ת: היא שאלה אם, אם אני רוצה שהיא תפסיק לדבר איתי אז שאני אסמן לה עם אצבע 1 ואם אני רוצה שתמשיך לדבר איתי 2 אצבעות.
ש: לדבר איתך מתי?
ת: עכשיו כאילו מה זה עכשיו, ברגע הנתון שאת מזכירה.
ש: עכשיו, רק כדי להבהיר, האם יתכן שמה שנאמר בעניין האצבע 1 ו-2 לדבר או לא לדבר הכוונה הייתה שהיא מסמנת לך אצבע 1 או 2 בזמן שאני חוקרת אותך שאלות פה על דוכן העדים?
ת: חס ושלום.
ש: כי זה מה שאביך ראה ושמע, לדבריו הוא שמע וראה את השיחה, אתן לא ידעתן שהוא נכח בשיחה כי המסך היה מוקטן אבל הוא ראה ושמע את ההפסקה והוא הזדעזע לשמוע שגב' ליברמן אומרת לך שכשחוזרים מהפסקה כלומר בזמן הדיון, לא בזמן שאת בהפסקה, אצבע 1 לדבר, 2 אצבעות לשתוק והוא הבין מזה הסיק מזה שרומזים לך מתי לא לדבר ולעשות פה הצגות שאת במצוקה כדי שלא תעני לשאלות הקשות שלי.
ת: מה פתאום"[1538].
- באופן כללי יש לומר שהתנהלות הנאשם במשפט הייתה מפתיעה. הוא נראה רגוע מאוד יחסית למי שלטענתו שתיים מבנותיו האהובות מעלילות עליו שקרים איומים, ללא כל סיבה. הוא גם לא הצליח לספק כל הסבר מדוע תעשינה המתלוננות מעשה שכזה (לכך אתייחס מיד), ולמרות זאת, על פני הדברים לא נראה היה שהוא כעוס או כאוב במיוחד. בהנחה שהאמין בטענתו שבנותיו, בשל קושי נפשי כזה או אחר, מאמינות שהוא פגע בהן, הייתי מצפה לראות מידה של חמלה, אך אצל הנאשם לא היה אפילו שביב של חמלה. הוא גם לא מנע ממי שייצגה אותו לחקור את שתי בנותיו בצורה קשה ביותר, כפי שפירטתי, אף שראה מה זה עשה להן. אפילו ראינו מידה של התנצחות עם א.א, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, כשבמהלך עדותה, בעוד הנאשם בהיוועדות חזותית, היא סיפרה שבאחד המקרים הוא פגע בה מאוד כשאמר לה שהיא ילדה רעה והוא הפטיר: "thank you very much"[1539]. גם כש-א.א התמוטטה, פעם אחר פעם, בכתה ואף פנתה אל הנאשם, לא ניכר היה שהוא מגיב בצורה כלשהי (ואני לוקחת בחשבון שהוא היה, כאמור, בהיוועדות חזותית, ועדיין). לדוגמה, כש-א.א העידה על האירוע האחרון שלה (אישום 14), אמרה: "הוא אמר שאני לא אספר לאף אחד מה הוא עשה לי ושאם אני אספר אז יקרה לי משהו רע. אז אני מבקשת סליחה daddy שאני סיפרתי את הכל. אפילו שאמרת לי לא לספר. בבקשה, אני ממש מתחננת שלא תעשה לי שום דבר. אני בכלל לא צריכה לבקש ממנו סליחה. אוף. הוא צריך לבקש ממני סליחה, לא אני. הוא הרס לי את החיים"[1540]. אפילו אז לא נצפתה כל תגובה מהנאשם, למרבה הפלא.
מצד שני, במהלך עדותן של חלק מבנותיו הנוספות הנאשם דווקא העיר, או עשה תנועות עם הראש של "כן" ו"לא", או סתם "הנכיח" את עצמו בהערה. כך אצל אחות 2, פעמיים[1541], כך אצל אחות 1[1542].
- לעיתים מצא הנאשם להעיד רעוֹת על המתלוננות גם בנושאים שאינם קשורים לפגיעות הנטענות. כך, למשל, ייחס ל-ב.ב רתיעה מלימוד באותו סמינר שבו למדה אחותה אחות 4, "סמינר XX", משום שלדבריו לאחות 4 היו קשיים מסוימים ו-ב.ב לא רצתה להיות מזוהה איתה[1543]. דברים אלה עומדים בניגוד גמור הן לעדותה של ב.ב, הן לעדותה של אחות 4, ששתיהן העידו על קרבה גדולה ואהבה גדולה ביניהן. נזכיר גם את המכתב שהשאירה ב.ב לאחות 4 כשיצאה מהבית ובו החמיאה לה, שהיא תמיד מצילה את המצב, וציינה כמה כיף לדבר איתה ולהיות אחותה[1544]. כך למשל בחר הנאשם לכנות את העצב והדכדוך של א.א בסביבות גיל 17, שצוטט מפי אחותה אחות 3 באוזני הנאשם, כ"שליליות של א.א": "אחות 3 באיזה שלב לא יכול לסבול כל השליליות של א.א כנגד הבית בכללית באיזה שלב אמר לה להפסיק 'אם את לא מפסיקה אני לא אהיה בחדר איתך', זאת אומרת... שבעצם זה היה הזוי מה שהיא אמרה ואחות 3 לא יכולה להסביר את זה וזה היה אחרי אברהם בן יוחנן, אחרי דיסקין ועל הדרך לטפס לטיפול לוויסות רגשי בעיות מסוג רגשי"[1545]. ובהמשך: "היא הייתה כפוי טובה ושהיא מסתכלת אחורה היא רואה אותי כסיבה לכל הצרות שלה בחיים, אני המטרה וזה אני רואה בדיעבד שאני מסתכל אחורה כי כל דבר טוב שלה היא הפכה זה לרע... כל דבר שניסיתי לעשות אני ואשתי בסוף זה הגיע עלינו לתביעה, הטובה הפך להיות תביעה אם היא לא שמחה וגם הסיפור של הג'קט עם ש.ט.. ובעצם זה סיבה שהפניתי אותה לטיפול לוויסות רגשי כי בעצם אנחנו רואים שאני המקור של כל הבעיות שלה בחיים למרות שטיפלתי אותה במסירות נפש כאבא".
- הנאשם הגדיר את הקשר בינו ובין האימא כקשר של "אהבה ותענוגים"[1546]. עם זאת הוסיף מיד ש"זה קשר אמיתי שכל אחד יכול לבטא את החוות דעת שלהם והיה הרבה שיחות ועד שהלבינו [הכוונה "ליבנו"] את הפרשה לפעמים הצטרכו לצאת החוצה לקבל עצה, אבל קשר עד היום של אמת ומחפש ושלום. שנינו אוהבים מאוד שלום" ו"אישה צריך להיות כנגדו... אם היא חושבת הוא לא בקו הנכון היא צריכה לתת לו ביקורת ואם היא מסכימה אז הכול בשלווה, אבל עד שאנחנו מגיע למי צודק לפעמים לוקח זמן, כמו כל זוג". התובעת עימתה את הנאשם עם הטענה שהמתלוננות חשבו שהאימא עושה מה שהנאשם אומר לה, והנאשם השיב שהן ראו תמונה אחרת מכל יתר המשפחה.
לאורך כל עדותו הרבה לשבח את האימא, לומר שהיא "אשת חיל", לציין את השיתוף ביניהם ולדבר בלשון רבים על חלק גדול מההחלטות שנעשהו במשפחה. הוא הגדיר את היחסים ביניהם ובין המשפחה כך שהוא היה הנשיא, והאימא – ראש הממשלה[1547]. כשעומת עם סתירות בעדותו לגבי כך שהאימא הייתה אחראית לדבר עם המורות, אבל הוא זה שיזם והוביל את השיח בפגישה בבית הספר, וסתירות נוספות לגבי מי יזם דבר כזה או אחר, השיב: "אני יותר טוב בהחלטות גורליות מאשתי בדרך כלל"[1548].