לאחר מכן מ.ק ו-ב.ב המשיכו להפגש, ב.ב אמרה לה שדברים ממשיכים לקרות והיא לא בטוחה אם זה חלומות או לא, וגם מ.ק לא ידעה. בחקירה הנגדית הבהירה ש-ב.ב שאלה: "'אם אני מספרת לך הזיות שחלמתי בלילה, יש לך חובת דיווח או אין לך חובת דיווח?', אז אמרתי לה 'אין לי חובת דיווח אם זה הזיות'"[1259]. ב.ב העידה שמ.ק אמרה לה ש"אם אני לא מספרת לה דברים בצורה של 'היה', היא לא צריכה לדווח, אז כאילו זה מה שהיה, אמרתי לה שאני, אני התנסחתי מאוד בזהירות, אמרתי 'אני לא יודעת, אני לא זה', בשביל שהיא לא תצטרך לדווח, כאילו, זה יסתבך ואז כן אני סיפרתי לה כמה סיפורים"[1260]. מ.ק העידה שלאחר מכן ב.ב סיפרה לה על תכנים של פגיעות, אך לשם כך ביקשה ממ.ק שמ.ק תשב אליה עם הגב, והיא תשב מאחורי מ.ק, וכשסיפרה, אמרה שאלה הזיות[1261]. עוד אמרה ב.ב למ.ק שכשימלאו לה 18, בתוך חודשים ספורים, היא רוצה לעזוב את הבית, "כי היא לא הייתה מסוגלת להמשיך לחיות עם ההרגשה הזאת שכן קורה דברים או לא קורה דברים". מ.ק מצאה ל-ב.ב אלמנה, ללא ילדים [האלמנה], שאצלה היא תוכל לגור כשתצא מהבית.
- יום אחרי פורים, ביום חמישי XX, לאחר יום הולדתה ה-18, ב.ב התקשרה למ.ק, "ואז היא סיפרה לי ממש דברים אמיתיים... היא כבר לא דיברה על זה בתור חלום, היא אמרה 'זה היה אתמול בלילה'... והיא אמרה 'כל יום רביעי זה קורה'"[1262]. מ.ק המשיכה והעידה ש-ב.ב סיפרה לה את האירוע מליל אמש: "הוא בא אליה למיטה... אבא שלה ואז היא תיארה לי את זה כאילו זה תמונה כאילו זה קורה עכשיו, הוא שוכב על הצד, היא שוכבת על הצד בלי בגדים, הוא מחזיק לה את הידיים, את הראש עם הידיים ויוצר איתה קשר עין, הוא מסתכל לתוך העיניים שלה, היא אמרה 'הייתי מחוסרת הכרה'... 'הרגשתי מחוסרת הכרה, אבל בכל זאת אני הצלחתי להסתכל בעיניים שלו'... שניהם בלי בגדים, היא אמרה שהיא מרגישה את איבר המין שלו עליה, שאלתי אותה אם הוא חדר? אז היא אמרה שלא בגלל שהיא הייתה במחזור, היא מרגישה אותו והיא מרגישה את הנשימות שלו ואת השערות שלו... היא לא הצליחה להגיד את המילה 'שערות' והיא אייתה לי, אמרה לי את האותיות... שאלתי אותה אם הוא חדר? אז היא אמרה שלא, שאלתי אותה אם פעם בעבר זה כן קרה שהוא חדר? אז היא אמרה שלא... היא אמרה שלפעמים הוא מגיע אליה עם בגדים, לפעמים בלי בגדים, לפעמים הוא חצי ערום... זה משהו שקורה כל יום רביעי... היא אמרה שלפעמים הוא משאיר אותה על הבטן והוא מנסה לחדור מאחורה... היא שאלה אותי למה לפעמים הוא מנסה לעשות ככה ולפעמים אחרת? אמרתי לה 'אני לא יודעת, אבל הוא שטן', אז היא אמרה לי, 'תשתקי, אל תגידי ככה, אבא שלי צדיק'"[1263]. מ.ק ציינה גם ש-ב.ב תמיד אמרה שאביה טוב אליה, גם כשסיפרה דברים שלמ.ק לא נשמעו טובים. ועוד לגבי הדברים ש-ב.ב סיפרה לה: "היא אמרה שהיא אשמה ושכל הזמן הוא אומר לה שהיא אשמה והיא גורמת לו לעשות את זה. ופעם אחת שהוא קם וזה נשפך על הרצפה אז הוא אמר לה 'תנקי' והיא לא זזה כי היא הייתה קפואה, אז הוא ניקה את זה והוא אמרה לה 'את דוחה, את מלכלכת ואני צריך לנקות'... שאם היא הייתה מתפשטת בעצמה אז הוא היה אומר לה 'את רואה את רוצה את זה'. היא תיארה לי תמונות כאילו זה קורה עכשיו 'הוא שוכב עלי, אני מרגישה אותו, הוא יורד, יורד, יורד'"[1264]. מ.ק לא ידעה להסביר את המשמעות של מילים אחרונות אלה. ובהמשך העידה: "היא אמרה שהיא מרגישה שהיא צריכה אותו והיא רוצה אותו, היא אמרה לי 'אני לא מאמינה שאני אומרת לך את זה, אבל אני צריכה את זה, בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה'. ... היא צריכה את המגע, את הקיום יחסים... אז היא אמרה לי כשהיא באה אלי בחופש אז זה התחיל שוב, זה היה בעבר כשהיא הייתה קטנה וכשהיא באה אלי בחופש זה התחיל שוב. בהתחלה זה לא היה קבוע, אבל אחר כך זה היה קבוע כל שבוע... הזיכרון שלה זה מגיל 7... היא אמרה שלפעמים הוא היה בא כשהיא שכבה על הבטן ומנסה להיכנס מאחורה... ואז הוא היה חודר מאחורה"[1265]. מ.ק נשאלה כיצד דברים אחרונים אלה מתיישבים עם מה שסיפרה קודם, ש-ב.ב אמרה לה שהנאשם לא חדר אליה אף פעם. היא השיבה שהדברים אינם מסתדרים, אך היא בטוחה ש-ב.ב אמרה לה את שני הדברים. היא הבהירה ש-ב.ב אמרה לה שהנאשם לא חדר לאיבר מינה, אלא רק לחלק האחורי.
ב.ב עצמה העידה שביום 12.3.20 (כלומר יומיים לאחר יום הולדתה ה-18), היא צלצלה למ.ק ואמרה לה שכל מה שסיפרה לה עד כה בתור "אולי" ו"מי יודע", באמת קרה[1266].
- מ.ק ציינה שלאחר הדברים הנ"ל, ב.ב אמרה לה שבכוונתה לעזוב את הבית ביום ראשון, שבכוונתה להשאיר מכתב פרידה, ושהיא כבר העבירה חלק מחפציה. עוד ציינה מ.ק שהיא עצמה שוחחה שוב עם הרב ק', סיפרה לו ש-ב.ב כבר לא דיברה בשפה של "חלומות" אלא סיפרה על מקרה קונקרטי שהתרחש לילה קודם. הוא אמר למ.ק שיש להוציא את ב.ב מהבית, אך צריך לעשות זאת בצורה מסודרת אחרת אביה יחזיר אותה הביתה. לשאלה כיצד יכול הנאשם להחזירה הביתה, בהיותה כבר בגירה, השיבה מ.ק: "להתקשר אליה להודיע לה שהיא חוזרת הביתה והיא הייתה חוזרת הביתה... מההתרשמות שלנו היה לו מספיק כוח בשביל להכריח אותה לחזור הביתה, לדעת איפה היא להצליח לדעת איפה היא להחזיר אותה הביתה"[1267]. ואז, ב-15.3.20, ב.ב התקשרה למ.ק בבוקר והודיעה לה שהיא עזבה את הבית וכבר נמצאת אצל האלמנה.
על־פי עדותה של מ.ק, באותו יום קרו עוד מספר דברים: הרב מלמד, שהיה רב במשטרה וסייע בעניינים המשפטיים[1268], נכנס לתמונה, הוא דיבר עם מ.ק ביחד עם עו"ד ליאור פרץ, הם שאלו אותה בדיוק מה ידוע לה ולנוכח דבריה הם החליטו להוציא צו הגנה וצו איסור פרסום. מ.ק שאלה את הרב ק' לדעתו והוא אישר, ועוד באותו יום נסעו מ.ק, ש.ט ו-ב.ב לבית המשפט לענייני משפחה והוציאו צו הגנה[1269]. לאחר מכן החזירו את ב.ב לבית האלמנה. מ.ק ציינה ש-ב.ב לא רצתה להגיש תלונה במשטרה, כי היא לא רצתה שיעצרו את אבא שלה ויהרסו את המשפחה. כל שרצתה הוא "הגנה, היא רצתה שאף אחד מהמשפחה לא יצור איתה קשר, היא רצתה שלא ידעו איפה היא נמצאת ושיפסיקו להטריד אותה, וזהו"[1270]. כעבור ימים ספורים זומנה מ.ק למשטרה למסור הודעה. היא התייעצה עם הרב ק' שאמר לה ללכת. עוד העידה שהרב ק' אמר בנוגע ל-ב.ב שתבחר אם היא רוצה להעיד. אם כן – הוא נותן לה גב. הרב ק' הוא רב העיר במרכז הארץ, מ.ק העידה שהוא הפוסק שלה ואיתו היא מתייעצת בכל התלבטות.
- התביעה בסיכומיה[1271] טענה שכלל התנהגותה הזהירה של ב.ב מול מ.ק, לרבות הבירור אם יש חובת דיווח וההקפדה לא לספר דבר קונקרטי, אלא לדבר רק על "חלומות" עד שמלאו לה 18, מלמדת על החשש העז שלה מפני הנאשם וחוסר הרצון לפגוע במשפחה. כך גם עדותה של מ.ק על דברי ב.ב שאינה רוצה להגיש תלונה, כדי שלא יעצרו את הנאשם. עוד טענה שהתסמינים שמ.ק ראתה אצל ב.ב, קרי: דימוי עצמי נמוך, התנתקויות, פלשבקים ("תמונות") והרצון לעזוב את הבית, עולים בקנה אחד באופן מובהק עם הפגיעות המיניות שביצע בה הנאשם. העדות מלמדת על מצבי הנפשי הקשה של ב.ב באותה תקופה. עוד ציינה שעדותה של מ.ק מחזקת את עדותה של ב.ב לגבי אישומים 17, 20, 21 ו-22 ולכך נתייחס בהמשך.
- ההגנה בסיכומיה[1272] טענה שכל מה ש-ב.ב סיפרה למ.ק הוגדר כחלום או הזיה, מאחר שכך היה. הפעם הראשונה שמ.ק שמעה משהו קונקרטי היה כְּשְ-ב.ב אמרה לה שהיא רוצה לצאת מהבית. ההגנה סבורה שדברי מ.ק על כך ש-ב.ב התנתקה או חוותה פלשבק נאמרו לראשונה בעדותה הראשית, ומאחר שלא סיפרה זאת במשטרה, וגם ב.ב לא דיברה על ניתוקים שחוותה, הרי שמ.ק הוסיפה פרט זה, בהשפעת דברים ששמעה מ-א.א, כדי להפליל את הנאשם ויש בכך כדי להפריך את מהימנותה. ההגנה טענה ש-ב.ב תיארה באוזני מ.ק פנטזיות מיניות על הנאשם, אך אין בכך כדי ללמד שהדברים קרו, ואם יכלה לפנטז על מגע, יכלה גם לדמיין שזה אכן קרה. לטענת ההגנה, א.א בחשה בקלחת במשך שנים בשיחות עם מ.ק כדי שמ.ק תוציא מ-ב.ב שהיא נפגעה, וכפי שעשתה זאת עם מ.ק, יש להניח שעשתה כך גם עם ב.ב עצמה. החרדה הלא הגיונית של ב.ב שמשהו קורה לה בלילות נבעה מההסתה המתמשכת של א.א ומהשפעתה על ב.ב שגם היא נפגעה. עוד נטען שהתיאור ש-ב.ב תיארה והמזכיר את אישום 17 תואר כחלום ולא אושר כמציאות על־ידי ב.ב, ונטען לגבי אישומים נוספים שיש שוני בין התיאור של מ.ק לגבי מה ששמעה מ-ב.ב, ובין תיאוריה של ב.ב עצמה, אך לכך אתייחס בהמשך[1273].
- התרשמותי מעדותה של מ.ק הייתה הפוכה מזו של ההגנה. לא התרשמתי כלל ועיקר שהיא חיפשה להפליל את הנאשם, אלא שהיא סיפרה את קורותיה עם ב.ב במהלך שנות התיכון כהוויתן. היא הותירה בי רושם של עדה מהימנה, כנה, מדויקת וזהירה. היא הקפידה לומר מה ידוע לה ממקור ראשון, מה שמעה מאחר, מה היא זוכרת בוודאות ומה לא, מה השערה שלה ומה ידוע לה כעובדה. לדעתי, עדותה מחזקת מאוד את עדותה של ב.ב, וזאת הן לנוכח התסמינים שהיא עצמה ראתה בתפקידה כיועצת, ושאותם תיארה בעדותה – תסמינים המאפיינים נפגעות תקיפה מינית, כפי שפורט בפסיקה ומפי המומחים ששמענו במשפט; הן לנוכח ההתאמה בין עדותה לעדויות של אלה שעימם באה במגע והעידו דברים זהים או דומים מאוד, כגון א.א, ב.ב, ש.ט וכן עד ההגנה הרב ק'; הן מאחר שאני מאמינה לה ש-א.א לא דיברה איתה על חשש ש-ב.ב נפגעה מינית לפני כיתה י"ב, ואילו החשד שלה בעניין הזה התגבש עוד קודם לנוכח מה שראתה ושמעה בחושיה שלה. איני מסכימה כלל ועיקר לטענות ההגנה על ה"בחישות" של א.א. האמנתי הן ל-א.א, הן למ.ק, ש-א.א לא דיברה איתה על הפגיעות בה עצמה. האמנתי למ.ק שהיא לא דיברה עם ב.ב על א.א. לעומת זאת, היא סיפרה בחקירתה הנגדית שהיא כן שיתפה את א.א בחששות של ב.ב שהיא נפגעת ואינה בטוחה אם היא הוזה, אך א.א כבר ידעה את זה מ-ב.ב[1274], וכאשר הסנגורית ביקרה אותה על כך, היא השיבה, בכנות: "את צודקת, זה באמת לא בסדר... אני זוכרת שלאורך כל השיחות שדיברתי עם א.א שמרתי מאוד מאוד לא לדבר ולא להעביר מידע ובשלב הזה באמת דיברתי איתה על זה"[1275]. היא גם העידה על דברים שאינם נוחים ל-ב.ב, כגון אמירותיה של ב.ב שהיא צריכה את המגע ואת היחסים האלה עם הנאשם. גם ב.ב עצמה העידה לפנינו על הדברים הללו, כפי שאפרט בהמשך, ולטעמי יש בכך חיזוק משמעותי למהימנותה. איני מסכימה כלל וכלל לטענת ההגנה, שנאמרה ללא שום תימוכין, שאם ב.ב יכולה לפנטז שהיא רוצה את המגע, היא יכולה לפנטז שהמגע קרה.
- התייחסתי לחלק ממעורבותו של הרב ק', רבה של יישוב במרכז, בעניינה של ב.ב, בפסקה 304 לעיל. הוא העיד שהתוודע לבעייתיות במשפחת פלוני משיחת טלפון שקיבל מהחתן שנשוי למתלוננת המבוגרת יותר (כלומר – בעלה של א.א), שאמר לו שיש בעיות עם הנאשם, ששימש רופא ביישוב במרכז, שהוא אדם מסוכן ויש להזהר ממנו, ויש עוד ילדות קטנות בבית[1276]. הרב ק' שאל אם הוא פוגע במטופלים, הבעל של א.א לא רצה להרחיב, אך לבסוף אמר שהנאשם פגע ב-א.א, אשתו. לשאלת הרב, הבעל של א.א אמר שהם לא עשו עם זה כלום, מאחר שהמטפלת של א.א סבורה ש-א.א לא תעמוד בכך נפשית. זה היה כשנה וחצי, שנתיים לפני ש-ב.ב פנתה לרב ק'. הרב פנה למטפלת של א.א, שאת שמה לא זכר, והיא אישרה את דבריו של הבעל של א.א. הרב ניסה לשאול אנשים שביקרו אצל הנאשם במרפאה ואמרו שהוא אדם נחמד, והרב לא חשב שיש לו מספיק מידע כדי להתקדם עם העניין. אחר־כך פנו אליו שתי נשים מצוות בית הספר של הבת הצעירה יותר, אחת הייתה מורה – ש.ט, והשנייה הייתה יועצת, מ.ק. ש.ט הייתה מעורבת בסיפור קודם, שהנאשם רוצה להתאסלם. זה היה עוד הרבה לפני שיחת הטלפון מהחתן הבעל של א.א. בהמשך פנתה אליו מ.ק ואמרה לו שיש בת שמתלוננת על דברים מאוד חמורים שנעשים על־ידי אביה, ומ.ק רוצה לשלוח אותה אליו להתייעצות. כשמ.ק אמרה לו את השם של הילדה, זה התחבר לו עם הסיפור הקודם.
ב.ב הגיעה אל הרב ק' סמוך לפני גיל 18[1277]. ב.ב עצמה העידה[1278] שזה היה לאחר פגישת ה"אינטייק" במרכז "בנפשנו", שאליה אתייחס מיד בהמשך. ב.ב הגיעה עם מכתב[1279], שאותו לא השאיר אצלו. הוא התרשם שהיא מאוד מתביישת לדבר על הדברים, ולכן יותר קל לה להעביר את זה בכתב. הוא לא זוכר בדיוק מה היה כתוב במכתב ולכן העיד על התרשמותו הכללית מהדברים. ב.ב דיברה על חשש שלה שאבא שלה פוגע בה בלילה, אבל דיברה בספקנות, שהיא לא יודעת אם זה קורה או לא. הוא שאל אם היא ראתה את הנאשם פעם בחדר והיא ענתה שלא, אבל אמרה שהיא לפעמים מתעוררת בבהלה וחרדה. הרב אמר לה לנעול את דלת חדרה, אבל היא אמרה שזה לא יועיל, כי לאבא יש מפתח של החדר. היא עצמה דיברה בספקנות, האם זה קורה או שהיא הוזה, ולכן גם הרב היה ספקן, מה גם שהוא צירף את זה לסיפור הקודם, סיפור האִסלאם. לפיכך חזר למ.ק ושאל אותה אם היא בטוחה שהדברים הם כמו ש-ב.ב מספרת, והזכיר למ.ק את סיפור האִסלאם, ולדבריו מ.ק אמרה לו, בצדק, שכאנשי מקצוע הם יודעים שלעיתים, כתוצאה מטראומה בגיל קטן הילד יכול לפתח תלונות על משהו אחר, שהוא משליך כתוצאה מהטראומה, הכול – כפי שכתבתי לעיל בפסקה 304. בניסיון לברר האם ייתכן שיש ממש בדברים, ומאחר שהוא זכר את שיחת הטלפון שקיבל מבעלה של הבת הגדולה, ניסה הרב ק' להבין אם הצעירה יודעת על הסיפור של הגדולה ונאמר לו שלא. הוא לא זכר מי אמר לו שלא, אבל לאחר ששמע שיש שתי מתלוננות, והאחת לא יודעת על הפגיעה בשנייה, אז סביר להניח שיש דברים בגו והוא לקח את הדברים יותר ברצינות[1280]. בהמשך עדותו נזכר שככל הנראה מי שאמר לו ש-ב.ב אינה יודעת על הפגיעה ב-א.א היה החתן של הבוגרת (הבעל של א.א)[1281]. הסנגורית הקריאה לרב ק' מהמכתב ש-ב.ב הביאה לו (ואחר־כך נתנה אותו למ.ק)[1282], שם נכתב: "יש תחושות איום כל הזמן, אני יודעת באופן ודאי שבערך פעמיים 3 בשבוע אני קמה באמצע הלילה, יש כל מיני סימנים שאפשר לפרש אותם ל-2 פנים שקורה משהו או שאני מדמיינת, יום אחד למשל היה משהו או שנזכרתי שיש לי בראש תמונה של מה שקורה או לא אלא סוג של דמיון שקורה בלילה... לבדוק, לקום בבוקר, לא יודעת אם החלום הזה היה אמיתי או לא, אם קמתי או לא, תחושות פחד, לפעמים יש תקופות טובות יותר שבהן נחמד ורגוע, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה יותר עם הסיוט הזה"[1283]. הוא אישר שזה כן היה תוכן המכתב והוסיף: "אני חייב להגיד אבל שהיא עושה רושם בחורה תקינה לגמרי, זאת אומרת לא ראיתי אצלה איזשהו משהו, איזה שהיא הפרעה או משהו, כשהיא מדברת, גם כשהיא דיברה בצורה הזו היא לא הייתה נשמעת בן אדם הזוי, רק הסיפור הוא לא מושלם, אז אני לא יודע מה אני יכול לומר". ואולם לנוכח הספקנות ש-ב.ב עצמה הביעה, בשילוב עם סיפור האִסלאם, הרב ק' אמר למ.ק שהוא לא רואה כאן case שאפשר ללכת איתו, אבל מ.ק התעקשה ואמרה שהיא משוכנעת, בהכירה את ב.ב, שהיה משהו. בהמשך התייעצו איתו האם יש מקום לפתוח בהליכים ולפנות למשטרה, והרב ק' אמר שלנוכח הנתונים ומאחר שיש עוד ילדים בבית, אין ברירה אחרת[1284]. הרב ק' העיד שלמיטב זכרונו, ניסו לפנות ל-א.א שתלך למשטרה, כדי ש-ב.ב תדע שיש לה גב, ומי שעסק בעניין המשטרה היו ש.ט והרב מלמד.
- ב.ב העידה לגבי המפגש עם הרב ק' כך: "אני הלכתי לרב ק', הוא הרב של מקום המגורים הקודם ואני אמרתי לו שאני לא יודעת מה לעשות, אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי, ... אני לא רוצה להכאיב להם, אבל אני גם רוצה לשמור על עצמי ובצורה הזאת אני לא יכולה להמשיך יותר, אני כאילו מרגישה אני הולכת ונאבדת כל יום ואני רוצה, כאילו, שאלתי אותו אם זה נכון לצאת". במענה לשאלה האם סיפרה לרב ק' מדוע היא רוצה לצאת מהבית השיבה: "אמרתי לו באותה צורה זהירה שבה השתמשתי עם מירי... אמרתי שאני לא יודעת אם קורים דברים, אבל אני חוששת מאוד ואני אמרתי לו שאני קמה בלילה ואני לא יודעת למה, יש לי לחץ... אני לא רציתי להגיד לו, גם, איך לנסח את זה? גם לא רציתי להגיד לו באמת בצורה של חובת דיווח וגם, כאילו, פחדתי לומר את זה במפורש... לא באמת רציתי להאמין שזה קורה, פחדתי שאם אני אגיד, חוץ מזה שהחובת דיווח, 'כן, זה קורה, הוא פוגע בי', כאילו, זה יהיה יותר מידי, במיוחד אם אני עדיין לא בת 18, אני לא יכולה ללכת לטיפול, אני ביררתי את זה אם אני יכולה ללכת לטיפול כמה פעמים במהלך השנים מאז כיתה ח' ביררתי ואף אחד לא, כאילו, חייבים אישור הורים בשביל ללכת לטיפול"[1285].
- מספר חודשים לפני מלאת לה 18, בנובמבר XX20, פנתה ב.ב למרכז "בנפשנו" במטרה לקבל טיפול. מ.ק העידה שאינה זוכרת אם היא נתנה ל-ב.ב את מספר הטלפון, או ש-א.א עשתה כן[1286]. בפגישת האינטייק[1287] הובהר לה שכדי להעניק טיפול לקטינה לפני גיל 18, יש צורך באישור ההורים. מאחר ש-ב.ב לא רצתה שההורים ידעו על פנייתה, היא המתינה עד גיל 18, ואז החלה בטיפול שם, במרס XX20. נכון למועד עדותה לפנינו (פברואר 2021), עדיין הייתה מטופלת על־ידי תרצה ברוורמן, עו"ס קלינית ביישוב במרכז, וענבל טבעון, מנהלת יחידות "בנפשנו", עו"ס קלינית אף היא[1288].
- תרצה ברוורמן הוזמנה כעדת הגנה. היא התייחסה הן בחקירתה הראשית[1289], הן בנגדית[1290] לתכנים שעלו בפגישת ההיכרות, ואישרה כי מדובר ב-Intake "קלאסי" של נפגעת תקיפה מינית הסובלת מפוסט טראומה[1291]. היא העידה שלא ידעה ש-א.א טופלה אף היא ב"בנפשנו", והיא אינה מכירה את א.א. המנהלת שלה אמרה לה בדיעבד שהיא הבינה זאת באמצע פגישת האינטייק עם ב.ב. כשנשאלה ברוורמן האם ב.ב הייתה אמביוולנטית לגבי העובדה שנפגעה בילדותה, בגיל 7 עד 9, כפי שאמרה, שכן באינטייק כתוב שהיא אולי לפעמים בטוחה ולפעמים לא, השיבה ברוורמן: "ממה שאני זוכרת היא לא הייתה כל כך אמביוולנטית. היא לא הייתה אמביוולנטית. זה היה די ברור לנו בסוף הפגישה שהיא נפגעה, מההתרשמות לפחות, כי אנחנו היינו נורא זהירים גם בלא לשאול ולא לתחקר. אנחנו אנשי טיפול, ועוד יותר רגישים כשיש פה בחורה מתחת גיל 18 שבאה נורא, מן הסתם במצב מאוד מאוד מאוד רגיש. אז אנחנו, היו משפטים שהיא אמרה שאני, שלא שאלנו אותה מעבר"[1292]. בנוסף ציינה: "הרבה פעמים אני מכירה את המקום הדיסוציאטיבי, שפתאום מטופלת אומרת משפטים שהם לא מספיק מובנים או שהיא לא באמת איתי. המשפטים האלה של 'אני לא בטוחה' אני גם מכירה אותם. לפעמים כשיש איזשהו אולי, שוב אני לא זוכרת מה היה עם ב.ב, אז אני יכולה להגיד דברים כלליים, אבל כשיש איזשהו חלק בתוכם שלפעמים מנסה לפקפק או לערער, הרבה פעמים זה חלק שהפנים אמירות מהסביבה, שמנסה להכחיש את מה שהיה. אבל אני כן זוכרת שבפגישה היה מאוד ברור שהיא... היה מאוד מאוד ברור שהיא, זאת אומרת היה ברור בתחושה, אבל אני לא, שוב, המילים שהיא אמרה, מה שיש לי פה זה הדברים שהיא... היה ברור שהיא בחורה שנפגעה ושמרגישה לא בטוחה בבית שלה... היה ברור לי לפחות מההתרשמות, אני שוב, לא ידעתי, לא ידעתי עובדות אולי כי אנחנו גם נזהרנו"[1293]. ולעניין הפקפוק העצמי העידה ברוורמן: "אני חושבת שאין לי מטופלת שלא הייתה לפעמים במקום המפקפק הזה בעצמה... אני מעבירה מטופלות בראש ואני, אני לא יכולה להיזכר במטופלת שלא היה בה לפעמים את הקול הזה שמפקפק ואומר 'אולי המצאתי הכול', ממש ברמה הזאת"[1294]. לשאלת הסנגורית האם הפקפוק עלה לגבי כך ש-ב.ב סיפרה שהיא נפגעה מגיל 7 עד 9 השיבה ברוורמן שזה דווקא לא נאמר בהקשר הזה[1295]. ברוורמן ציינה שבפגישת אינטייק המטפלות מאוד זהירות, בפרט כשמדובר במי שטרם מלאו לה 18, והן לא רוצות לחקור או לשאול דברים שיגרמו למטופלת לצאת מהפגישה ולהתפרק מעבר לדלת. עוד העידה שמה שהדאיג את ב.ב כבר בהתחלה היה שיקרו דברים דומים לאנשים נוספים[1296]. ברוורמן נשאלה האם לא חשבה שלנוכח דברי ב.ב קמה חובת דיווח, והשיבה: "הייתה לנו באמת שאלה בזמנו וכזכור לי גם התייעצנו כי היא נזהרה גם בלשונה, אני חושבת שהיא חכמה והיא הבינה גם שהיא מתחת גיל 18, ככה אני מתרשמת, אז היא אמרה לנו דברים כמו 'נפגעתי', אבל את רואה אני אף פעם לא כתבתי פה נראה לי 'נפגעה מינית', כתבתי 'נפגעה', אז היא אמרה דברים שהם לא היו ברורים ומובנים, אנחנו לא חקרנו בכוונה תחילה והיה שם איזשהו זהירות מאוד גם הרגשנו אולי מצידה, בגלל שהיא מתחת גיל 18 ... אני מתארת לעצמי שהיא כן ידעה שיש חובת דיווח, אז יכול להיות שגם היא הייתה יותר זהירה, אנחנו בוודאי היינו רגישים"[1297]. ברוורמן עומתה עם העובדה שהמילים "פגיעה מינית" לא נאמרו, והיא השיבה: "אני באמת לא זוכרת את הפגישה בעל פה בשביל, אני חושבת שאני יושבת בתוך מרכז לנפגעות טראומה מינית, מגיעה בחורה ואומרת 'אני נפגעתי' אני והיא מבינה שכנראה היא מדברת על הנושא הזה, אבל אנחנו בכוונה לא שאלנו ועוד יותר נזהרנו עם ב.ב בגלל הגיל גם, אנחנו היינו עוד יותר זהירים"[1298].
מיד לאחר יום הולדתה ה-18 הגיעה ב.ב לפגישה טיפולית ראשונה, וברוורמן כתבה באינטייק ש-ב.ב הייתה מאוד מוצפת, ולעיתים מנותקת[1299]. היו אז שיחות רבות סביב יציאתה של ב.ב מהבית. ברוורמן ציינה שהיא חשה באותן שיחות, שנערכו בתקופת הסגרים הראשונים בשל הקורונה ועל כן התנהלו מרחוק, ש-ב.ב עדיין בסכנה, אף ש-ב.ב לא אמרה לה דברים מפורשים.
- ההגנה בסיכומיה טענה, לנוכח עדותה של ברוורמן על כך ש-ב.ב לא סיפרה על אף פגיעה מינית באותן שיחות ראשונות, שהיא לא סיפרה מאחר שלא היו כאלה[1300]. עוד טענה, ש-ב.ב הביעה ספקות האם היא נפגעה בגיל 9-7, כאשר אמרה כי אינה בטוחה אם היה או לא היה, וטענה שברוורמן, שהפכה למטפלת של ב.ב, ניסתה להמעיט במשמעות הספק. לטענת ההגנה, היות ש-ב.ב לא טענה בחקירתה בשנת XX20 דבר על פגיעות בגיל 9-7, ברור שהעלאת העניין בפגישת האינטייק היא תוצאה של השפעה של א.א[1301].
התביעה בסיכומיה[1302] טענה שעדותה של עדת ההגנה ברוורמן חיזקה את עדותה של ב.ב, משזיהתה, כבר בפגישת האינטייק, שמדובר במי שחוותה פגיעות מיניות וסובלת מפוסט טראומה בעקבות פגיעות אלו. עוד טענה התביעה שפנייתה של ב.ב לטיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית בנובמבר XX20, עולה בקנה אחד עם עדותה של ב.ב על כך שבקיץ XX20 שב הנאשם לבצע בה את זממו באופן תדיר, עד ליציאתה מהבית במרץ XX20, כמו גם עם עדותה על אודות הקשיים הנפשיים שחוותה באותה התקופה והצורך העז שחשה בטיפול, לצד הידיעה כי לא תוכל לפנות לטיפול טרם גיל 18, בשל חשש מחובת הדיווח וההשלכות האפשריות על הנאשם.
- אני סבורה שתרצה ברוורמן חיזקה מאוד את עדותה של ב.ב, כפי שציינה התביעה, הן לנוכח התרשמותה מ-ב.ב, בהיותה אשת טיפול המתמחה בפגיעות מיניות, הן לנוכח הסבריה המפורטים מדוע מה שראתה עולה בקנה אחד עם תסמינים מוכרים של נפגעות תקיפה מינית. ברוורמן הסבירה והדגישה, שהתרשמותה הברורה הייתה ש-ב.ב נמנעה לפני גיל 18 מלומר דברים ברורים, מחשש מחובת הדיווח. דברים אלה נאמרו בפירוש גם על־ידי ב.ב בעדותה, בהתייחס לכל מי שהיא דיברה עימה (או עימו) עובר לגיל 18. בניגוד לטענת ההגנה, ברוורמן לא ייחסה את אמירותיה של ב.ב, שהיא מפקפקת האם הדברים התרחשו, למה ש-ב.ב סיפרה על פגיעות בגיל 9-7, ואף הבהירה שהדברים לא נאמרו בהקשר זה. עוד התייחסה לתופעת הפקפוק העצמי המוכרת כל כך אצל נפגעי תקיפה מינית, כפי שהוכרה גם בפסיקה. עוד אמרה דבר־מה חשוב ביותר: לעיתים קרובות, הפקפוק העצמי הוא תולדה של מסרים שהוטמעו בנפגע על־ידי הסביבה ("הרבה פעמים זה חלק שהפנים אמירות מהסביבה"), ומעדותה של א.א, שאליה התייחסתי בחלקה הראשון של הכרעת הדין, ידוע לנו שהנאשם עסק רבות בשיכנוע סביבתו ש-א.א הזויה וממציאה. אוסיף שברוורמן העידה בצורה מאוד מהימנה, הקפידה לציין שאינה זוכרת כאשר לא הייתה בטוחה והפרידה בעדותה בין עובדות למסקנות.
ההכנות של ב.ב לקראת יציאתה מהבית
- ב.ב החלה אט-אט להוציא חפציה מהבית לקראת העזיבה. היא הוציאה בגדים שלא היו נחוצים לאותה עונה ודברים נוספים, ולבסוף את חליל הצד שלה[1303]. ערב לפני העזיבה, מוצ"ש ה-14.3.20, היא הכינה מכתבי פרידה להוריה, לאחיותיה אחות 4 ואחות 5, ולאח 4[1304]. המכתבים כולם היו מלאי אהבה, געגועים, מילים טובות, ובמכתבים לאחיות והאח – תיאור של זיכרונות משותפים וטובים. במכתב להוריה כתבה ב.ב, בין השאר, רשימה שלמה של דברים טובים שהם עשו בשבילה, שהם תמיד דאגו לה שיהיה לה טוב, שלמדה מהם כל כך הרבה, שהיא מלאה בהכרת תודה כלפיהם ושהיא מעריצה אותם. עוד כתבה שהיא כבר מתגעגעת, ושהיא יודעת שהם רק רוצים בטובתה, וכנראה שכך גזר ה', שבצורה הזו יהיה לה טוב, ואם זה רצונו, אז למרות שזה קשה, היא תשתדל לקבל את זה באהבה ולשמור על קשר מרחוק. בחקירתה הנגדית היא הסבירה את כתיבת המכתבים: "התכוונתי לשמח אותם ולהשאיר להם טעם טוב בינינו... אני לא ראיתי מוצא אחר לגמור את הסיפור חוץ מלצאת מהבית, זה לא סותר את זה שהם השקיעו בדברים אחרים, זה לא סותר את זה שהם לקחו אותנו לטיולים, זה לא סותר את זה שהם לקחו אותנו ברכב למקומות מסוימים, זה לא סותר שום דבר, רציתי להשאיר להם טעם טוב ממני ולהגיד להם שאני אוהבת אותם וזה לא סותר וזה אם זה הדרך היחידה לגמור את הסיפור אז זהו.. אני ראיתי עדיפות בזה שאני אצא מהבית מאשר שאני פשוט אשתגע כי אני לא אוכל יותר. ... זה נכון שההורים שלי פינקו אותי, זה נכון שהיה תנאים כלכליים ממש טובים, זה לא סותר את העובדה שאבא שלי פגע בי, זה לא סותר את העובדה שלא הייתי מוגנת בעליל, זה לא סותר את העובדה שהייתי חייבת להפסיק עם זה"[1305].
- ההגנה בסיכומיה[1306] טענה שהמכתבים הללו מוכיחים שלא הייתה כל פגיעה ב-ב.ב, אלא שהיא עזבה את הבית משום שרצתה לעזוב את משפחתה. גם נטען שאילו ב.ב הייתה נפגעת, אין זה הגיוני שהיא לא הזהירה את אחיותיה שנשארו בבית שעליהן להשמר מפני הנאשם[1307]. בחקירה הנגדית הטיחה הסנגורית ב-ב.ב: "לא היה לך בראש שאבא שלך פגע בך, את הסיפור שאבא שלך פגע בך את המצאת אחר כך ואני גם אוכיח את זה עוד שנייה, המצאת אחר כך, במוצאי שבת 14 לחודש כשאת כתבת את המכתב, את המכתבים, תכף יש גם עוד מכתבים שנגיש, כשאת כתבת את המכתבים האלה זה היה בשביל לתת לאמא ואבא הרגשה טובה כי את בורחת מהבית בגיל 18, לא בגלל שאבא פגע בך מינית" ו-ב.ב השיבה: "זה לא נכון, לא נכון שהמצאתי את הסיפור אחר כך, היה לי מאוד מאוד מאוד קשה, אני לא רציתי לצאת סתם מהבית, אני הייתי צריכה לצאת... הייתי צריכה לצאת כי לא היה לי ברירה... אני יודעת שהיה לי מאוד מאוד קשה וזה היה התלבטות מאוד גדולה אם לצאת או לא וידעתי שאם אני אספר את זה לאמא שלי היא לא תאמין לי ולא היה לי עניין לנסות את זה ולראות מה יקרה אם אני אספר לה, והיה לי מאוד מאוד קשה והתלבטתי מאוד מאוד אם לעשות, עד שהרגשתי שדי אני לא יכולה יותר וזה מה שעשיתי, זה לא סותר את העובדה שאני יכולה לכתוב להם מכתב תודה על כל הדברים האחרים שהם עשו"[1308].
- לא ירדתי לסוף דעתה של ההגנה מדוע לדעתה השארת מכתבים אוהבים אינה מתיישבת עם כך ש-ב.ב נפגעה מינית מהנאשם, אך מתיישבת עם כך שהיא רצתה לעזוב את הבית ואת משפחתה. מעבר לכך שאיני מוצאת כל היגיון בטענה הזו, לטעמי הדואליות המופגנת במכתבים היא תופעה ידועה ומוכרת בקרב מי שנפגע מינית מאדם קרוב, ובפרט מהורה. כפי שכבר צוין מספר פעמים לעיל, הפסיקה רצופה בהכרה בתופעה זו, וגם המומחים שהעידו לפנינו במשפט העידו על הפיצול הקשה המתרחש בנפש הנפגע בין סלידתו מהפוגע והפגיעה, ובין אהבתו אליו והצורך בקבלת אהבה בחזרה. אוסיף גם את הדברים שעליהם העידה האימא, שלפיהם, כאשר ב.ב באה לבקר בבית לאחר מעצרו של הנאשם, היא אמרה לאימא: "וואי כל כך כיף בבית, אני מקווה שזה ייגמר מהר שאני יכולה לחזור"[1309], ודברים אלה מלמדים שגם לעזוב את הבית באופן מוחלט לא רצתה ב.ב, אלא שמעשי הנאשם לא הותירו לה ברירה.
- מבחינה כרונולוגית, העניין הבא, אחרי יציאתה של ב.ב מהבית, הוא הוצאת צו ההגנה. התייחסתי זה מכבר להשתלשלות העניינים מיציאתה של ב.ב מהבית, עד להגשת הבקשה לצו הגנה ובהמשך – ההגעה לחקירת משטרה, בפסקאות 7 (בקצרה) ו-159 (בפירוט), ואין צורך לחזור על הדברים. הבקשה לצו ההגנה הוגשה, וכך גם הצו שניתן[1310]. השופט נמרוד פלקס העביר את החומרים לידיעת המשטרה שתבחן מה לעשות עימם, כמוזכר לעיל, אך ב.ב העידה שהיא לא ידעה על כך[1311]. אציין שההגנה התמקדה לא מעט בחקירתה הנגדית של ב.ב ושל ש.ט[1312] בנושא הליך הבקשה לצו הגנה, התצהיר שצורף (שנכתב על־ידי עו"ד ליאור פרץ וניתן על־ידי ש.ט, ולא על־ידי ב.ב) ועוד. גם בדיון[1313] וגם בסיכומיה[1314] טענה ההגנה שהצו ניתן ללא דיון במעמד צד אחד וש-ב.ב לא דיברה בו כלל, ואף טענה שדברים אלה מוכיחים שכל מטרתה של ב.ב הייתה להעביר מסר למשפחה שלא ישכנעו אותה לחזור הביתה, ומוכיחים שלא הייתה שום פגיעה. איני מוצאת מקום להתייחס לטענות אלה, שחלקן אין להן כל משמעות לבירור האמת וחלקן נטולות לדעתי בסיס או היגיון.
- בטרם אעבור לדיון בכל אחת מהפגיעות המתוארות בכתב האישום, אני סבורה שראוי להקדיש פסקה לש.ט, לנוכח תפקידה המרכזי בחשיפת הפגיעות ב-ב.ב ובתמיכה בה. שמה כבר עלה מספר רב של פעמים עד כה, והתייחסתי למעורבותה בנקודות הרלוונטיות ולא אחזור על הדברים, אך ראוי לתת גם רקע ותמונה רחבה יותר. ציינתי בפסקה 280 לעיל, שהנאשם אימץ לעצמו נרטיב שלפיו ש.ט החליטה "לקחת את משפחתו כפרויקט", והיא מקור כל צרותיו, ואילו לדעתי, מכלל הראיות ומעדותה של ש.ט לפנינו, מדובר באישה אמיצה, הראויה לכל שבח.
- ש.ט העידה שכאשר פנתה ללאה דיסקין בעניינה של ב.ב, כהמלצת הרב ס', דיסקין נתנה לה "עצה ידידותית" ואמרה לה להתרחק מהסיפור, שכן הנאשם הוא אדם חזק, עם הרבה כוח, והיא לא תצליח להתמודד[1315]. היא שמעה את האמירה הזו מאנשים נוספים, לרבות המנהלת של בית הספר. היא הייתה לבד. נוסף על כך, ש.ט ציינה שהיא גם מגיעה ממערכת שהייתה מעדיפה שהדברים האלה לא יהיו מלכתחילה, פגיעה בצביון, 'לא לכבודנו'. היא הסבירה את הכמיהה שלה ללכת ולעזור: "אני עצמי עברתי חיים קשים ואני יודעת מה זה להיות בצד החלש. וכשהייתי בצד החלש היו אנשים טובים לאורך הדרך שנפגשתי בהם, ואני היום עומדת כאן בזכותם"[1316].
- התייחסתי לעיל, בפסקה 288, לכך שש.ט כתבה יומן[1317] ומה היו הסיבות לכך. בכתיבת היומן יש הפסקה של 4 שנים, בין XX20 ועד XX20. ש.ט נשאלה מה קרה בזמן הזה ומדוע החלה שוב לכתוב. היא העידה שאחרי מה שקרה עם ב.ב בכיתה ח', היא הרגישה שהיא לא הייתה שם בשבילה, היו לה חששות שמא הזיקה והיו לה נקיפות מצפון. היא הפסיקה לכתוב כשנשארה "לבד במערכה"[1318]. "מאד חששתי מה יהיה עם ב.ב בעתיד. קשה למחנך לקחת אחריות על סיפור כזה גדול. ידעתי שיש בפירוש דברים, ולא יכולתי לעמוד בהבטחה שלי לעמוד לצדה. הדבר היחיד שכן עשיתי, הרמתי טלפון, ידעתי שהיא התקבלה לסמינר XX. הרמתי טלפון ליועצת החינוכית, מ.ק, וגם למורה ... א.ש, בזמנו היא הייתה מורה אצלנו אז היה לי יותר קל. אני חושבת שאותה שאלתי למי כדאי לי לפנות, מה כדאי לי לעשות. את שתיהן יידעתי שמגיעה תלמידה בשם ב.ב [עם שם המשפחה], יש חשש כבד שהיא סובלת, היא נכנסת למקום הומה ציבורי, פחדתי שהיא תלך לאיבוד, תשימו עין עליה, זו הייתה הבקשה שלי... אמרתי שהיא סובלת, שהיא חווה קשיים, כנראה קשיים שנסובים סביב החיים בבית, שישימו עין עליה, שייראו שהיא לא מתדרדרת נפשית. המצב שלה כבר אז היה לא טוב נפשית, ופחדתי שרק ילך ויחמיר. אני על עצמי ידעתי שלא יהיה טוב שאני אהיה בקשר עם ב.ב, כי בעצם ... הופנתה אלי אש גלויה מהבית, גררתי מתח ולחץ לא רציתי ש-ב.ב תסבול מזה. ידעתי שאני חייבת להיטמע מאחורי הצללים וזהו. ב.ב צריכה להישאר לבדה, ולכן כל ה-4 שנים הללו לא יזמתי קשר בשום צורה שהיא, וליבי יצא אליה. ידעתי שהיא מתמודדת לבד וקיוויתי שהאנשים שם בסמינר XX יהיו מספיק אכפתיים ולא יתנו לה להישאר לבד... אז בחלוף 4 שנים אני מקבלת טלפון כשבועיים לפני פורים. זו הייתה ב.ב. לא משנה מתי אני אספר את זה, לא משנה כמה שנים יעברו, אני תמיד אחיה את הרגע, כי כל השנים שעברו הלכתי לישון עם נקיפות מצפון וקמתי איתן, כי בתור מורה את באמת רוצה לעשות הכי טוב, אבל שם הרגשתי שאני פשוט הזקתי, כי הילדה חזרה הביתה, שום דבר לא נעשה והיא נשארה להתמודד לבד. הרגשתי נורא עם עצמי. היא מתקשרת ומספרת לי, קודם כל היא התנצלה, אני עד היום לא מבינה למה, היא התנצלה על הנזק ועל הסבל שנגרם לי כתוצאה מהסיפור הזה. היא ידעה לומר לי 'תשמעי בגלל הסיפור הזה אני חייבת לעודד אותך, עברה תקופה לא מבוטלת שאבא לא העז לפגוע בי כי הוא חשש שיושבים לו על הזנב אז הוא נזהר, אבל לפני חצי שנה הוא חזר למעשים שלו. עוד שבועיים ימלאו לי 18 ואני ממש מבקשת ממך שתעזרי לי לצאת מהבית'"[1319]. בשלב זה ש.ט בכתה, ואז המשיכה: "עשיתי כמה דברים פרובוקטיביים בישוב במרכז הארץ עלית בתור מורה, אחד מהם זה בנות שלא התקבלו לסמינרים על רקע עדתי, שזה דבר מאד קשה אצלנו, בנות כיתה ח', בנות נפלאות, עזרתי להן להתקבל. פניתי לדרגים גבוהים בממשלה והם דרך הדלת האחורית, אני נתפסתי בעיניי רב העיר ואנשים נוספים בתור בן אדם שלא כנועה למערכת, בלשון העם, ובלשוננו 'מוייסר' שראוי מאד להיזהר ממנו. אני אימא למשפחה, אני מוברגת עמוק בעיר, ולא היה לי ענין לחולל מהפכות, ולכן כל דבר שעשיתי אמרתי לבעלי 'אני חייבת לקבל את האישור של הרב ק' שהוא רב העיר'. במהלכים הבאים שלי ביקשתי לפחות כלפי חוץ שתהיה לי גושפנקה מרב העיר, שיהיה מודע למעשים שלי ולא שאני כביכול פועלת על דעת עצמי. היא כבר ידעה לומר לי באותה שיחת טלפון, ב.ב, שהיא כבר נמצאת בקשר עם מ.ק היועצת של הפנימייה, שהיא מצאה לה דירה לשכור באחד מרחובות ישוב במרכז הארץ. היא שאלה אותי מה אני אומרת. הייתי כמובן מאד בעד, היא רצתה ללמוד אולי בירושלים. עצם הדיבור על זה היא הייתה מאד אופטימית. גם אני מציינת ביומן ב.ב הזאת, 4 שנים האלה שעברו זו, הייתה ב.ב אחרת, הייתה יותר משוחררת, עם תקוות לעתיד, היא רצתה לפתוח חיים חדשים... יום למחרת הלכתי לרב ק' סיפרתי לו על שיחת הטלפון, הוא היה סקפטי אולי צריך לראות, אולי זו הזיה, צריך לבדוק. אמרתי לו 'הרב ק', גם אם יש אחוז אחד שהילדה סובלת, 99 אחוז שלא, אבל האחוז הבודד האחד שהיא כן סובלת, והיא כבר לפני גיל 18 והיא מבקשת לצאת מהבית לא כדאי שנקשיב לה?'. הוא אמר צודקת, נכון, אולי כדאי שהיא תצא מהבית. היה לי את האישור של הרב ק' ופניתי לפעול. דרך אגב, קצת החכמתי מאז כיתה ח'. הפעם התקשרתי לפרקליטה שהכרתי, סיפרתי לה בקצרה את הסיפור והיא הפנתה אותי למישהו שיודע איך לפעול, מה כדאי לעשות, והוא ייעץ לנו מההתחלה ועד הסוף להוציא אותה מהבית ואז צריך להוציא צו הגנה"[1320]. בהמשך העידה שה"מישהו" הזה היה הרב מלמד, שהיה בעברו במשטרה, שמתמצא בכל מה שקשור במוגנות וכיצד יש לפעול, והוא הוביל את המהלך מההתחלה ועד הסוף.
- בחקירתה הנגדית של ש.ט, הסנגורית הטיחה בה שלל טענות. לגבי הטענות שהיא שיקרה בתצהיר בתמיכה לצו הגנה לא אתייחס, שכן כפי שציינתי לעיל – איני מוצאת שהדברים תורמים לבירור האמת. רק אציין, שאיני מסכימה עם טענת ההגנה שיש בהתנהלותה של ש.ט בעניין זה כדי לפגוע במהימנותה. עוד בעניין התצהיר הטיחה הסנגורית בש.ט: "ב.ב שיקרה לכן היא לא חתמה על תצהיר ואת בטוב ליבך נגררת אחריה כי היא מאוד רצתה לברוח מהבית לצאת מהבית והיא השתמשה בך ככלי כי את אישה טובת לב, היא השתמשה בך ככלי כדי לצאת מהבית ושאבא שלה לא יחזיר אותה הביתה ולכן את חתמת על תצהיר לא מדויק, בלשון המעטה". טענת הניצול מצד ב.ב חוזרת גם בסיכומי ההגנה[1321], ועל שתי הטענות השיבה ש.ט: "ב.ב כל כך נזהרה בלשונה, הלוואי עלי להיזהר מלשון הרע כמו התלמידה הזאת, שישבה אצלי בבית, ... בתור בן אדם היא שמרה כל כך על טוהר המידות שלה בכל מה שקשור לשקרים, אפילו דבר כמו לשון הרע, אמרת את האמת, 'אבל לא, זה הכפשה של מישהו לא לצורך, אז אני אגנוז את האינפורמציה זאת עם עצמי'. אז היום אחרי כל כך הרבה שנים, לשמוע כזאת טענה מעוותת, שהיא בשביל לצאת מהבית היא השתמשה בי. קודם כל אני לא יודעת מה זה נקרא ש-ב.ב משתמשת בי, כי ב.ב כל הזמן שהכרנו תמיד רק התנצלה שהיא כל כך לא רוצה להטריח וכל כך לא, לא יודעת. אולי זה עוד חלק כמו שאת אומרת מהאישיות המעוותת שלה, שזו הדרך שלה להוציא דברים, אבל כמו שאני התרשמתי ההתרשמות העמוקה שלי במשך כל השנים הללו מ-ב.ב, ילדה למופת"[1322]. אזכיר שגם מ.ק ציינה ש-ב.ב נהגה כל העת להתנצל על כך שהיא מטריחה אותה או גוזלת מזמנה.
הסנגורית אמרה לש.ט שהיא זו שהמציאה ש-ב.ב נפגעה וניסתה לשכנע אותה בכך, וש.ט לא רק שללה זאת מכול וכול, אלא ציינה שאילו כך היה, מדוע הגיעה אליה ב.ב כשהייתה בכיתה י"ב לספר לה, לראשונה, שהיא נפגעה. עוד אמרה: "אין לי שום אינטרס, תאמיני לי, רק קשיים, רק קושי היה לי מכל הסיפור הזה, הייתי מצליחה לחיות את חיי בצורה הרבה יותר שלווה אם כל הסיפור הזה לא היה נכנס לי לתוך החיים, זה באמת אני חייבת לומר"[1323]. וכן: " אני בסך הכול מורה לאנגלית, אני אפילו לא, אני לא יועצת, אני לא פסיכולוגית, אני שום דבר, אני רק עושה הרבה פעמים דברים שבאמת אני מרגישה צורך להיות במקום כי ככה התייחסו איתי ובאמת אנשים טובים אם כולם היו פשוט מסיטים את המבט שלהם ואומרים 'לא ראינו, לא ידענו', אז הייתי היום במקום אחר ממה שאני היום, ואני כל כך מעריכה את אותם אנשים אמיצים, יש להם את הכוח לעמוד איתנים מול בעיות במיוחד לילדים חסרי ישע שכן ראיתי את עצמי עושה את הדבר הנכון, למרות שכל המערכת, המנהלת הזהירה אותי אין ספור פעמים, 'ש.ט, תתרחקי, הוא בן אדם מסוכן, לא כדאי לך, עזבי את זה' ובאמת הרבה אנשים מהמערכת שלי פשוט עשו את עצמם שלא, אז התמודדתי עם קושי מאוד מאוד גדול, לא היה לי שום מוטיב, שום מניע כאן לחבור ל-ב.ב ולעזור לה באיזה שהיא מזימת רשע, מה קיבלתי מזה? מה יצא לי מזה? בואי תגידי לי, מה יצא לי מזה?"[1324].