ב.ב: אוקי, אז אני,
עו"ד וייסבוך: שהוא אף פעם לא חדר אלייך,
ב.ב: בסדר.
עו"ד וייסבוך: אם היית רגילה מגיל צעיר שהוא אונס אותך וחודר אלייך, ניחא. שזה מאוד חמור, אבל ניחא. אבל זו פעם ראשונה ויחידה שאת מתארת משהו מעבר לכמעט נגיעה או נגיעה בקצה. זו הפעם היחידה. אז אני שואלת, זה משהו סופר חריג לעומת כל מה שהעדת פה וכל מה שבמשטרה. ואת כמעט בת 18, את עוד 10 ימים בת 18, ... את לא מתנגדת? את לא צועקת? זו פעם ראשונה שמישהו חודר אלייך. את לא צורחת מכאבים? כלום? כמו כבשה שותקת? לא כאב לך?
ב.ב: כן, כמו כבשה, בדיוק.
כב' הש' ברק נבו: די, גברת וייסבוך, באמת,
ב.ב: צמרירית כזאת, נחמדה. נותנת לכולם.
עו"ד וייסבוך: למה לא צעקת? לא כאב לך?
כב' הש' ברק נבו: סליחה רגע, ב.ב, ב.ב, רק שניה. באמת זה מיותר. מה כמו כבשה? למה?
עו"ד וייסבוך: האירוע הזה לא קרה.
כב' הש' ברק נבו: אז לא קרה, אז לא צריך לשאול אותה בצורה כזאת על משהו שלא קרה"[1437].
עלבונה המוצדק של ב.ב ניכר מתשובתה, אך למרות סגנון השאלות, ב.ב התמידה בגרסתה ועמדה עליה בצורה עקיבה. אף שהסנגורית המשיכה והקשתה באותו קו (אף אם בסגנון מעט שונה), ב.ב עמדה על גרסתה ואף הסבירה מדוע לא צעקה ולא התנגדה: "קודם כל אני הייתי בהלם ולא, קפאתי, לא יכולתי להתנגד. דבר שני, כן, כמו כבשה שמשתמשים בה ורואים אותה, אז כן, ככה בדיוק אבא שלי השתמש בי וזהו, שלום. ... ולא יכולתי להתנגד ולא העליתי בדעתי שאפשר להתנגד לו וזהו... אז בעצם עכשיו העניין הוא שלא צרחתי? אז כאילו... מצטערת שלא צרחתי"[1438].
אך בכך לא תמו ההתבטאויות הקשות של הסנגורית כלפי ב.ב, ובהמשך הטיחה בה:
"עו"ד וייסבוך: לא, לא, בית המשפט יסתדר עם זה. כי אני רוצה להגיד לך גברת צעירה, שבחורה, בחורה, נערה צעירה בת 17-18, שאבא שלה חודר לה לפי הטבעת בדרך האכזרית שתיארת, מחזיק לה את בית השחי וחודר ללא שום מעשה הכנה, בין אם זה חדר עד הסוף או לא כי את אמרת שזה את לא יודעת אם זה חדר אפילו עד הסוף. זה מעשה פיזי שכואב וחמור פי עשרות מונים מזה שאבא הסתכל לך בעיניים, נצמד בלילה, שאת אפילו לא זוכרת שיכול להיות שזה היה חלום.
ב.ב: לא אמרתי שיכול להיות שזה היה חלום.
עו"ד וייסבוך: לא, אני חושבת שזה היה חלום. ולכן העובדה שאת לא יודעת להשוות בין חומרה פיזית של מעשה שאין בו כמעט כלום חוץ מנגיעה,