ש: אם אחות 4 הייתה, במונח הזה של 'הרגשתי', אם אחות 4 הייתה אומרת לך, 'כן, אני הזזתי לך את הנעליים, נכנסתי לחדר לקחת ספר, הזזתי לך את הנעליים', אז ההרגשה שלך שאבא עשה משהו לא הייתה קיימת? היית חושבת שזה הזיה, כי אחות 4 אמרה לך שהנעליים הוזזו על ידה?
ת: לא הייתי חושבת שזה הזיה, אבל היה לי הרבה יותר קל לשכנע את עצמי שזה לא קורה"[1363].
- ב.ב העידה שמלבד ה"סימנים" שנהגה לחפש לעצמה, הייתה תקופה שהיא גם שמה לעצמה שעון מעורר שיעיר אותה באמצע הלילה, והיא הייתה עושה סיבובים בבית והולכת לבדוק שהאחים הקטנים שלה בסדר, כי היא חששה שמה שקורה לה אולי קורה גם להם, אבל היא אף פעם לא תפסה את הנאשם[1364]. גם מ.ק העידה על כך[1365].
- ההגנה שאלה כיצד לפתע, במועד עדותה, ב.ב בטוחה שקרו לה דברים, כשבעבר לא הייתה בטוחה, והיא הסבירה: "אני חושבת שהמרחק של הזמן והראיה את זה בצורה יותר פחות, לא יודעת איך קוראים לזה, אובייקטיבית... אולי סובייקטיבית... התכוונתי בצורה מעורבת... כאילו שלא ראיתי את זה בתור ילדה שעכשיו נמצאת בבית והיא מפחדת מאבא שלה והיא לא רוצה להאמין במה שהיה ומפחדת ולא בטוחה, אני רואה את זה בתור כאילו אני כבר לא בבית, אני כבר לא, אני כבר לא מאוימת ממנו ואני יכולה כאילו, עצם המחשבה על זה לא עושה לי רע כמו שהיא עשתה לי כשהייתי בבית"[1366].
עמדות הצדדים בנוגע לעדותה של ב.ב, באופן כללי
- התביעה טוענת שיש לתת אמון מלא בעדותה של ב.ב, וכי יש לקרוא את עדותה תוך התחשבות בגילה הצעיר, העובדה שהפגיעות בעניינה התרחשו זמן קצר לפני תחילת החקירה, העובדה כי נותרה ללא כל תמיכה משפחתית בגיל צעיר מאוד וכן העובדה כי עת מסרה עדותה הייתה בשלב בוסרי וטרם עיבדה את דבר הפגיעה בה. עוד טענה כי כל טענות ההגנה בעניינה של ב.ב לא יכולות להצדיק את בריחתה מהבית, זעקתה לעזרה, ואת מסכת הייסורים שעברה במסגרת עדותה בפני בית המשפט[1367].
- ההגנה טוענת שעדותה של ב.ב היא שקר מוחלט, שאין לתת בה כל אמון, והיא ניצלה את סיפורה של א.א, שטענה שהיא נפגעה על־ידי הנאשם, כדי לאמץ לעצמה סיפור דומה, הכול כדי לאפשר לה לצאת מהבית בגיל 18, חרף התנגדות הוריה שתלך ללמוד במוסד חינוכי הרחק מהבית. כפי שכבר ציינתי לעיל מספר פעמים, נטען ש-ב.ב הייתה נתונה להשפעתה של א.א, שסיפרה ל-ב.ב את סיפורי פגיעתה, ו-ב.ב ניצלה גורמים תומכים בסביבתה, כגון ש.ט, כדי לממש את רצונה לצאת מהבית[1368].
מסקנתי מעדותה של ב.ב, באופן כללי
- בניגוד לטענת ההגנה, התרשמתי מאישה צעירה, אינטליגנטית ורגישה ביותר, והדברים יבואו לידי ביטוי גם בהמשך, מתוך שאר העדות. התרשמתי מהאופן שבו, למרות נושא המשפט והיותה קורבן של מעשי אביה, היא הקפידה שלא להשחירו בתיאוריה מעבר לתיאור עובדתי. עוד אמרה: "הוא אבא שלי ואני מצווה לכבד אותו... ואני לא יכולה לדבר עליו, אני לא יכולה לכנות אותו בתארים. זה לא נכון לכנות אותו בתארים כאלו, זה לא מכובד, גם אם הוא עשה, גם אם הוא מבחינתי לא מילא את החובה שלו בתור אבא, לא חושבת שהתפקיד שלי זה להגדיר אותו... והיה הרבה בלבול בין הצדדים הטובים שלו לבין מה שהיה"[1369].
בחלק מהמקרים ב.ב אפילו הוסיפה דברים מגוננים או מחמיאים לגביו. למשל, כשתיארה באחד המקרים שהנאשם נתן לה כמה מכות באזור הבטן, היא מיד הוסיפה: "לא בקטע כואב, סתם, כאילו"[1370]. עוד התרשמתי מכנותה ומהעובדה שהעידה על עצמה דברים שהם, לכאורה, "לא מחמיאים", או מביכים מאוד. כך, למשל, היא אישרה שאמרה למ.ק, שלאחר שהתרגלה בתקופה האחרונה של הפגיעות שהנאשם פוגע בה כל יום רביעי, אז אחרי שיצאה מהבית והגיע יום רביעי זה פתאום היה חסר לה, וזה היה מאוד מוזר[1371]. כך, למשל, העידה על עצמה שהיא אוהבת לטעום משקאות אלכוהוליים מדי פעם (אך לא להשתכר או לאבד שליטה)[1372]. האותנטיות עלתה גם מתוך דברים נוספים שתיארה, למשל – שהשלב הכי מפחיד מבחינתה היה השלב שבו הוריד לה הנאשם את הבגדים[1373], [1374]. לכן באחד האירועים, כשהנאשם בא אליה בלילה והיא הבינה שהוא עומד לעשות בה מעשה, היא הזדרזה והורידה את בגדיה בעצמה "החלטתי שאם ממילא זה יקרה, לפחות שזה יהיה אני ולא הוא" (ואז הנאשם כעס וצעק עליה: "זה את שמביאה אותי למצב כזה. אני לא ביקשתי ממך").
- התרשמתי מ-ב.ב כמי שהיה לה חשוב לדייק מאוד בדבריה (בדומה למה שהעידו לגביה מ.ק וש.ט, ואפילו הנאשם, שהעיד לגביה שכבר בילדותה "היא הייתה כל מילה שלה היא חשבה על מה שהיא אומרת, זאת אומרת היא לא סתם דיברה"[1375]). לכן כשלא הייתה בטוחה שהיא זוכרת נכון, ציינה זאת, כפי שעלה ועוד יעלה מדברים שציטטתי מעדויותיה. היא לא נמנעה מלחזור בה מדברים שכתבה או לומר לנו שאינה זוכרת אותם כיום (במועד מתן עדותה), לרבות דברים שהיו לרעת הנאשם. כך, למשל, לגבי מסמך ת/9 שאותו כתבה, ושכלל מספר אמירות שאמר לה הנאשם תוך כדי פגיעות. ב.ב העידה שאת המשפט "את מתפללת שזה יקרה" זכרה שהנאשם אמר כשכתבה את המסמך, אך עתה, בעת מתן עדותה, אינה זוכרת שהנאשם אמר כך[1376]. גם בנושאים שאינם בלב המחלוקת הקפידה לדייק. כך, לדוגמה, כשבעדות מאוחרת ביקשה לתקן משהו שאמרה בדיון קודם על אודות המועדים שבהם ביקרה בבית הוריה לאחר שיצאה משם: "אפשר גם לתקן משהו שאמרתי פעם קודמת?... שאלתם אותי אם אני ביקרתי בבית ואני שכחתי לציין שביקרתי עוד הפעם בבית בשביל לקחת את הדרכון שלי ואת המספר רישוי, מספר, זה היה באלול... זה היה, לא, האמת אני לא זוכרת מתי זה היה, זה היה איפה שהוא בתחילת שנה, אני לא זוכרת אם זה היה באלול או אחרי החגים... אחרי שיצאתי מהבית אז שכחתי שלא אמרתי שהייתי גם"[1377].
- כל האמור עד כה (ואף מה שיאמר בהמשך), מסביר את מסקנתי, שנאמרה כבר בפתח הכרעת הדין, שאני נותנת אמון גם בעדותה של ב.ב, וככל שאציע לחבריי להכריע בשונה מכתב האישום, הדבר יינבע לא מחוסר אמון, אלא מפערים או אי־בהירויות בעדותה.