ועוד: "אני אחזור ואני אומר שאף אחד לא בוחר לחשוב כאלו דברים וזה לא משהו ששום בן אדם היה בוחר לרצות לחשוב אותו, זה דבר, זה לא משהו שאפשר להמציא אותו וזה לא משהו שאפשר... זה לא משהו שאפשר לבחור לרצות להמציא את זה, זה לא משהו שבחרתי וזה משהו שפשוט היה והייתי צריכה להתמודד איתו, זה לא משהו שבחרתי להיות מסכנה, אני לא חושבת ששום בן אדם רוצה להיות בעניין הזה"[1338].
בשלב מסוים של החקירה הנגדית, כְּשְ-ב.ב סיפרה על מה שעשה לה הנאשם וכיצד התחכך בה, שאלה אותה הסנגורית אולי היא חלמה על כך, ו-ב.ב השיבה: "אני לא יכולה לחלום על משהו שאף פעם לא התנסיתי בו"[1339].
- בין יתר הראיות הוגש מסמך ש-ב.ב כתבה זמן מה טרם צאתה מהבית (5.3.20, ט' אדר)[1340], שלגביו העידה שהיא כללה בו דברים שרצתה לא לשכוח, ואותו מסרה לחוקרת[1341]. מתוארים בו פגיעות של הנאשם בה, בצורה מפורטת וגרפית, יחסית. הוא כולל הרבה תיאורים סנסוריים ("הוא נצמד אלי, אני מרגישה אותו, את חלק של מונח איפשהו באזור, זה מבחיל, זה בולט, אני מרגישה אותו, את הנשימות שלו, את הבטן העולה והיורדת, את השיערות שלו, הגוף שלו שנצמד אלי... שרוי הוא מעלי, אני מרגישה את הידיים שלו נתחבות לו מתחתי, מגששות ונוגעות, מרגישה אותו נכנס לשם לא הרבה, מרגישה את העצם הזז שלא אמור להיות שם, זה לא נעים, זה מגעיל... מרגישה ושומעת אותו, לוחש באוזן משפטים כמו: 'אני יודע שאת מתפללת שזה יקרה', 'אולי את לא מבינה למה אני עושה את זה, אך לכשתגדלי תודי לי'...", ועוד ועוד). מרבית המסמך מתאר, לדברי ב.ב, את הפגיעות האחרונות, אך יש גם דברים מתקופות מוקדמות יותר. עוד ציינה שאת המשפט "את מתפללת שזה יקרה" זכרה כשכתבה את המסמך, אך עתה, בעת מתן עדותה, אינה זוכרת שהנאשם אמר כך[1342].
- תהליך ההיזכרות אצל ב.ב היה שונה מאשר אצל א.א, שהעידה שזכרה תמיד את מה שקרה, רק לא יכלה להמשיג זאת לעצמה במילים. ב.ב העידה שבשלב מסוים התחילו לחזור לה רסיסי זיכרונות על דברים שקרו לה בגיל 9-7. היא ציינה שבסוף כיתה ח' נזכרה בכמה תמונות והרגשות מהעבר, וסיפרה על כך ל-א.א, שלא דיברה איתה לגוף הדברים אך הציעה לה ללכת לדבר עם מ.ק[1343]. באותה תקופה היה ל-ב.ב פחד שנבע מדברים שקרו פעם, ואז היא אמרה שהיא חוששת שהנאשם הולך להתאסלם. תמונות ממשיות הגיעו בכיתה י"א[1344]. בתקופה שאחרי פסח התחילו לחזור לה פלשבקים קצרים, אבל זה היה "שטח אפור" והיא לא הייתה בטוחה מה בדיוק קורה, וגם כעסה מאוד על האנשים סביבה[1345]. אז התחילו לה "רסיסי זיכרונות"[1346]. זה היה בתקופה שאחרי סיפור האִסלאם, אחרי שהחוקרת מיארה הגיעה לבית הספר וכל מה שקרה סביב זה. ב.ב לא הייתה בטוחה בדברים, אם קרו או לא קרו, ולכן אמרה למיארה שדבר לא קרה, כי העדיפה לא לומר את האמת[1347]. ב.ב גם לא ידעה אז האם קורים דברים באותו זמן, אך זכרה שדברים קרו בעבר[1348]. היא הסבירה שהיה לה חשש עמום שהנאשם נגע בה בעבר, אבל לא הייתה לגמרי בטוחה, וגם לא ממש זכרה מה היה[1349]. היו לה תחושות לא נעימות על הנאשם, אך לא זיכרון ברור[1350]. היא ידעה שהיא פוחדת מאבא, שיש משהו לא תקין, ולא ידעה להסביר מה, לא ידעה "לשים את האצבע"[1351]. רסיסי הזיכרונות של ב.ב בסוף כיתה ח' או תחילת כיתה ט' כללו תמונות שהנאשם נגע בה בצורות מסוימות, בגיל 9-7[1352]. הנגיעות היו בגופה, באזור איבר המין. ב.ב לא זכרה מה גרם לה להתחיל להיזכר באותו זמן במה שקרה בגיל 9-7, לא זכרה מתי בדיוק זה קרה ומה בדיוק קרה[1353]. כשהסנגורית אמרה ל-ב.ב שהסיבה שהופיעו לה רסיסי זיכרונות בתחילת כיתה ט' היא שהאחיות שלה דיברו איתה (כפי שפירטתי לעיל בפסקה 232 על "שיחת האחיות"), השיבה: "התשובה שלי היא לא מוחלט, אין שום סיבה בעולם שילדה תעליל דבר כזה על אבא שלה, שהיא תרצה לחשוב כזה דבר על אבא שלה, שהיא תחייה בפחד ממנו בבחירה, לא, אין כזה דבר"[1354].
לשאלת ההגנה כיצד ייתכן ש-ב.ב לא זכרה את הפגיעות החלה להזכר רק בשלב מאוחר השיבה ב.ב שאינה יודעת להסביר זאת מעצמה, אך היא קראה על כך מאמר ובהמשך שוחחה על כך עם המטפלת שלה, ברוורמן: "בעצם היא הסבירה לי שיש מנגנוני הגנה במיוחד בגיל מאד צעיר, יש כל מיני מנגנוני הגנה אבל יש מנגנון אחד שקוראים לו הכחשה ויש גם עוד אחד שזה ניתוק, זה בעצם מה שהיה לי בעיקר בכיתה ח' שפשוט מתנתקים וזה אמצעי הגנה שפשוט יש... זה מה שאני הרגשתי והיא הסבירה לי את זה יותר טוב ואני גם קראתי על זה חומר[1355].