשיבה: "לא רציתי לפגוע במשפחה שלי בכלל וגם ידעתי שבמצב שלי עכשיו שאני בת 14 שאין לי בכלל, אוקיי, יכול להיות שיפתחו דברים ואז מה? ואז אני תכלס זאת שיישאר להתמודד שמה בבית, גם אם יכנסו וישנו דברים, מה שבכלל לא רציתי, כי רציתי לשמור על המשפחה שלי ולהגן עליהם, אני גם לא, לא רציתי להיות זאת שבסוף נשארת עם כל זה, כי הייתי אז ילדה קטנה וחוץ מזה שאז לא כל כך זכרתי מה שהיה, לא יכולתי להגיד בכלל בבירור, לא היה לי שום זיכרון, כאילו, לא שום זיכרון אלא, לא היה לי ודאות בכלל במחשבה אם היה, כאילו, אז שחשבתי שאם היה..."[1174]. לשאלה האם שיקרה למיארה ב.ב השיבה: "אני לא הייתי אומרת ששיקרתי לה, אבל לא סיפרת לה את האמת", ובהמשך: "למה שאני כן אספר לה? כאילו, אני דיברתי עם ש.ט על כל הפחד ואז פתאום התפוצצו דברים, לא רצית, לא סמכתי על אף אחד, לא היה לי אמון באף אחד, אני לא רציתי שזה יחזור אלי כבומרנג אחר כך, כל כך הרבה אנשים היו מעורבים בזה, לא היה לי עניין לא לפגוע במשפחה שלי, כמו שאמרתי קודם, בפעמים הקודמות, לא רציתי לערער שם את הכול ולא רציתי ולא סמכתי על אף אחד שמה ולא האמנתי שאף אחד באמת רוצה לעזור, ראיתי אותה בתור מישהי שבאה נטו בשביל, לא יודעת איך להסביר את זה... ראיתי אותה בתור מישהי מהצד של הרעים שמנסה להוציא ממני תשובה בשביל לדפוק אותי אחר כך, אמרתי אני לא, שלום, ביי, לא"[1175]. היא המשיכה וציינה שאחרי שסיפרה לש.ט על חששותיה בנוגע לסיפור האִסלאם, ואחרי שהנאשם נעצר, "אז אני די חששתי, די לא ידעתי בדיוק מה, מי נגד מי שמה ומה הולך שמה". כשהטיחה בה הסנגורית שהאמת היא דווקא מה שאמרה למיארה, ולש.ט ולאחיותיה, כשהכחישה שנפגעה, ועתה בבית המשפט היא משקרת, השיבה: "התחילו לחזור אלי זיכרונות כאילו פלשבאקים קצרים ודברים כאלו וזה היה בתקופה שאחרי פסח הייתה שטח אפור שלא בכלל לא הייתי בטוחה והייתי בין הכעס על כל... האנשים שהיו מסביב ולא ידעתי מי פה בשביל לעזור לי ומי פה בשביל לספר את הכול להורים שלי"[1176]. וכן: "לא אמרתי לה [לחוקרת הילה מיארה] את האמת במלואה ולא רציתי לתת בה אמון ולא הייתי בטוחה בדברים שאני הולכת לומר, כאילו, איך קוראים לזה? לא הייתי בטוחה בדברים אם קרו או לא קרו והעדפתי לא, לא להגיד את האמת"[1177].
- ההגנה בסיכומיה טענה שהכחשתה של ב.ב בפני מיארה שנפגעה הייתה האמת[1178]. התביעה בסיכומיה טענה שהיעדר שיתוף הפעולה של ב.ב בת ה-14 עם החוקרת המשטרתית, מעיד על הקושי הרב בחשיפת הפגיעות בה, וזאת, על אף קיומם של סימפטומים רבים של פוסט טראומה אשר כבר אז היו ל-ב.ב[1179]. אני סבורה שעדותה של ב.ב לפנינו הייתה אמת לאמיתה: בתקופה שמיארה הגיעה לבית הספר לתשאל אותה, הגוף של ב.ב כבר דיבר בקול רם, והפגין את קשייה לפני מי שהיה סביבהּ והכיר אותה, כגון מורותיה בבית הספר. ואולם ב.ב עצמה הייתה עדיין בהכחשה ובחוסר ודאות, כפי שהיא העידה. היא הרגישה שמשהו ביחסים עם הנאשם אינו תקין, אך הזיכרונות טרם התגבשו לתמונה ברורה. הן מהטעם הזה, ובפרט בשל החשש שלה מההשלכות והרצון לשמור על המשפחה היא בחרה להכחיש בצורה נחרצת את מה שלא רצתה להאמין בו. הדברים מתיישבים גם עם עדויות ששמענו מאחרים, שיפורטו בהמשך, על אופיה של ב.ב, כמי שמנסה בכל כוחה להקפיד על אמת, על אי־אמירת לשון הרע ועל השכנת שלום.
ביקור הנאשם והאימא בבית הספר ביוני XX20
- לאחר שהנאשם והאימא ביקרו אצל אחות 2 בישוב בצפון, וניסו לבקר גם את א.א, אזי כפי שפירטתי בפסקה 233 לעיל, כשהתברר שבבית הספר של ב.ב מודאגים לגביה ושחוקרת הגיעה לבית הספר, יזם הנאשם פגישה בבית הספר של ב.ב. תחילה נטען בסיכומי ההגנה שהיוזמה באה על רקע דאגתו של הנאשם ל-ב.ב בעקבות דיווחי בית הספר על התדרדרות במצבה[1180], אך בהמשך נכתב שלמעשה היה הנאשם "מודאג מהתנהלות ש.ט בשיחותיה עם ב.ב והטלפונים לבנותיו הנשואות, בייחוד כשהדבר גרם למעצרו לראשונה בחייו"[1181]. ובמילותיו של הנאשם: "הרגשתי שבגדו בי ואשתי לא מדווח אותנו כמה הם... לקחו את המצב ברצינות"[1182]. מאחר שגם ההגנה מודה לבסוף שהגעת הנאשם והאימא לבית הספר הייתה בשל הדאגה מהתנהלות ש.ט ותחושה ה"בגידה", חבל מאוד שהסנגורית הטיחה בש.ט בחקירתה הנגדית שהיא משקרת כשהיא טוענת שמה שהביא את הנאשם לבית הספר לא היה הדאגה ל-ב.ב[1183]. למקרא תמליל הפגישה[1184], שהוגש על־ידי ההגנה, מדובר למעשה בכתב אישום של הנאשם כלפי בית הספר, וכלפי ש.ט בפרט, על הקשר שלה עם ב.ב. ש.ט אף העידה שהמנהלת הזהירה אותה בטלפון, לפני הפגישה, שהנאשם רודף אותה ושהוא מסוכן[1185]. בפגישה השתתפו המנהלת, המחנכת של ב.ב – רותי, פסיכולוגית המלווה את בית הספר – נועה, הנאשם והאימא. בהמשך הצטרפה רינה אסטרייכר ואחר־כך גם ש.ט. הנאשם והאימא טענו כלפי בית הספר שחבל שהם לא עודכנו מוקדם יותר שמודאגים לגבי מצבה של ב.ב, אלא שהצוות הזכיר לבני הזוג פלוני שדווקא כן עידכנו אותם, מספר פעמים, גם המנהלת, גם המחנכת רותי, ואף נאמר להם שמציעים לשלוח את ב.ב ליועצת[1186]. האימא טענה שלא הבינה שמוצע לשלוח את ב.ב ליועצת[1187]. המחנכת רותי הזכירה לאימא שגם הייתה ביניהן שיחת טלפון שבה האימא אמרה לרותי שלא תעשה שיחות עם ב.ב, כי ייתכן שהשיחות מזמינות את ב.ב "לדבר לפי זה, קשה לי לא קשה לי", ורותי כיבדה את הבקשה. האימא אישרה שאכן ביקשה זאת, ואמרה שהשיחות "רק מקפיצים אותה"[1188]. עוד טענו בני הזוג שהקשיים הנטענים של ב.ב הם כנראה רק בבית הספר, שכן בבית ב.ב שמחה ושרה, עוזרת בבית, מתנדבת ב"עזר מציון", הולכת לחברות[1189]. האימא טענה שלא טוב ל-ב.ב בכיתה ולא טוב לה עם הבנות. הנאשם התייחס לכך שהתגובות "המקפיצות" של ב.ב והמצוקה שהיא מפגינה זה רק בבית הספר ולא בבית, "שזה מעניין"[1190].
המחנכת שבה ואמרה ש-ב.ב מאוד השתנתה מהילדה השמחה שהייתה, שהיא מסתגרת, מסויגת, לא רוצה שישבו לידה, כמעט לא מתקשרת, וגם חברותיה לכיתה, שאוהבות אותה, שואלות מה קרה לה. הצוות דיבר על כך ש-ב.ב סובלת מכאבי ראש בתדירות גבוהה, והנאשם השיב שזה בגלל שהיא לא אוהבת לצאת לטיולים. המנהלת חזרה ואמרה שלאחר שדיווחו להורים על הקושי, חיכתה זמן מסוים להורים, אך בסופו של דבר, כשהיא רואה מצוקה ברמה מסוימת, היא מחוייבת בדיווח. למרות זאת, היא לא דיווחה, אך השנה מסתיימת ועליה להעביר את ב.ב למסגרת הבאה עם דוח, ועליה לומר ש-ב.ב בלחץ ומומלץ טיפול פסיכולוגי. היא אמרה להורים שהבינה שהם מתנגדים לטיפול פסיכולוגי, והנאשם השיב שהם היו בהלם, כי הבינו שהם שמעו רק קטע קטן משיחה, ושיש סיפור מלא שבנוי על ב.ב והם מרגישים ש-ב.ב קשורה לאחת מצוות בית הספר "שהלכה למרחקים". הנאשם טען שש.ט טיפלה ב-ב.ב ויצרה קשר עם הרשויות, בלי ידיעת המנהלת. המנהלת הבהירה מיד שש.ט לא עושה דבר בלי ידיעתה, בוודאי לא פנייה לרשויות.