עוד נשאל הנאשם בחקירה הנגדית כיצד ייתכן, שבפגישה בבית הספר לא העלה את נושא הטענות שלפיהן הוא פגע מינית ב-ב.ב, כאשר הוא ידע (בין היתר בעקבות השיחה עם אחות 2 ובעלה בישוב בצפון) שהייתה חוקרת בבית הספר שחקרה את ב.ב על כך. התובעת הטיחה בו: "ב-XX20 ב-16.6 רצת, אתה רצת לקבוע פגישה בבית הספר פתאום מסיבה אחת בלבד, כי הבנת שבמשך חודשיים וחצי הבנות הגדולות שלך יודעות על החשדות של פגיעה ב-ב.ב, יודעות על הטענות של א.א על הפגיעה בה ואז פתאום אמרת, 'רגע, צריך לבדוק, צריך לכסות, צריך לסגור את זה בכספת שאף אחד לא ידע', נכון, מר נאשם?" והנאשם השיב: "לא, לא ראיתי להזמין פגישה עם צוות מלא על נושא זה, זה היה לפרסם את העניין, אני העניין של מינית היה עניין צדדי מבחינתי. זה משהו שאם יש כבר דיווח לפקיד סעד אז צריך להיות איזה רשויות שבודקים את העניין, אבל זה לא, זה לא היה דומיננטי בכלל אצלי, הדאגה שלי היה איך ש.ט כבר חושבת שהיא אחראית על המשפחה שלנו ומטפלת לבת שלי בלי ללמוד מקצועי... ואיך הכול התגלגל ומה לעשות הלאה? אבל עניין של מינית לקח הראש שלי בכלל"[1204].
ובהמשך:
"ש: ידעת באותו רגע 2 דברים מרעישים, 1. שדווח לפקידת סעד ו-2. שהגיעה שוטרת, אז אל תגיד לי 'לא באתי בשביל זה לבית ספר', זה מטלטל.
ת: אבל זה לא היה נושא, זה לא היה מה.
ש: איך, מר נאשם? איך? אתה אבא של הילדה הזאת, שיממה קודם אומרים לך שיש חשד לפגיעה מינית מצידך בה, ואתה נסעת עד ישוב בצפון כדי לתחקר את אחות 2, ועכשיו אתה רוצה שאנחנו נאמין שהגעת לצוות בית הספר עם המנהלת, עם היועצת, עם החוקרת, בפעם הראשונה וזה לא היה על הפרק? 'זה לא אכפת לי מזה, אני לא יודע למה אומרים ש-ב.ב לא בסדר, לא הייתה שום טענה, הכול פיקס', באמת, מר נאשם?
ת: ידעתי זה חלק של התהליך שאם בית ספר לא יכול להסביר מה קורה איתה, שיכול להיות שהם התקשרו, מישהו התקשר לפקיד סעד מזה יכול להיות שוטר, אני ידעתי זה לא הנושא פה כי לא פגעתי בה, הנושא מה התגלגל עם הבית ספר, למה, למה ש.ט כזה דומיננטי עם הסיפור ומה לעשות הלאה"[1205].
תשובת הנאשם תמוהה ביותר, שהרי אילו מדובר היה בעלילת שווא, כטענת הנאשם, היה עליו להיות מאוד מודאג מכך שבתו ממציאה עליו סיפור נורא שכזה, ואם מדובר בחשדות מוצדקים, היה עליו להיות מוטרד מאוד מכך שהדבר התגלה ואף הגיע למשטרה. כך או אחרת מדובר בסיפור שיכולות להיות לו השלכות קשות מאוד על הנאשם, ולא סביר שראה בו עניין צדדי, כטענתו.
- חשוב לציין כי בניגוד למצג שעשו הנאשם והאימא בבית הספר, כאילו שבבית ב.ב עליזה ושמחה והם לא חשו בכל שינוי בהתנהגותה, חודש לאחר מכן דיווחו לד"ר רבקה קפלן, פסיכולוגית שאליה לקחו את ב.ב, בהמשך לדרישת שירותי הרווחה, שחל ב-ב.ב שינוי דרסטי במהלך שנת הלימודים, ומבחורה מתוקה וממושמעת היא הפכה תוקפנית, כועסת ומופנמת, והמשפחה הופתעה מהשינוי, כולל האחים שלא הבינו מה עובר עליה[1206]. הדברים יפורטו בפסקה הבאה.
- ש.ט בחקירתה הנגדית נשאלה האם לא חשבה שעשתה ל-ב.ב נזק בעקבות השיחות שלה עימה, מאחורי הגב של ההורים, וכל מה שקרה אחר־כך, והיא השיבה בכנות רבה: "אני כבר עכשיו אומר לך שבעקבות מה שהיה וכל הבלגן שנוצר, להגיד לך שזה עשה לי טוב ואני, ממש ממש לא. אכלתי את עצמי מבפנים אם כן עשיתי טוב, לא עשיתי טוב. אולי אני צריכה בסך הכול להיות המורה לאנגלית שתמשיך ללמד את האנגלית ושלא תדע שום דבר מעבר לזה? כן, זה הרבה פעמים מצפוני נקף אותי על כך"[1207]. נושא זה יעלה וילובן בהמשך, בפסקה המתייחסת ל-ש.ט.
- מסקנתי מכל האמור לעיל היא שכטענת התביעה, הנאשם החל לחשוש שמעשיו עשויים להתגלות, בין היתר לנוכח פועלה של ש.ט, ועל כן הוא חש לבית הספר כשלנגד עיניו מספר מטרות: בירור מה בדיוק ידוע בבית הספר, עשיית דה-לגיטימציה לש.ט והבהרה לצוות ש"הוא נכנס לאירוע" מולם.
- בחודש יולי XX20, אחרי הפגישה בבית הספר ואחרי הפניה של שירותי הרווחה, הנאשם והאימא לקחו את ב.ב לד"ר רבקה קפלן. הם הכירו את ד"ר קפלן שטיפלה קודם לכן בבת אחרת שלהם, אחות 4. היו עימה שלושה מפגשים, וסיכום הטיפול הוגש[1208]. ד"ר קפלן, שהעידה כעדת הגנה, מסרה כי הנאשם והאימא ביקשו לקבוע פגישה בעניין ב.ב, ותיארו זאת בפניה כ"מקרה חירום"[1209]. לדבריה ועל־פי סיכום הטיפול (וכמפורט לעיל), בפגישתם הראשונה הנאשם והאימא סיפרו כי בשנה האחרונה חל שינוי דרסטי בהתנהגותה של ב.ב, שינוי שגם אחיה הבחינו בו. קפלן עצמה ציינה ש-ב.ב עשתה רושם כמי שכלל אינה רוצה להדבר איתה, ונראתה כועסת ועצובה גם יחד[1210]. עוד ציינה שבאמצע הפגישה השנייה ב.ב פשוט הפסיקה לדבר, וכדבריה: "עשתה shut down", ישבה בראש מורכן, זרועות שלובות ושפתיים קפוצות. קפלן העידה שבתום הטיפול היא דיווחה לעובדת הסוציאלית, וציינה שהיה נראה לה מאוד מוזר שכאשר יש טענה לפגיעה מצד האב נותנים להורים לקחת את הילדה לטיפול פרטי ולא מטפלים באמצעות הרווחה, אך העו"ס אמרה לה, לדבריה, "ככה אנחנו עושים את זה". קפלן השיבה לשאלת התובעת שההורים לא סיפרו לה את "תיאוריית הכוכבת", קרי: שהם לא הופתעו ש-ב.ב הפכה שקטה יותר בהתאם להצהרה שנתנה להאימא לפני תחילת שנת הלימודים שהשנה אינה רוצה להיות "כוכבת"[1211]. ההיפך הוא הנכון: ההורים אמרו במפורש שהופתעו מהשינוי שחל ב-ב.ב. קפלן העידה ש-ב.ב נמנעה מליצור עימה קשר עין ומאחר שהמצב הדאיג אותה, היא יצרה קשר עם העו"ס. היא ציינה שהיא התרשמה מילדה באמת במצוקה[1212], ומאחר שכך, ובהעדר יכולת לייצר עימה קשר, קפלן חשה שאינה מתאימה להיות המטפלת במקרה זה, ושאין זה מקרה מתאים לטיפול בקליניקה פרטית, מאחר שהייתה הפנייה של הרווחה לטיפול, בשל חשד לפגיעה מינית[1213]. את סיכום הטיפול נ/63 הכינה קפלן, לדבריה, עבור שירותי הרווחה, אך היא לא העבירה אותו שאחר שהעו"ס לא ביקשה[1214]. קפלן העידה שאחרי שתי פגישות היא אמרה להאימא שהיא לא הכתובת הנכונה לטיפול, שהילדה במצוקה, שהיא לא יוצרת קשר והעניין לא מתקדם. היא הסכימה לדברי התובעת שהתסמינים שראתה אצל ב.ב (עצב, כעס, מופנמות, התנגדות, סגירות, שינוי דרסטי בהתנהגות) יכולים להצביע על פוסט־טראומה, אך היא עצמה לא הלכה לכיוון הזה, מאחר שלא היה לה מספיק מידע. בחקירה החוזרת אף הסכימה שהתסמינים הללו יכולים להצביע על מצוקה אחרת. קפלן הסכימה שהסיפור של ב.ב היה מאוד מטריד, אלא שלטענתה היא הבהירה זאת לרווחה ואמרה להם שהם צריכים לטפל בזה ולא פסיכולוגית פרטית[1215]. ולמרות כל תחושתה שיש כאן משהו מדאיג, ולמרות שידעה שברקע יש חשד לפגיעה מינית מידי האב, קפלן הסתפקה בכך שאמרה להאימא שהיא לא האדם המתאים לטפל, שהיא לא מצליחה לייצר קשר עם ב.ב וש-ב.ב צריכה טיפול. היא לא ניסתה לכוון זרקור לכיוון שאולי נכון יותר שבמקרה כזה לא הנאשם יהיה זה שיקח את ב.ב לטיפול ויציג את המקרה בפני המטפל[1216].
- ב.ב העידה שלפני שהלכו לקפלן, ההורים שאלו אותה על החוקרת שבאה לבית הספר. הם אמרו לה שאומרים שהנאשם נגע בה בצורה לא ראויה ושאלו אם היא שמעה על כך. ב.ב השיבה "לא, מה פתאום? הכול בסדר". אחר־כך אמרו לה: "'יש לנו משהו להגיד לך שיעצבן אותך, אנחנו יודעים שאת מאוד מאוד לא אוהבת פסיכולוגים וזה, אבל הרווחה דורשת שתלכי לפסיכולוגית ואל תדאגי ואנחנו נמצא מישהו שיסדר את העניינים מהר ולא תצטרכי ללכת לשם הרבה פעמים'". לדבריה, קפלן אמרה לה "שההורים שלי סיפרו לה שנפגשתי עם חוקרת ונהיה לי מאוד טראומה מזה וזה ושנדבר על זה"[1217]. היא אמרה לקפלן שהכול בסדר, ולא זכרה משהו משמעותי מהמפגש. בעדות הראשית סיפרה ב.ב שבסוף כיתה ח', בעקבות הסיפור שהיה אז, רצו שהיא תלך לטיפול ולקחו אותה לרבקה קפלן, שהייתה חברה של ההורים וגם טיפלה קודם באחות אחרת שלה. לדבריה, "בעצם לא כל כך היה לי רשות דיבור, זאת אומרת, ההורים שלי הציגו את זה בצורה של 'היה חקירה משטרתית, כתוצאה מהחקירה', כאילו, זה מה שהיא אמרה לי, אני לא יודעת מה הם הציגו לה... היא הסבירה את עצמה שהיא כאילו באה לשחרר אותי מהטראומה שנחקרתי והיא הייתה ומאוד מאוד פחדתי שהיא, היא, כאילו, חברה של המשפחה ולא, לא נתתי בה אמון בכלל, בכלל והיא ניסתה, כאילו, להוציא אותי מהטראומה של החקירה וזה, בשלב כלשהו היא הרימה ידיים". ב.ב הוסיפה, שבכלל לא הייתה לה שום טראומה מהחקירה, שהייתה קצרה והיא לא אמרה בה דבר[1218]. בחקירתה הנגדית שאלה הסנגורית האם נכון שאז לא זכרה דבר לגבי פגיעות בילדות, ו-ב.ב השיבה: "בתקופה הזאתי, כמו שאמרתי קודם, אז התחלתי התחילו לי רסיסי זיכרונות... חלקיקי זיכרונות... זיכרונות קצרים" ומיקמה את תחילת ההיזכרות בסיוון, באמצע הקיץ, בסוף הקיץ, בסוף שנת הלימודים. קפלן ניסתה לברר איתה אם הכול בסדר, אם יש לה טרוניה כלפי מישהו, והיא אמרה לקפלן שהכול בסדר. ואז, בפגישה השלישית, בנוכחות ב.ב, "הפסיכולוגית קפלן ... אמרה לאמא שלי שחבל על הזמן ועל הכסף של שתינו, כאילו על הזמן של שתיהם והכסף שלהם, אני לא משתפת איתה פעולה, אני לא מדברת, כאילו אני מאוד עצבנית עליה, אני לא מוכנה לדבר איתה, אז כאילו חבל על הזמן ועל הכסף... אני כן זוכרת היה הלך רוח של רוב הפגישות האלו שהייתי מאוד צינית ולא הסכמתי לשתף איתה פעולה... שידרתי לה עצבנות וכאילו 'תרדי ממני', כאילו זה מה ששידרתי לה... היא יותר ניסתה כאילו ליצור איתי קשר ולנסות לדבר איתי והיא לא הצליחה, עכשיו, הייתי עצבנית כי לא סבלתי אותה וכאילו אמרתי, 'אוקיי, זה מה שההורים שלי סיפרו לה שאני בטראומה מהחקירה', אז כאילו מה יש לי לעשות אצלה? היא מכירה את ההורים שלי, היא תספר להם כל דבר שאני אומרת, למה שאני אשב ואדבר איתה?... ידעתי שהיא, זה בסך הכול משהו שההורים שלי רוצים לעשות V בשביל שכאילו בשביל לשחרר את העניינים, היא חברה של ההורים שלי, היא תספר להם כל דבר, הם אין לי סיבה לשבת ולדבר איתה"[1219]. ב.ב המשיכה והסבירה שהיא לא סמכה על אף אחד, וכפי שסיפרה לש.ט על האִסלאם והעניין יצא החוצה, היא לא רצתה לדבר על שום דבר אישי.
- הנאשם העיד ש-ב.ב מאוד אהבה את ד"ר קפלן[1220], בניגוד לעדותה של ב.ב, המצוטטת לעיל "הייתי עצבנית כי לא סבלתי אותה". הוא אמר שהם חשבו שזה ילך טוב עם קפלן, אבל אחרי שלוש פגישות היא הודיעה ש-ב.ב אינה משתפת פעולה וחבל על הכסף. לדבריו קפלן דיווחה לפקידת הסעד (הכוונה לעובדת הסוציאלית) וזו האחרונה סגרה את התיק. הוא העיד שבפגישה הראשונה הוא והאימא נכנסו עם ב.ב כי רצו לעשות את זה נעים ל-ב.ב[1221].
- האימא העידה שד"ר קפלן אמרה לה שהיא לא תמשיך לטפל ב-ב.ב כי ב.ב לא משתפת פעולה, והיא (האימא) הבינה שזה בשל כך ש-ב.ב מפגינה חוסר אהדה לטיפולים פסיכולוגיים[1222].
- התביעה בסיכומיה[1223] טענה שבדומה להתנהלותו של הנאשם בעניינה של א.א, נוכחותו בחדר הטיפולים בפגישה הראשונה עם ד"ר קפלן, שאליה לקחו את ב.ב לטיפול (לראשונה בחייה) הייתה על מנת לוודא כי ב.ב לא תשתף פעולה בטיפול – וכך היה.
ההגנה בסיכומיה[1224] טענה שהעובדה שהנאשם הביא את ב.ב לטיפול, ואף שיתף את המטפלת בכך שקיים חשד לפגיעה מינית בה מצידו, מלמדת שלא היה לו ממה לחשוש והסיבה ש-ב.ב לא שיתפה פעולה בטיפול לא הייתה קשורה לנאשם אלא לכך שלא אהבה טיפולים פסיכולוגיים. עוד נטען שד"ר קפלן לא כתבה בדוח שלה לרווחה, נ/63, כל נושא המצוקה של ב.ב וההמלצה שיש להמשיך בטיפול, אלא כל שמסרה קפלן לעו"ס, אוריה בלטמן (שאליה אתייחס מיד) הוא שהטיפול לא רלוונטי ולכן הופסק.
- למרבה הצער, הדברים שעליהם העידה קפלן בבית המשפט על אודות התרשמותה מ-ב.ב כילדה "באמת במצוקה" לא נרשמו בסיכום הטיפול, לא נכתב שם שהיא סבורה ש-ב.ב זקוקה להמשך טיפול, היא לא העבירה את סיכום הטיפול לרווחה ("כי הם לא ביקשו"), לעו"ס אוריה בלטמן היא רק אמרה שהטיפול לא רלוונטי, וגם לאימא לא אמרה ד"ר קפלן שהיא ממליצה על המשך טיפול. התרשמותי היא שד"ר קפלן חששה מכניסה לעובי הקורה, לא רק כמטפלת בעצמה, אלא גם כמי שתתניע מהלך ברווחה. לא ברור מדוע אפילו לא אמרה לאימא את התרשמותה ואת המלצתה ש-ב.ב צריכה המשך טיפול.
- עו"ס קלינית לחוק הנוער, אוריה בלטמן, (שהוזכרה לעיל בפסקה 246 גם בהקשר ל-א.א) העידה לפנינו, על סמך דוח שכתבה ב-10.4.16[1225], כי עניינה של ב.ב הגיע אליה באמצעות א.א[1226]. חברה של א.א (ש.ש) דיווחה למחלקת הרווחה ש-א.א חשפה בפניה כי בהיותה ילדה, אביה פגע בה מינית בצורה ממושכת. עקב דיווח זה, פנתה בלטמן ל-א.א בשיחת טלפון. עדות זו על האופן שבו הגיע לידיעתה המקרה תואמת לחלוטין את דבריה של א.א בחקירתה הנגדית בנושא[1227]. אוריה ו-א.א שוחחו מספר פעמים[1228] ו-א.א אמרה לבלטמן שהיא דואגת מאוד לאחותה הצעירה, ב.ב, בת ה-14. ב-7.4.16 נפגשה בלטמן עם א.א, בין היתר במטרה לשמוע על דאגתה לאחיה הצעירים. התייחסנו כבר לעיל להתרשמות בלטמן מ-א.א, ולא נחזור על הדברים. אשר ל-ב.ב, בלטמן כתבה בדוח שהיא יצרה "קשר עם המורה ופסיכולוגית בית הספר אשר דיווחו בע"פ כי ב.ב, בת 14, מתארת פחד גדול מאביה, אך ממעטת לדבר"[1229]. עוד נכתב בדוח כי "משיחה עם המורה עולה כי ישנה התדרדרות במצבה הריגשי, התנהגותי והלימודי". המורה תיארה "נערה סגורה ומופנמת, הממעטת לשתף"[1230]. מובן, כי דברים אלה הם עדות מפי השמועה לגבי תוכנם, אך לא לעצם אמירתם באוזני בלטמן, והם מחזקים את עדותה של ש.ט ומסבירים את המשך פעולותיה של בלטמן. בלטמן ביקשה דוח מפורט מבית הספר, אך כזה לא נמסר לה. בלטמן שלחה "דוח על קטינים חסרי ישע" לחוקר בשם ליאור אסרף[1231], וידאה שהדוח התקבל, ולמרות ש-ב.ב אינה מתחת לגיל 14 ולפיכך לא נדרש שתיחקר על־ידי חוקר נוער, היא ביקשה שהחקירה תיעשה במקום לימודיה של ב.ב[1232]. על־פי עדות בלטמן, היא אינה יודעת מה המשטרה עשתה אך נאמר לה שמהבירור לא עלה שום דבר מדאיג. עוד העידה כי רשום אצלה שהייתה חקירת משטרה, אך היא לא ידעה לומר מה היה בה. היא ידעה ש"לא אמרה שום דבר"[1233]. היא שוחחה, כאמור, עם צוות מבית הספר ולפי עדותה, רשום לה שגם פגשה את אימה של ב.ב, "באזור יולי XX20", "בין מאי ליולי XX20"[1234], אלא שאינה זוכרת כיום את הפגישה. עם זאת העידה, שהיא אמרה לאם שהם (הרווחה) מודאגים מהמצב ומבקשים שהילדה תהיה בטיפול[1235]. האם אמרה לה שייקחו את ב.ב לטיפול, ובתיעוד מעקב מספטמבר XX20 נכתב ש-ב.ב אכן בטיפול, אצל מטפלת בשם "רֶבֶּקָה"[1236]. לגבי התהליך כולו הסבירה בלטמן שיש "מעקב ממאי, מעקב מיולי, מעקב מספטמבר, מנובמבר ומינואר"[1237]. לפי עדותה, "בספטמבר קיבלתי מידע מהמטפלת שהיא לא רואה שום דבר חריג וההורים מגויסים לטיפול ובנובמבר בשיחה שלי שוב עם המטפלת הבנתי שהיא אמרה ... שהטיפול לא רלוונטי... לא קיבלנו מידע שאין פגיעה מינית, קיבלנו מידע שהיא נמצאת בטיפול ואחר כך קיבלנו מידע שהטיפול ככל הנראה לא היה רלוונטי"[1238]. היא שוחחה עם המטפלת רבקה בספטמבר ובנובמבר, ובינואר סגרה את התיק. בספטמבר אמרה לה רבקה שהיא לא רואה שום דבר חריג ושההורים מגוייסים; בנובמבר אמרה לה רבקה שהטיפול לא רלוונטי[1239]. דברים אלה סותרים את עדותה של ד"ר רבקה קפלן שהיא אמרה לעו"ס ש-ב.ב במצוקה ונדרש המשך טיפול, אך לא על־ידי פסיכולוגית פרטית אלא על־ידי גורמי הרווחה. כך גם ציינה ההגנה סיכומיה, והדגישה, בצדק, שדבר המצוקה, שעליה העידה קפלן בבית המשפט, לא נרשם כלל בסיכום הטיפול, שאף לא הועבר לרווחה[1240].
- התייחסתי לרב א.ו לעיל, בפסקה 247, בהקשר של א.א. עתה אשלים את התמונה, שכן הפניה אליו נעשתה דווקא בשל הקושי עם ב.ב. הוא העיד שפנתה אל הרב ק', ואחר־כך אליו, ש.ט, לפני פורים בשנת XX20, עם סיפור האִסלאם[1241]. לדבריו, שמע היסטריה בקולה ואמר לה להרגע, כי זה לא הגיוני. היא אמרה לא.ו שהילדה אמרה שהמשפחה רוצה להתאסלם, ושלאבא יש אקדח והיא פוחדת ממנו, ושאולי היו פגיעות בילדה. לדבריו ש.ט לקחה את הסיפור "לכיוון המיני", אבל עליו לא היה מקובל שלוקחים כל דבר לכיוון המיני. הוא אמר לש.ט שאין שום דבר בעובדות שמוביל לכיוון המיני. הוא העיד שש.ט הגיעה איתו לעימות, וצעקה עליו, ואמרה לו שהוא ציני ולדבריו היא לקחה את העניין באופן אישי. לדבריו, בשנת XX20 הגיעו אליו הנאשם והאימא, ועל כך כבר הרחבתי לעיל, ואין צורך לחזור על הדברים. אציין רק שהדבר קרה כנראה יותר קרוב ל-XX20 ולא ב-XX20, על סמך הנסיבות שעליהן סיפר, לרבות דבריו שהנאשם השתחרר בערך אז מהמעצר בקשר לסיפור האִסלאם וההפניה של הנאשם והאימא לרווחה, דבר שקרה ב-XX20. עוד אוסיף שהוא מאוד התרשם מהנאשם ומכך שלמרות שהוא היה מאוים מכך שמספרים עליו שפגע בבתו, מה שהטריד אותו זה שלמות המשפחה. הוא ציין שהנאשם חיפש "קייס מנג'ר", מישהו שייקח אחריות על איחוד משפחתו, וא.ו יעץ לו לפנות לרווחה לשם כך. הוא ציין שלא שאל את הנאשם האם עשה את מה שאומרים שעשה או לא, לא היה לו עניין לדעת וגם "מה פתאום שאדם יגיד לי את האמת"[1242]. בחקירה הנגדית השיב לשאלת התובעת שאילו ידע את כל העובדות שהיא הציגה לפניו בשאלתה (שכבר שנתיים לפני סיפור האִסלאם בת אחרת של הנאשם אמרה לאימה שהנאשם פגע בה מינית, ושהיא בטיפולים שאת חלקם יזם הנאשם), לא היה מקבל את הנאשם ואשתו לפגישה[1243]. הוא הגדיר זאת באופן שאם אין לו את העובדות – הוא פרווה, הוא לא "בשרי" ולא נוקט עמדה.
- מ.ק שימשה כיועצת בתיכון XX של הרב פלוני 2 שבו למדה ב.ב החל מכיתה ט' (החל משנת הלימודים XX20). היא תיארה את ב.ב כילדה מוכשרת, מחוננת וממושמעת. היא העידה שבמהלך השנה הראשונה היא קיבלה דיווח מאוד עקיף על אודות ב.ב מבית הספר שבו למדה ב.ב עד כיתה ח'[1244]. באותו דיווח נרמז לה שככל הנראה ב.ב נפגעה מאביה, לא נמסרו לה פרטים, אך ביקשו ממנה לפגוש אותה. היא ציינה שכאשר ניסתה לברר פרטים, שלחו אותה מאחד לשני "בצורה מאוד מבוהלת"[1245], ומשכך, פנתה לרב ק', הרב של העיר במרכז הארץ ושאלה מה לעשות. לגבי השיחה בין מ.ק לרב ק' התייחסתי לעיל, בפסקה 304. הוא אמר לה שאין להם כל מידע, אז שתזמין את ב.ב לשיחה, ולכן עשתה כן. במסגרת אותה שיחה, כשמ.ק אמרה ל-ב.ב שהיא הבינה שקרה משהו בשנה שעברה עם אביה, ב.ב ברחה מהחדר ולא הסכימה לשתף עמה פעולה באומרה: "אז את יודעת הכל". מ.ק קראה ל-ב.ב שוב כעבור שבוע, והיא לא רצתה לדבר, וכך כעבור שבוע נוסף, ולבסוף מ.ק אמרה לה שהיא לא תקרא לה שוב, אך שתדע שאם היא נפגעה, היא צריכה טיפול, ושאם היא רוצה לדבר עם מ.ק, שתפנה בכל עת.
- בשנת הלימוד הבאה, כְּשְ-ב.ב הייתה בכיתה י', א.א יצרה קשר עם מ.ק. מ.ק לא הכירה את א.א ואינה יודעת כיצד א.א קיבלה את מספר הטלפון שלה. א.א סיפרה למ.ק ש-ב.ב סיפרה לה (ל-א.א) שילדה שלמדה באותו סמינר הוצאה למסגרת חוץ-ביתית ועקב כך הורחקה מהסמינר. א.א אמרה למ.ק ש-ב.ב רוצה לצאת מהבית, אך חוששת שאם תעשה כן, גם אותה ירחיקו מהסמינר. העדות היא עדות מפי השמועה לגבי מה ש-ב.ב אמרה ל-א.א, אך הדברים קיבלו אישור בהמשך והם מובאים כאן כדי להסביר את המשך פעולותיה של מ.ק. לנוכח דברים אלה קראה מ.ק ל-ב.ב לשיחה. זה היה הקשר היחיד של מ.ק עם ב.ב בכיתה י'[1246]. מ.ק העידה שבאותה שיחה ראשונה עם א.א, א.א אמרה לה שהיא חוששת ש-ב.ב עברה פגיעה בעבר. מ.ק לא שאלה על סמך מה יש לה חשש כזה[1247].
- כְּשְ-ב.ב הייתה בכיתה י"א, א.א שוב יצרה קשר עם מ.ק, ואמרה לה שהיא מאוד מודאגת לגבי ב.ב, אך מ.ק אמרה לה שאם ב.ב לא רוצה שיעזרו לה, אי־אפשר להכריח אותה. לשאלת הסנגורית העידה מ.ק שהיא דיברה עם א.א אולי עשר פעמים במהלך כל כיתה י"א ואמרה ש-א.א לא אמרה לה בכל השיחות הללו שיש לה חששות ש-ב.ב נפגעת מינית. רק כְּשְ-ב.ב הייתה בכיתה י"ב אמרה א.א דברים כאלה, וגם אז – לא היו אלה דברים ש-א.א שמעה מ-ב.ב, אלא היא אמרה למ.ק שהיא חוששת שזה מה שקורה[1248]. בשיחות בכיתה י"א א.א אמרה למ.ק שהיא שמעה מ-ב.ב משפטים שהדאיגו אותה, למשל שהיא צריכה למות ושהיא חנוקה בבית ושלא נותנים לה לצאת, ואפילו לדואר היא צריכה לבקש רשות[1249]. מ.ק העידה ש-א.א מעולם לא סיפרה לה על הפגיעות של הנאשם בה, וכן ציינה ש-א.א בכלל לא הייתה נושא לשיחה בינה ובין ב.ב[1250].
ואז, כעבור כשבועיים יצרה ב.ב קשר עם מ.ק, ביקשה להפגש ובפגישה, שהייתה בחורף (חשוון) XX20, שאלה אותה מי סיפר לה עליה[1251]. מ.ק אמרה שאינה חושבת ש-א.א אמרה ל-ב.ב לפנות, אלא ב.ב באה מרצונה. לאחר מכן ב.ב "תחקרה" את מ.ק מה יקרה אם ב.ב תספר לה משהו, למי היא תספר. מ.ק הסבירה ל-ב.ב שיש חובת דיווח (ב.ב הייתה אז כבת 17). ב.ב הבינה ומ.ק אמרה לה שהן יכולות להמשיך להפגש ולא חייבות לדבר על העניין הזה, ואכן כך היה. מ.ק שאלה את ב.ב האם בעת הזו היא נפגעת ו-ב.ב השיבה בשלילה. הן המשיכו להפגש מדי שבוע, עד פסח XX20. מ.ק העידה שהן דיברו רבות על הדימוי העצמי של ב.ב, כי "ממש הרגשתי שהיא הייתה ילדה מחוקה, היה לה כל מיני ביטויים של שהיא לא שווה ושלא הייתה צריכה לחיות והיא המון התנצלה על זה שהיא מבזבזת לי את הזמן כל שבוע מחדש... לא שווה, היא לא אמורה לחיות, הדימוי העצמי שלה היה ממש מרוסק"[1252]. כשנשאלה מ.ק בחקירה הנגדית אם היא לא חשבה שיש לה חובה לדבר עם אימה של ב.ב או לדווח על כוונותיה האובדניות השיבה מ.ק שכאשר יש חשש שילד מתכוון להוציא אל הפועל כוונה אובדנית, יש פרוטוקול כיצד צריך לפעול, אך כאן זה לא היה המקרה, ובמילותיה: "אם היא הייתה אומרת לי שיש לה תוכניות והיא הולכת לעשות את זה כמובן הייתי באותו רגע עושה את מה שאת אומרת, אבל תמיד זה נגמר בזה שאין לה תוכניות והיא לא תגרום לעצמה למות, רק היה לה תקווה למות"[1253]. עוד העידה: "בפגישות הראשונות שלי איתה אז היא סיפרה שיש לה תמונות מהעבר, היא זוכרת שהיא יש לה תמונות מגיל 7... תמונות בראש... שהיא עומדת ערומה במרפאה של אבא שלה והיא לא ידעה לקשר את זה אם זה תוך כדי טיפול או תוך כדי פגיעה, היו כמה וכמה פעמים במהלך הפגישות שחווינו שהיא עברה פלשבקים... התנתקות, הייתי רואה אותה פתאום לא איתי והעיניים שלה היו במקום אחר... היא לא ענתה לי לפעמים כמה שניות, לפעמים כמה דקות ואז היא הייתה חוזרת לעצמה, 'מה אמרת?'. כשתשאלתי אותה למה זה קרה? אז היא הייתה, היו כל מיני דברים שאמרתי לתומי וזה הציף לה דברים... אני זוכרת שפעם סיפרתי לה משהו על קודים שהיה קוד בין מישהו למישהו אני אפילו לא זוכרת מה זה היה, היה קוד מסוים שכשהוא עשה את הקוד אז היה הבחורה הייתה צריכה לעשות משהו ופתאום היא התנתקה, אחר כך היא אמרה, שאלתי אותה מה קרה? אז היא אמרה 'את אמרת קודם היה קודים' שאלתי אותה 'גם אצלכם יש קודים?', אז היא אמרה 'כן, היה קודים', היא לא רצתה לפרט... היא לא רצתה כי כל השיחות האלה זה כביכול היה מונח בחדר הסיפור שלה והוא לא היה מדובר... אני לא ידעתי, לדעת לא ידעתי... היה כל מיני סימנים שאמרו לי, למשל שהיא לא יצרה קשר עין או רוב הזמן רק אחרי תקופה מאוד מאוד ארוכה פתאום היא הייתה מרימה את העיניים"[1254].
- בחופש הגדול בין כיתה י"א לכיתה י"ב, בסביבות אוגוסט XX20, מ.ק הייתה בחופשת לידה ו-ב.ב התקשרה אליה ושאלה אם היא יכולה לבוא אליה. ב.ב הגיעה למ.ק הביתה, ישבה שם ולא דיברה, היא שתקה במשך שעתיים. מ.ק העידה שאחרי כמה ימים ב.ב התקשרה אליה, התנצלה על ההתנהגות שלה, ואמרה לה 'רציתי לבוא אלייך ורציתי לשתוק, לא רציתי לדבר'[1255].
בדצמבר XX20, לאחר שמ.ק חזרה לבית הספר מחופשת הלידה, היא ו-ב.ב חזרו להפגש. "באותה תקופה היא הייתה מבחינתי בנסיגה מבחינת המצב רוח שלה, מבחינת שוב הדימוי העצמי שהיה מאוד ירוד, באחת השיחות שהיה לנו לאורך הסתיו והחורף אז היא אמרה לי שהיא הזכירה את הפעם הזאת שהיא באה אלי הביתה והיא אמרה שקרו אז דברים, ככה היא הסבירה את זה וניסיתי לברר איתה איזה דברים? היא לא, היא לא דיברה איתי... היא הייתה מאוד מוצפת ואז היא התחילה לספר ולדבר על זה שקורים כל מיני דברים והיא לא יודעת אם היא חולמת את זה בלילה, אם זה הזיות או שבאמת זה קורה, באותה תקופה היא גם הייתה מתקשרת אלי לפעמים בלילות בערבים ומדברת איתי על כל מיני דברים לא משמעותיים... היא הייתה מספרת לי למשל שקר לה מאוד, אז אמרתי לה 'אז תדליקי חימום', אז היא אמרה 'לא, מגיע לי עונש, אני צריכה להישאר ככה שקר לי', היא הייתה מספרת לי שהיא שוכבת על הרצפה... היא כל הזמן לא ידעה להחליט אם אבא שלה עושה לה דברים או שהיא רק חולמת את זה... היא אמרה לי שהיא קמה בבוקר היא לא זוכרת כלום ולפעמים במהלך היום זה עולה לה... עולה לה כל מיני תמונות... היא ניסתה לעשות כל מיני דברים בשביל לבדוק האם היא חולמת או שזה קורה באמת... למשל היא הניחה את הנעליים, נעליים בפתח של החדר בצורה מסוימת ורצתה לבדוק אם הן זזו, היא הייתה שמה לעצמה שעון מעורר כדי שיעיר אותה כל חצי שעה או כל שעה בלילה, היא הייתה קמה ועושה סיבובים בבית לראות אם אבא שלה פוגע באחיות שלה, בתקופה הזאת היא גם החליטה להמשך הלימודים שלה רצתה מאוד לעזוב את הבית וללמוד באופקים, ההורים שלה לא הסכימו, באיזשהו שלב אני הצעתי לה לפנות לרב ק' ולשאול אותו את כל השאלות האלה"[1256]. מ.ק העידה לגבי השיחה של ב.ב עם הרב ק', שעימו שוחחה באותו ערב, ומאחר שהדברים שסיפרה זהים למה שהוא עצמו סיפר על שיחתו עם ב.ב, נביאם מיד מפיו. לגבי השיחה שלה עם הרב ק', מ.ק העידה כך: "הוא אמר לי שהוא לא יודע מה להגיד, היא הייתה נשמעת לו מאוד מאוד משונה ואיך אני רואה את הדברים? אז אמרתי לו שהיא ילדה מדהימה וכרגע היא בתקופה שהיא מספרת היא מספרת דברים והיא לא יודעת אם זה קורה או לא קורה, אני בעצמי לא ידעתי אם זה שחזור של העבר הרחוק או שזה באמת קורה והוא נתפס לזה שהיא הייתה נראית משונה ודיברה באופן משונה והוא לא נטה להאמין שקורה דברים... היא שאלה אותו כמה שאלות אבל את השאלה הזאת אם קורה דברים או לא קורה דברים היא כתבה לו בפתק, זה היה פתק מאוד קטן עם כתב מאוד קטן וזה היה חלק מההרגשה שלו שמשהו פה מאוד מוזר"[1257]. הפתק נמצא אצל מ.ק והוגש[1258].