כשנשאל על המשפט שבו כתב ש-א.א לא תלך למשטרה נתן הסבר לא ברור, ובין היתר אמר שהוא התכוון שנאמר לו ש-א.א החליטה לא להגיש תלונה במשטרה[1507]. בלי קשר להסברים הלא קוהרנטים שנתן, מה שברור הוא שכבר אז התעסק הנאשם בסכנה שיתבקש לתת את הדין על טענות שפגע מינית ב-א.א.
- דומה כי אין טעם להמשיך בתיאור גרסתו של הנאשם על המסמך. עולה הן מתוכן המסמך והן מתשובותיו המגומגמות (והמופרכות בחלקן), כי כבר ב-XX20 הוא החל להכין עצמו למקרה שסיפור הפגיעות המיניות יצא החוצה והוא ידרש לתת הסברים.
התחמקות ממתן תשובות רלוונטיות, מתן תשובות מופרכות
- חרף היותו אדם חכם, מלומד ואיש טיפול, חלק גדול מתשובותיו של הנאשם הצביעו על ניסיונותיו לחמוק ממתן תשובה רלוונטית ולהסיט את הדיון למקומות אחרים. כך, למשל, כשעומת עם העובדה ש-א.א אמרה לאימא בגיל 17 שאינה יכולה לסבול לראות את הנאשם ושהיא מתחבאת מפניו, טען שהכול נבע מ"תקרית הז'קט" שאליה התייחסתי בפסקה 266 לעיל[1508]. התייחסות הנאשם לאירוע כה מינורי כמשהו מרכזי ששינה לחלוטין את ייחסה של א.א אליו הוא דוגמה טובה לניסיון הסטה שכזה. לא מיותר לציין שהאימא בעדותה יישרה קו עם הנאשם באופן מוחלט בעניין זה, כמובהר לעיל.
- דוגמה נוספת: כאשר בת שבע גולדברג, פסיכולוגית שאליה הנאשם הפנה את א.א, אמרה לו שלפי הערכתה המקצועית א.א עברה טראומה בחייה, הוא העיד שהטראומה היחידה שהוא יכול לחשוב עליה זה שבגיל 9 היא הייתה באיזה בית ברחוב זיוון שבסוף גילו שאולי האבא הראה לה סרטים לא מתאימים. כשהסנגורית העירה לו שזו לא טראומה, מצא סיפור אחר: "רק שנייה, היה לנו את הערבי בבית לפני החתונה של אחות 1... היה גנב בבית". ואז המשיך מיד לעוד רעיון לטראומה: "היה תאונת דרכים... ב-XX19 היינו בתאונה מאוד מאוד רצינית שאני לא רוצה להיכנס לזה, זה מצב רפואי, אבל אני מאוד נפגעתי בצוואר... ושלושת הילדים מאחורה כמעט מתו... [אף אחד לא אושפז] אבל אני הייתי גמור כל השבת במיטה ואחרי זה MRI ובסוף היה 4% נכות מטעם חברת ביטוח"[1509]. דוגמה אחרונה זו, שלפיה הטראומה של א.א, שעליה דיווחה גולדברג בשנת XX20 (כש-א.א הייתה בת 18), קשורה לתאונת דרכים שאירעה ב-XX19 (כש-א.א הייתה בת 3), שבה היא לא נפגעה, אך הנאשם "היה גמור כל השבת במיטה", משקפת לא מעט מהתשובות המופרכות שהשיב הנאשם בשלל נושאים, והיא משלבת גם את ניסיון ההתחמקות ממתן תשובה רצינית ורלוונטית, וגם את תפיסתו על מקומו בעולם של סובביו. דוגמה נוספת שקשורה בגולדברג ומצביעה על המניפולטיביות של הנאשם הן בהתנהגות בזמן אמת, הן במתן העדות, היה שהוא החליט להפסיק ל-א.א את הטיפול אצל גולדברג (כפי שפירטתי בפסקאות הקשורות בטיפול אצלה), אך בעדותו הציג שזו הייתה החלטה משותפת שלו ושל א.א[1510].
- דוגמה נוספת לתגובה מוזרה ביותר של הנאשם עלתה מעדותו לגבי האירוע שבו נוצר העימות על א.א, לאחר שהיא חשפה בפני האימא את אירוע גיל 5 והאימא סיפרה לנאשם. כזכור, א.א נכנסה לחדר השינה של האימא והנאשם, ונוצר עימות מילולי בין הנאשם ובין א.א על רקע הדברים. וכך העיד הנאשם: "אני אמרתי לה 'אני שמעתי מה שאמרת לאמא וכל אחד עם האמונות שלו, רק אני קצת מופתע עם הדרך שגילית את זה לאמא כי את יודעת שהיא בסוף ההיריון וחשבת על הבריאות שלה עם התזמון ואיך שאמרת לה?', היא אמרה 'אבל, אבא, זה קרה' ואני אמרתי 'זה לא קרה' וזה מה שאני זוכר ואמרתי 'טוב, אני אבדוק את העניין' ואז דיברתי עם 2 פסיכיאטרים"[1511]. יצוין שעניין העיתוי והמקום שבו פתחה א.א את נושא הפגיעה היה כל כך מרכזי בעיני הנאשם, שהוא חזר עליו גם בהמשך, בעודו מביע טרוניה על כך שזה לא נעשה "במצב אופטימלי", כהגדרתו[1512]. זה מה שהטריד את הנאשם באותה סיטואציה? א.א מטילה פצצה, שבכל משפחה נורמלית מרעידה את האדמה ומזעזעת את אמות הסיפים, ומה שיש לו לומר זה שהוא קצת מופתע מהעיתוי והמקום שבו בחרה א.א לפתוח את העניין? ואחר־כך מה שהיה לו לומר זה שהוא "יבדוק את העניין"? לדעתי, תגובת הנאשם אינה עולה בקנה אחד עם טענתו שהיה בשוק, ושמדובר בעורבא פרח, ובוודאי לא תואמת את הסיטואציה.
- אחד הדברים שעליהם העיד הנאשם, שהמחישו אולי יותר מכל צורת חשיבה מוזרה (אם להתנסח בעדינות) היה כאשר הביע דעתו שמי שטיפלה ב-א.א ונחשפה לטענתה שנפגעה מינית הייתה צריכה, כדרך טיפול נכונה, לזמן יחדיו את א.א, אותו ואת האימא ולעשות פגישה משותפת של המשפחה בנושא. התובעת ובית המשפט סברו שאולי לא הבינו היטב את דבריו, ונשאלו שאלות רבות, לרבות בנוגע לקושי בכך שמטפל יפר את חובת הסודיות המקצועית בפנייה החוצה (בכלל, ולפוגע – בפרט), לרבות הרעיון שמה שמטפל צריך לעשות כשהוא נחשף לטענה על פגיעה מינית זה לפנות לפוגע ולהציע פגישה, ולרבות החשש משיבוש חקירה אפשרית. ואז השיב הנאשם את התשובה הבאה: "השאלה אם חושבים את בן אדם כיחיד, או בתוך מערכת של תא המשפחה? אם בסוף א.א ילדה עם רווחה, ואנחנו רוצים והמטפל דואג גם לה וגם הסביבה שלה שזה משפחה, יש לשקול, לפי ההורים, לפי המצב, לפי הגילוי, אם יותר טוב להמשך שלה וגם למשפחה שזה יהיה בצורה מבוקרת יותר, כי זה פיצוץ בתוך המשפחה... שיכול לעשות שבר בתוך המשפחה"[1513]. ובהמשך: "ניקח את המבט של א.א הבת שלי, פתאום היא מגלה משהו שהיא לא יודעת איך להתמודד עם זה, זה גדול עליה, היא במקום היא יכולה להגיד למרסי 'אבל זה גדול עלי, אני לא יודע איך מה לעשות הלאה'. קשה לי להאמין שמרסי היה להגיד לה 'תגיד לאמא לא בנוכחות אבא שלך ותגיד אם אמא רוצה להמשיך שאבא יהיה בבית או לא' כי זה מה זה עושה? ראשון זה זיכרון יחיד שלפי ההנחיות של מומחים בודד לפני הרבה שנים יכול להיות זיכרון שווא, במקום זה א.א בלחץ, א.א נפגע כי אני מקבל זה בהפתעה זה עוד טראומה בשבילה, אשתי בטראומה, אם אפשר להגיד יש איזה משהו שגילינו בתוך תרפי זה מאוד חשוב כמשפחה שאנחנו נתמודד עם זה ולקחת את זה ברצינות, יכול להיות היה פחות טראומה למשפחה... ויותר טוב ל-א.א לעתיד. במקום זה, במקום זה אני שומע בשעה היא נכנסה לחדר בדיוק אחרי ששמעתי על זה ולא היה לי זמן לבדוק את זה וזה... כמובן בהסכמה, אם היא חושבת כי עכשיו יש לה על הגב שלה... את הגילוי הזה, זה כבד עליה איך היא עדיין גרה בבית... אם היא צריכה לחיות עם זה, איך היא, למי לספר? איך היא מספרת? ומה היא עושה עם הקשר שלי וגם היא רוצה להתחתן, הכול זה חבילה, זה לא, זה לא רק גילוי ואני מדמיין שיכול להיות דרך אחרת ויכול להיות לתת לה א.א אומרת 'אל תתערבי, אני מטפל', אני לא יודע, אבל דווקא היא למדה טיפול משפחה ונראה לי ש-א.א הגיעה אלינו עם חבילה, זרקה את הפיצוץ, התמודדנו עם פיצוץ, אבל אחרי כמה ימים התייעצתי וידעתי את הכובע שלי"[1514]. דומה כי אין צורך להכביר מילים עד כמה צורת החשיבה הזו מוזרה, בנסיבות העניין. עוד ניתן לראות כיצד שוב הנאשם שם עצמו במרכז, ואף מסביר שהעובדה שהוא (כביכול) קיבל את דבריה של א.א בהפתעה גורמת ל-א.א טראומה.
הסברי הנאשם למניע של א.א ו-ב.ב להעליל עליו
- לנאשם לא היה הסבר מבורר מדוע ששתיים מבנותיו המוצלחות והאהובות תהפוכנה עורן ותספרנה עליו שקרים כה קשים. הוא טען שזה כנראה ניסיון שעליו לעבור, הוא לא מבין את דרכי השם[1515]. לגבי ב.ב אמר הנאשם שכנראה הייתה לה שנאה כלפיו, שעליה לא ידע; שאולי בשל התנגדותו למספר מהלכים שרצתה לעשות, שאותם מנע ממנה, היא כעסה עליו; הוא מניח שהיא הושפעה מ-א.א; היא חיפשה תירוץ לצאת מהבית חרף התנגדותו לכך[1516]. הוא העיד שעד גיל 14 היחסים ביניהם היו טובים, וגם היה להם תחום עניין משותף: המוסיקה, אך ב.ב הייתה טיפוס סגור[1517]. בחקירה הנגדית אמר שיש תופעה מוכרת שבמסגרתה ילד שונא את הוריו, "זה נקרא אי התאמה בין ההורה לילד"[1518] והוסיף שאין דבר כזה שנאה בלי אהבה. אחר־כך אמר שאינו יודע מדוע הבנות שונאות אותו. הוא חושב שזה עניין של כימיה, וגם לגבי ב.ב הוא ציין את הטעויות שעשה, לגבי א.א – אינו יודע[1519]. בשלב כלשהו בחקירתו הנגדית הוא אף אמר ש-ב.ב ממציאה דברים וייתכן שהיא מאמינה בדברים שהיא זוכרת, אבל הם לא קרו. כששאלה התובעת האם עתה הוא טוען שגם ל-ב.ב יש זיכרונות שווא השיב הנאשם: "יכול להיות. אני לא יודע"[1520].
- הנאשם טען ש"אנחנו יודעים מההיסטוריה של א.א שכל דבר שקרה קרה בחיים שלה היא מצביעה על אבא שלה שמקור של הצרות... בעצם אני השעיר לעזאזל לכל החיים שלה", וכשנשאל מתי זה התחיל, השיב שזה קרה אחרי ד"ר בן יוחנן (ב-XX20)[1521]. מלבד העובדה שזה סותר דברים אחרים שאמר הנאשם, מובן שתשובה זו סותרת את כל התזה המרכזית של ההגנה ש-א.א פיתחה זיכרון שווא שהנאשם פגע בה בעקבות הטיפול אצל מרסי, שהיה שנים אחרי בן יוחנן.
- בשלב מסוים בחר הנאשם להעיר: "מאוד כואב מבית שלנו יצא איזה מחלות נפש"[1522]. בהמשך, לשאלות התובעת, אמר שהיום, במבט לאחור, הוא חושב כך, אך בזמן אמת לא חשב כך. לגבי ב.ב העיד: "בזמנו אנחנו האמינו את הבת שלנו 100% כי בבית אף פעם ראינו שהיא משקרת לנו, אבל אנחנו יודעים בדיעבד אחרי כל המשפט שבעצם היה לה חיים כפול, היה לה פגישות עם גב' ש.ט שלא ידענו עליהן, היה לה קשר עם א.א שלא ידענו עליה, יש לה כבר חיים שהיא לא רוצה לפתוח, אולי היא, אולי היא חששה שכל החיים כפול שלה יתגלה"[1523].
שקרי נאשם וסתירות בעדויותיו, או בין עדויותיו לעדויות אחרים
- המאשימה בסיכומיה[1524] התייחסה לשקרים רבים שבהם נתפס הנאשם. אני התייחסתי זה מכבר לדברים הללו במהלך הכרעת הדין, ועל כן אסתפק באיזכור המקרים: נסתרה טענת הנאשם שכאשר סיפר לעד ההגנה ד"ר ואש ש-א.א טוענת שהוא פגע בה ואמר לוואש שהיא בטיפול, אמר לו ואש "אל תגיד לי מה שם המטפלת. זו מרסי"; נסתרה עדות הנאשם על השיחה של א.א עם גיס 1, שבה היא תיארה באוזניו תיאורים גרפיים על מה שעשה לה הנאשם. גם גיס 1 וגם אחות 2, אשתו (שניהם עדי הגנה), הכחישו זאת. א.א מעולם לא שוחחה עם גיס 1 על פגיעות הנאשם בה; נסתרה טענת הנאשם כלפי ש.ט שהיא התקשרה לבנותיו הנשואות כדי לשוחח איתן על ב.ב. התברר שהן (או מי מהן) התקשרו לש.ט ולא להיפך, כפי שהעידה אחות 2, עדת ההגנה, בעצמה; נסתרו עדויות הנאשם בנוגע לסיבותיו לרישום תרופות ההרגעה הן ל-א.א, הן ל-ב.ב; נסתרה עדות הנאשם בנוגע לשיחתו עם ד"ר ויינשטיין בנוגע ל-א.א ותיאוריית זיכרונות השווא. הנאשם העיד שבשיחה שלו עם ד"ר ויינשטיין בשנת XX20, ד"ר ויינשטיין היה זה שסבר כי מדובר בזיכרון שווא, שלח לו מאמרים לקריאה בנושא, ואף אמר לו שככל שא.א תהיה שמחה אזי הדברים יעברו. עד ההגנה ד"ר ויינשטיין שלל את הדברים, ועדותו פורטה לעיל. עוד הזכירה המאשימה את ההתנהגות המניפולטיבית של הנאשם סביב הטיפול אצל פרן אקרמן, שאליה התייחסתי בפסקה 236 לעיל, ולגרסאותיו המשתנות בנוגע לסיבות להפסקת הטיפול, וגם לכך התייחסתי.
- בעדותו הראשית סיפר הנאשם שבשלב מסוים, מאחרי סיפור האִסלאם ב-XX20, עד אדר XX20 לא היו יחסים בינו ובין א.א, "אם היא התקשרה לבוא לשבת בצורה נימוסית עם אשתי דחה את זה כי הבנתי שהיא אולי יש איזה ממה ששמעתי זה היה יותר מידי הזוי ולא ידעתי כבר אי אפשר, מה המילה? Predict... לנבא מה היא תעשה, זאת אומרת היא התנהגה בצורה מאוד חריג ודאגתי על הילדים שלי בבית"[1525]. מצד שני העיד מיד לאחר מכן, ש"דאגתי, א.א הייתה מאוד מרכזית במשפחה ומאוד מחובר אם יהיה פירוד זה יפגע בה נפשית"[1526], ואז הציע שילכו לטיפול לפרן אקרמן. זה היה מיולי עד נובמבר XX20[1527], כלומר בעיצומה של התקופה שלגביה העיד רגע קודם, שלא היה קשר בינו ובין א.א, והוא חשב ש"זה יותר מדי הזוי". הדברים אינם מתיישבים אלה עם אלה, ואם שני הדברים שהעיד הנאשם נכונים, אזי התנהגותו היא שמלמדת על דיבור בשני קולות.
- הנאשם נשאל בחקירה הנגדית האם הבין בשנת XX20, אחרי סיפור האִסלאם, שיש חשד ש-ב.ב נפגעה מינית. הנאשם השיב תשובות מעורפלות, בלתי מובנות, וזרק לאוויר שלל שמות ומשפטים סתומים במהלך 8 עמודי פרוטוקול[1528], עד שכל ההרכב, הסנגורית והתובעת אמרו לנאשם שלא הצלחנו להבין אף מילה[1529]. הרושם הברור היה של ניסיון להתחמק ממתן תשובה. הוא טען שיש לו את כל הפרטים כתוב בתיק, אך אין לו כרגע את התיק[1530]. לבסוף השיב הנאשם, פעמיים, שלא ידע ב-XX20 שיש חשד לפגיעה מינית ב-ב.ב[1531]. אלא שכעבור מספר דקות, סתר עצמו הנאשם ואמר, בתשובה מפותלת, שאחרי שהשוטרת הייתה בבית הספר (וכזכור – גם זה קרה באותה תקופה, ב-XX20), ואחרי שחמישה אנשים פנו לאחות 2 (ש.ט, שטיינהרט, א.ו, הבעל של א.א ו-א.א), הוא והאימא כן ידעו שיש חשד ש-ב.ב נפגעה מינית, אך הוסיף שלא חשדו בו[1532].
- לאורך כל עדותו סתר עצמו הנאשם בהתייחס למצבה של ב.ב בסוף שנת XX20 ותחילת XX20. בחלק מהזמן טען שהיא הייתה כתמול שלשום, שמחה ועליזה, וכך טען גם באוזני צוות בית הספר שלה בפגישה שיזם ביוני XX20. בחלק אחר טען שזו הייתה שנה קשה עבור ב.ב[1533], ובשלב מסוים אף העיד שבסתיו XX20 ב.ב ביקשה "לדבר עם מישהו"[1534]. בחלק מעדותו עשה הפרדה בין בית הספר לבית, וטען שבבית הייתה שמחה ועליזה, אך בבית הספר חוותה קשיים, והוא גם מסר את גרסת ה"לא רוצה להיות כוכבת", שכבר דנתי בה (אך דומה כי מי ששקטה בבית הספר בגלל החלטה שלה שאינה רוצה להיות כוכבת ולבלוט, לא תחווה עקב כך קושי, כך שטענה זו אינה מסבירה את הקושי בבית הספר).
- המתלוננות, ובפרט ב.ב, סיפרו שהרבה מהפגיעות התרחשו בימי רביעי. הנאשם נשאל על סדר השבוע שלו והתברר שימי רביעי היו אכן יוצאי דופן בסדר היום. תחילה העיד הנאשם שזה לא היה יום פנוי, כי בבוקר הוא היה צריך להיות בביטוח לאומי וזה היום שגם טיפלו בהפרעות קשב בקליניקה בירושלים[1535]. אלא שמיד אחר־כך העיד שזה היה יום זוגי, יום שבו הוא והאימא יכלו לעשות טיולים ביחד. כשעומת עם דבריו קודם לכן לגבי ביטוח לאומי השיב "אז השתלבנו את הכול לגרום שיהיה לנו זמן איכותי בין איש לאשתו גם"[1536]. אחר־כך סיפר שלפעמים האחות אחות 1 החזירה את הילדים בצוהריים מבית הספר באותו יום, ואחר־כך תיקן את עצמו ואמר שבעצם זה לא יכול להיות, אז או שהם (ההורים) או הילדים הגדולים אספו את הקטנים מבית הספר. אחר־כך טען לפתע שבעצם, יום רביעי היה יום שבו הם עשו השתלמויות[1537], ובסופו של דבר העיד הנאשם שזה היה יום גמיש, כי לא היו לו התחייבויות בקליניקה. סיכומם של דברים: עדות הנאשם בנושא זה גם הייתה רצופת סתירות וגם לימדה שיום רביעי היה "יום גמיש", כך שהדבר מחזק את עדויות המתלוננות שזה היה יום "מועד לפורענות" מצד הנאשם, ולא מעט מהפגיעות התרחשו בו.
- התנהגות מפתיעה (בעיני) מצד הנאשם באה לידי ביטוי כאשר הוא בחר "להלשין" (או להעליל) על בתו א.א לסנגורית, שהיא כביכול מתאמת תשובותיה עם התביעה. ואלה הדברים: באחד הדיונים א.א התקשתה מאוד במתן העדות. אזכיר שהנאשם היה עצור באותה עת ונכח בדיונים באמצעות היוועדות חזותית. התובעת סיכמה בהפסקה עם א.א, שאם היא רוצה שהתובעת תדבר איתה, תעשה לה סימן עם אצבע אחת, ואם היא רוצה שהתובעת תפסיק לדבר עימה, תסמן בשתי אצבעות. כששבנו לדיון, פנתה הסנגורית ל-א.א, ואלה היו חילופי הדברים:
"ש: השאלה הייתה שבהפסקה בשעה 11:24 שעוד היית כאן באולם גב' ליברמן אמרה לך 'אצבע 1 לדבר, 2 אצבעות לא לדבר'.