עוד נשאלה בחקירה הנגדית למה התכוונה כשאמרה שלא זכרה מה היה. האם לא זכרה בכלל שהנאשם עשה לה משהו בכלל בכיתה ח', ו-ב.ב השיבה: "אני לא יודעת איך להגדיר את זה... בואי נגיד ככה, היה לי חשד עמום כזה שהיה דברים מעולם ולא הייתי בטוחה לגמרי בזה ולא ממש זכרתי מה היה [ש: חשד שאיזה דברים היו?]... שאבא שלי נגע בי בצורות מסוימות, לא זכרתי איזה"[1356].
מעבר לתהליך ההיזכרות שהיה הדרגתי, גם ב.ב, כמו א.א, העידה שעד שלב מסוים היא לא ידעה האם מה שהיא חווה בבית הוא נורמלי, ואצל כולם זה ככה, אם לאו: "אם אני נכנסת לראש שלי בתור ילדה קטנה יכול להיות שהייתי מספרת שרע לי ואני לא יודעת בדיוק למה וקורים דברים ואני לא יודעת, לא יודעת בדיוק... אולי זה לא נכון להשתמש בנכון, אולי לא הייתי צריכה להגיד 'לא יודעת', יכול להיות שזה יותר לא יודעת להסביר מה זה, לא יודעת להסביר האם זה רע בכלל, זה משהו שלא ידעתי, זה משהו שלכל ילדה יש אותו בגיל הזה, לכל כאילו בכל משפחה זה קורה או שזה משהו לא נורמלי ושזה משהו רע ואמור להיות לי עם זה רע, לא, זה מה שאני מתכוונת לומר כשאמרתי שאני לא יודעת"[1357].
- כתב האישום ועדויותיה של ב.ב מתייחסים לשלוש תקופות של פגיעות: התקופה הראשונה הייתה בין גיל 9-7 (שנים XX20 עד XX20), תקופת הביניים הייתה סביב גיל 14-13 (שנים XX20 עד XX20) והתקופה האחרונה הייתה בין גיל 18-17, מתחילת החופש הגדול בין כיתות י"א ו-י"ב, ב-XX20, עד XXX[1358].
- ב.ב העידה שאחרי סיפור האִסלאם והמפגש של הנאשם והאימא בבית הספר, קרי: אחרי "תקופת הביניים", הייתה תקופה של הפסקה, היו מספר שנים שבהן לא פגע בה הנאשם. הפגיעות חזרו להתרחש רק כְּשְ-ב.ב הייתה בסביבות גיל 17, ואז התדירות הייתה גבוהה, פעם - פעמים בשבוע[1359], אם כי גם שם היו שבועות שבהם לפעמים לא קרה כלום[1360].
- ב.ב העידה שלאחר תקופת הביניים וההפסקה, היא חשדה שדברים שקרו פעם קורים שוב, ואז היא החלה לבצע מעין "בדיקות" עבור עצמה. היא תיארה מקרה שקרה למיטב זיכרונה כשהייתה בכיתה י"ב: ב.ב אהבה לישון בחלונות פתוחים, וכך השאירה אותם טרם לכתה לישון, אך כשקמה בבוקר ראתה שהחלון סגור[1361]. עוד ציינה לגבי תקופות שבהן ידעה שמשהו קורה, ואף ידעה לתאר בדיוק מה קרה באותה פגיעה, שמה לעצמה "סימנים" כדי לוודא שאינה הוזה. "חלק דברים ידעתי בטוח, וחלק דברים, באופן כללי העדפתי להאמין שזה לא קורה"[1362]. הנושא יתואר גם במסגרת מה שיכונה "אירוע הקרוקס", אך כבר כאן אציין את חילופי הדברים בין ב.ב לסנגורית בעניין זה:
"ת: מה שקרה זה היה ככה. את כל הדברים שקרו הפגיעות למעשה אני לא רציתי לזכור אותם ולא להאמין אותם, אבל כשיום אחד קמתי עם הרגשה שקרה משהו וגם ואחר כך ראיתי שהנעליים זזו, אז זה כבר... כבר לא יכולתי להתווכח... לא יכולתי להתווכח עם הזיכרון שהיה בלילה... אני קמתי עם הזיכרון הזה ואז ראיתי את הנעליים, אבל עדיין אמרתי, 'טוב, אולי אחת האחיות נכנסה', אז התקשרתי לאחותי וסתם שאלתי אותה 'מה נשמע? מה קורה?' ואז אמרתי לה, 'תגידי, יש מצב שנכנסת?', כאילו שאלתי אותה את זה מאוד באגביות בשביל שכאילו היא לא תחשוש. ... אם היא זאתי, אם היא אולי נכנסה לחדר בשביל להעיר אותי? היא אמרה 'לא, לא נכנסתי לחדר' ואז אמרתי, 'אוקיי', כאילו, 'שלום', זהו. ... אז אמרתי לעצמי 'אוקיי, זהו', זה היה האופציה האחרונה, כי רק היא נכנסת לחדר בשביל להעיר אותי, אז אם היא לא נכנסה באותו יום לחדר זה רק מישהו אחד יכל היה לעשות את זה.