ולמרות התיאורים האידיליים של הנאשם, אזכיר לא רק את העדויות של המתלוננות (שאליהן אתייחס גם בהמשך), אלא גם את עדותו הברורה של הרב א.ו, שאין לחשוד במניעיו: "ההתרשמות שלי אם אני עכשיו מציף את התמונה בראש של אדם מאוד אינטליגנט ודומיננטי, שזה הגבר, האישה שקטה, עונה 'אמן', לא מדברת, לא מביעה, מסכימה, 'מה שבעלי אומר מסכימה', זה זוגיות מסוג מסוים שאני, זה מה שאני ראיתי מול העיניים"[1549]. דומה כי אחת ההתבטאויות של הנאשם, שהייתה אולי פליטת פה ואולי רק תוצר של קשיים מסוימים בעברית, דווקא תיארה נכון את אופן קבלת ההחלטות בבית: "אחרי שדיברתי, אשתי החלטנו הסכמנו לעשות זה ואני יצרתי קשר איתו"[1550].
- הנאשם אמר שאילו מי מהבנות הייתה מתלוננת עליו באוזני האימא, האימא מיד הייתה פונה אליו ותוקפת אותו על כך: "יש את אשתי שמפטפט איתן מדבר איתן מאוחר בלילה, אם זה היה ככה הייתי לחשוב שהן יגידו לאשתי ש'יש בעיה רצינית בבית בין אבא ל-א.א וצריך לעשות משהו כי היא מאוד בוכה', אשתי היה לתקוף אותי מיד והייתי מפסיק... בוודאי במילים כן 'מה אתה עושה עם הבת שלי?'"[1551]. אלא שאז הוא עומת עם העובדה ש-א.א סיפרה לה ב-XX20 על הפגיעה בגיל 5 ונשאל האם האימא אכן תקפה אותו על כך, כטענתו, והוא השיב: "היא לא האמינה את זה, אבל אם היא חשבה שבגלל השיחות... וחילוקי דעת על השולחן שבת שזה פגע בה בצורה שהיא נעלבת ובוכה בחדר במסתורים אז היא הייתה להגיד לי 'אתה יודע מה אתה עושה לבת שלך?' ואמרתי 'וואי אני לא הבנתי. תשנה גישה, לא לדבר על נושאים, לדבר בצורה אחרת, תכבד אותן יותר על הדת של מקום המגורים הקודם מההשקפה הזה כי זה גורם לה נזק נפשי', הייתי בוודאי יפסיק... לעומת איזה טענה הזוי על בעלה שהיא מכירה מגיל מ-86 שמאוד רגיש לתת כבוד לכל הבנות בבית וככה". גם בהמשך העיד שאילו האימא הייתה חושדת שהוא פגע בבנות שלה היא הייתה זורקת אותו מהבית, והטיח בתובעת שהיא מציירת תמונה כאילו הם שני מפלצות שגרות בבית. התובעת שאלה: "למה היא לא עשתה את זה? היא יודעת שב-XX20 הבת שלה אמרה שפגעת בה ואז ב-XX20 עולה חשד שפגעת בבת שקטנה ממנה ב-10 שנים מהקודמת. וב-XX20 היא עוזבת את הבית כי פגעת בה, ומספרת סיפור אימים לבית המשפט... ב-XX20 כשהיא הייתה בת 18, היא עזבה את הבית עד היום, עד היום, גב' האימא...". הנאשם השיב שהאימא לא האמינה ל-א.א, ולגבי ב.ב החשדות עלו מבית הספר והם לא קישרו ביניהם ובין פגיעה מינית, ובסופו של דבר סיכם: "היא יודעת שאני לא עשיתי כל הדברים האלה"[1552].
- הנאשם העיד שהקשר בינו ובין האימא היה קשר מאוד פתוח, ולא היה דבר כזה שמי מהבנות תספר לה משהו והיא לא תספר לו[1553]. חשוב לציין שדברים אלה עולים בקנה אחד עם מה שהעידו המתלוננות.
- אחזור בקצרה על שכתבתי בפסקת הפתיחה המתייחסת לעדות הנאשם: מדובר באדם מניפולטיבי ולא אמין, דבריו בנוגע לאירועים מושא כתב האישום אינם אמת ואציע לחבריי לדחות לחלוטין את גרסתו שלפיה א.א ו-ב.ב מעלילות עליו עלילת שווא, ולהצטרף למסקנתי, לנוכח כל המפורט לעיל ומה שיפורט גם להלן, שלפיה הנאשם פגע מינית קשות בשתי בנותיו מקטנוּת ועד בגרות.
- האימא, רעייתו של הנאשם ואימן של א.א ו-ב.ב, העידה מטעם ההגנה. אפתח ואומר שאין מחלוקת על כך שהאימא היא אישה מלומדת, גם בתחום בריאות הנפש. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, ובעלת תעודה בלימודי CBT (Cognitive Behavioral Therapy) ובשיטת טיפול (Internal Family Systems) IFS. האימא הניחה בצד את לימודיה בשלב מסוים לטובת גידול הילדים וטיפוח הבית, וחזרה ללימודיה רק כשאחות 5, ילידת XX, הייתה בת שנתיים. במהלך לימודי העבודה הסוציאלית נדרשה לעשות גם עבודה מעשית, ועשתה כן גם ברווחה בישוב במרכז הארץ, ואחר־כך בתל השומר במחלקה כירורגית אונקולוגית ופנימית. החל מ-XX20 למדה 3 ימים בשבוע מחוץ לבית, יצאה ב-6:45 ושבה אחרי 16:00. כשפתח הנאשם מרפאה במקום מגורים קודם, האימא ניהלה אותה, חלק מהזמן מהבית, ובהמשך, עשתה כך גם במרפאה של הנאשם במקום המגורים הקודם, שם פתחו גם חנות תיקים. האימא עבדה בעיקר בבית והנאשם עבד בעיקר מחוץ לבית כרופא, כמפרנס, וְעָסַק בתפילות. היא והנאשם גידלו משפחה שיש בה ילדים לתפארת (נוסף על שתי המתלוננות, התרשמנו כך גם מילדים נוספים, שהרי חלקם העידו לפנינו, ואפרט זאת בהמשך). כל ילדיה שהעידו, לרבות המתלוננות, דיברו רבות בשיבחה בנושאים רבים, וכך גם הנאשם, כמפורט לעיל. ועם זאת, לאחר שקילת כלל הראיות בתיק, אני סבורה שבכל הנוגע למתלוננות, האימא עצמה עיניה לכל מה שהובא לפניה, חרף היותה אֵם ולמרות היותה אשת טיפול, ובחרה לעמוד ללא היסוס וללא פקפוק לצד הנאשם.
- ניכר היה שהעדות לפנינו הייתה קשה לאימא מאוד, והדבר מובן מאליו. לא אחת עצמה עיניה, התמהמהה במתן תשובותיה או שתקה, והיא אף בכתה מעת לעת. לעיתים אף התפללה באמצע העדות וציינה שהיא עושה זאת, "כי הוא תמיד איתנו"[1554]. היא דיברה מאוד בשקט, וכשהוצע לה לעבור למקום אחר באולם שבו יש רמקול, אך הוא כרוך בעמידה מול הנאשם, השיבה שזה פחות נוח לה והיא תנסה להגביר את קולה[1555]. בחקירתה הנגדית, כשעומתה עם האירוע שבו א.א חשפה בפניה את הפגיעה באופן מפורש, והאימא אמרה שלא האמינה לה, האימא עמדה ממש עם הגב לסנגורית ולנאשם, כעולה מהפרוטוקול[1556]. אביא דוגמה אחת מיני רבות להתנהלות הדיון בעת עדותה, לנוכח התנהגותה: האימא נשאלה שאלה ולא הגיבה. עצמה עיניה ולבסוף אמרה: "אם היה לי משהו להגיד הייתי אומרת", ושוב שתקה. ואז פנינו אליה: "לא, אנחנו לא יודעים, את יודעת, זה סיטואציה מאוד קשה, את כובשת את פנייך בידיים, את עומדת בשקט, אנחנו לא יודעים למה את לא עונה, האם את מנסה להיזכר? האם קשה לך? האם את לא זוכרת?"[1557].
בסופו של יום ובשורה התחתונה, האימא העידה שהיא האמינה ומאמינה לנאשם שלא פגע במי מבנותיו, ואינה יודעת מדוע שתיהן בחרו להעליל עליו דברים כל כך קשים, אף שמעולם לא חשבה שהן שקרניות.
- האימא, כמו הנאשם, העידה שהקשר הזוגי שלהם היה טוב, עם שיח פתוח ותקשורת טובה. היא אמרה שתמיד התייעצה עם הנאשם בכל ענייני הבית[1558]. לדבריה, היא עשתה את כל הטיפולים "הטכניים" בבית: מקלחות, החלפת חיתולים, החלפת פיג'מות, היא זו שקמה לילדים בלילה, גם להנקה, גם כשבכו – זה היה תפקיד שלה. טיפול רפואי בילדים היה תפקיד של הנאשם[1559]. עוד העידה שאת ההחלטות על הבית היא והנאשם קיבלו במשותף. הם היו יושבים ביחד, עוברים על מה היה ביום ומחליטים ביחד[1560].
- האימא תיארה את א.א בגיל תינוקוּת וילדוּת: "א.א הייתה ילדה חמודה מאוד מאז, היא הייתה מאוד רגשית... רואים את הרגשות שלה, הייתה מאוד עניינים, הייתה מצחיקה, הייתה חלק מאוד מאוד חלק של המשפחה, היא נולדה בחוץ לארץ ועלינו כשהיא הייתה בת שנה וחצי, היה הסתגלות בשבילה, היה ראו עליה שזה היה קשה לה המעבר... בילדות היא הייתה חכמה, מצחיקה, אהבה ללמוד, אהבה להיות חלק מהמשפחה עם כל, היה לנו במשפחה כמה פרויקטים שהיה ייחודי בשביל המשפחה שלנו... אולי פרויקטים זה לא המילה הנכון, אבל כן עשינו, היה לנו פעם בשנה שעשינו טיול משפחה, עשינו בשביל חג הפסח מוקדם, ניקינו כל הבית, עשינו כל ההכנות כמה ימים לפני פסח ויצאנו לטיול של כמה ימים... היא כמו תפקיד של כל הילדים, עזרו לנקות, עזרו לסדר, לארגן... בבית ספר הייתה תלמידה טובה, הייתה חברתית... היו לה חברות, היא הייתה משתפת אותי במה שהיא למדה ומספרת על הדברים שקרו בבית הספר"[1561]. לדבריה, א.א הייתה יותר רגישה מהילדים האחרים, יותר נעלבת, אך גם יותר "ידעה לתת". הגידול שלה היה יחסית קל. האימא חזרה מספר פעמים על כך ש-א.א הייתה נעלבת בקלות ושהיו הרבה עניינים סביב הרגישות שלה, אך כשנתבקשה לתת דוגמאות פרטניות לאותה רגישות יתר, השיבה שאינה מצליחה להזכר בדוגמה[1562].
- האימא התייחסה לפחד של א.א מהקאות ולכך שפנו לד"ר בן יוחנן. היא לא הלכה עם א.א, אלא הנאשם. היא ציינה שבכיתה ט' א.א סיפרה לה שיש בנות בכיתה שעושות דברים לא צנועים – מרימות חולצות וכיוצא בזה. האימא טיפלה בזה, הלכה למורה ושוחחה עימה, והדבר נפסק.
- האימא העידה בעדותה הראשית שבינה ובין א.א היה תמיד שיח פתוח, ואמרה שכאשר היא למדה, א.א מאוד דגלה בשיטה הפסיכודינמית, והסבירה: "פסיכודינמי שהבית תלוי באמא ואני אמרתי שגם יש מקום לבן אדם עצמו לקחת את הנסיבות חיים שלו גם לעשות משהו לא תמיד לזרוק הכול על האימא"[1563]. היא נשאלה אם ראתה בשיח הזה משום האשמה של א.א השיבה שלא, וכאשר נשאלו שאלות נוספות בנושא הזה אמרה שאלו היו שיחות תיאורטיות, היא הביאה את זה סתם כדוגמה והיא אפילו לא זוכרת באילו שנים זה היה[1564].
- האימא העידה שהיו ויכוחים בין א.א לנאשם בענייני דת. הפריע לה שהוא עובד, כי הורים אחרים בכיתה למדו כל היום. הוא חשב שהיא צריכה להתחתן עם גבר שיכול גם לפרנס, והיו ביניהם חילוקי דעות סביב זה. לפעמים כשהתעוררו ויכוחים בשולחן השבת ולא קיבלו את דעתה, היא הייתה עושה פרצוף, קמה והולכת לחדרה. היא נשאלה על אודות האירוע שבו א.א סיפרה לה שהיא מתחבאת מפני הנאשם בשיחים כשהיא רואה אותו, ותחילה תיקנה שהיא לא בטוחה לגבי השיחים, ואולי א.א התחבאה מאחורי רכב אחר כשראתה את הנאשם מגיע, כדי שהוא לא יבקש ממנה להיכנס איתו למכונית, ואז השיבה שלדעתה זה היה על רקע חילוקי הדעות ביניהם וגם על רקע "סיפור הז'קט". כפי שכבר ציינתי האירוע הזה תפס גם אצלה וגם אצל הנאשם ממד לא ברור ומרכזי[1565]. כשהסנגורית החזירה את האימא לסיפור ההסתתרות מפני הנאשם האימא אמרה שהיא הקשיבה ל-א.א, אבל היא לא זוכרת את פרטי השיחה, ולדבריה א.א אמרה "שקשה לה עם כל העניין של הבית, אני לא רוצה להמציא דברים, לא, אני לא זוכרת הפרטים... כי לא נוח לה, זה עם כל הוויכוחים, עם כל הדעות שונות, אני לא זוכרת בדיוק כל מה, כל מה שהיה בשיחה... ממה שהבנתי היא לא אהבה את הצורת חיים שלו, את הדעות שלו, לא היה לה נוח איתו והיא העדיפה ללכת כמה דקות ברגל ולא להיות ברכב"[1566]. האימא התחמקה ממתן תשובה לשאלה ואמרה: "פשוט רוצה להגיד שאני לא זוכרת, אני מנסה לשחזר כי לשחזר אני לא חושבת שאני יכולה, זה היה לפני הרבה מאוד שנים"[1567]. חשוב לציין כי לנוכח חשיבות הנושא, גם הסנגורית[1568] וגם בית המשפט ניסו שוב ושוב בחקירה הראשית לקבל מהאימא תשובה מה היה בשיחה ומה היא עשתה בעקבותיה, ובסופו של דבר האימא השיבה: "הקשבתי לה, שמעתי מה שיש לה לומר ובסוף היא אמרה שהיא מרים ק' המליצה על המטפלת רגשית בשבילה, אז שמעתי כל מה שיש לה לומר וכמו שאמרתי לפני זה, רציתי לטפל בבעיה מהשורש, אז שיתפתי את בעלי עם מה ש-א.א אמרה ורציתי לעשות שיחה משותפת בין שלושתנו... אני בעלי ו-א.א... אני לא ביקשתי רשות, היא בת 17 בבית שלי ואני חשבתי זה נכון שיהיה שלום בבית... אז באמת אני, בעלי ו-א.א יצאנו להליכה ארוכה מאוד בתוך היישוב לדבר... דיברנו על הנושאים שקשים לה, היא דיברה יותר על שבעלי המליץ על גבר לטפל את בהקאות והיא לא הייתה מרוצה מזה והיא עדיין מרגישה שיש לה בעיה בוויסות רגשית והיא רוצה לקבל עוד טיפול, אבל לא דרכו"[1569].
- האימא נשאלה לגבי הטיפול של בת שבע גולדברג ב-א.א. היא ציינה שהיא עצמה לא דיברה איתה מעולם, אבל הנאשם עידכן אותה בכך שגולדברג התרשמה ש-א.א עברה טראומה בילדותה והמליצה על טיפול רפואי. האימא נשאלה מה עשתה בקשר לכך והשיבה: "הוא שיתף אותי בזה שזה התרשמות של בת שבע והיא רוצה את הטיפול תרופתי כדי להמשיך ושוב בחרנו ביחד עם א.א לא ללכת על הדרך של הטיפול תרופתי"[1570]. חשוב לציין שבשלב הזה של העדות האימא השתהתה במתן תשובה, נראתה במצוקה, עצמה עיניה והורידה ראשה, עד שנשאלה אם אינה חשה בטוב[1571]. היא השיבה שהיא רק מנסה להזכר מה היה. כעבור מספר שאלות אמרה: "ביני ובין בעלי כן דיברנו על זה... ההתרשמות של המטפלת היה שהיה טראומה, כן, ניסינו לחשוב מה יכול להיות הטראומה?... לא עלה לנו שום סיבה שיהיה איזה טראומה... באותה תקופה דיברנו, לא היה איזה, לא עלה איזה זיכרון של טראומה מצידה או מצידנו"[1572]. דברים אלה סותרים, כמובן, את רשימת הטראומות שהנאשם ניסה להזכיר גם במסמך ת/42 שהוזכר לעיל, וגם בתשובותיו בעדותו, כמצוין בפסקה 432 לעיל. בהתייחס לשאלה אם היא ניסתה לברר עם א.א (ולא עם הנאשם) האם עברה טראומה כלשהי התמהמה בתשובה ולבסוף השיבה שהיא מנסה להזכר בשיחות שהיו[1573].
- האימא העידה בעדותה הראשית על השיחה ב-2104 שבה א.א סיפרה לה על הפגיעה בגיל 5[1574]. התייחסתי לכך בפסקה 33 לעיל. האימא הייתה בסערה ולדבריה שאלה את א.א הרבה שאלות: איך זה יכול היה להיות בשירותים? זה כאב? איך נראה איבר המין של הנאשם וכו'. היא הסבירה מדוע שאלה את כל השאלות הללו: "כי קשה לי להאמין שהיא עברה משהו כזה... והיא לא כל כך נתנה לי תשובה על זה. מה עוד אמרתי באותו זמן? אני חושבת שאני קצת קופצת לסוף השיחה כי היו עוד דברים, אני אנסה לזכור, אני כן זוכרת שאמרתי, 'האם זה היה חד פעמי או אם קרה עוד דברים?', זה אני זוכרת שאני שאלתי והיא אמרה לי שזה היה חד פעמי, לא היה שום דבר אחרי זה ואני כן שאלתי עוד שאלה, לא זוכרת אם זה היה לפני זה או אחרי זה, שאלתי אותה 'האם זה משהו שאת זכרת כל החיים או רק זוכרת עכשיו?' והיא אמרה לי שהיא זוכרת את זה כל החיים, דיברנו על למה היא לא אמרה לי את זה לפני זה? היא, לא זוכרת אם אני שאלתי או היא אמרה? היא אמרה שהיא פחדה שיהיו גירושין ולא רצתה שיהיו גירושין, באיזשהו שלב עלינו למעלה לאיזה סיבה לקומה שנייה ואני זוכרת שאמרתי סוג של אמפתיה, אני לא זוכרת בדיוק המילים, 'זה קשה לך', שוב לא זוכרת המילים, 'אני כן אומרת שאת תמיד הבת שלי', חיבקתי אותה וזה נשאר אצלי"[1575]. אחר־כך הסבירה ששאלה את השאלות כדי לדעת אם זה בכלל יכול להיות. "הייתי, כמו שאמרתי לפני זה, בסערה בפנים, גם לשמוע את זה וגם לחשוב מה לעשות עם זה? ותוך כדי אני זוכרת עכשיו שמתי היא דיברה על גירושין תהיתי בקול 'מה, להתגרש ממנו?'... תהייה כזה, לא שאני שואלת אותה, לא שאני שואלת את עצמי, פשוט כסוג של 'את מדברת גירושין, מה?', זה לא היה, לא החלטה, לא שואלת אותה"[1576]. נזכיר, שגם א.א העידה שזה מה שהאימא אמרה באותו מעמד. האימא סיפרה שהיה לה מאוד קשה לעכל את זה וכל אותו יום היא התלבטה מה לעשות והאם להתייעץ עם מישהו, ולמוחרת היא החליטה לספר לנאשם על השיחה, כי "החלטתי לעשות את הדבר שאני חשבתי נכון לעשות, תמיד היה לנו ויש לנו חיי נישואין מאוד מאוד פתוח, אנחנו משתפים אחד את השני, אני ובעלי משתפים אחד את השני בכל דבר שקורה וכל התלבטויות, החלטות, כל מיני". היא סיפרה לו לאט ובעדינות, כדי לראות את התגובה שלו, "כי אני גם מכירה אותו ואיך הוא מגיב לדברים וזה מה שעשיתי ואני ראיתי לפי התגובה שלו שלא היה דבר כזה, לא קרה את הדבר הזה"[1577]. בחקירה הנגדית העידה שהאמינה לנאשם כי "מתי שיש קשר בין איש ואישה, הם חיו ביחד הרבה שנים ויודעים את הצורת דיבור והתגובות והמילים, אז כן יש חוש נשי שאפשר להחליט להאמין ושהוא מדבר אמת"[1578]. כשנשאלה בהמשך מה בדיוק היה בתגובת הנאשם שגרם לה להאמין לו באופן מיידי ולהגיע למסקנה ש-א.א משקרת, היא לא ידעה להשיב ואמרה שאינה זוכרת מה הוא ענה חוץ מ"מה?" מופתע, וכל השאלות שנשאלו בעניין זה לא סייעו בקבלת תשובה[1579].
האימא העידה לגבי המשך השתלשלות העניינים: "בהמשך אני לא יודעת אם זה היה אותו יום או יום למחרת, אני ובעלי היו בחדר שינה שלנו ו-א.א הגיעה, אני לא יודעת ביוזמת מי היא הגיעה לחדר שלנו ועמדה ליד הדלת של החדר ובעלי אמר לה, 'אני מבינה שאמרת דברים לאמא, דברים שאני עשיתי לך' והתגובה שלה היה מיד 'אין לך עדים שאתה לא עשית את זה'... והוא אמר 'ואין לך עדים שעשיתי את זה' והיה המשך של השיחה, אני מנסה לזכור, אני באמת לא זוכרת יותר פרטים של השיחה הזה... אני הרגשתי מאוד בין 2 אנשים שאני מאוד אוהבת, לשמוע מה שהיא אומרת ולהקשיב לו ואני ידעתי שאני הייתי צריכה לעשות החלטה שלי לפי מה שאני שמעתי מ-2 הצדדים ולפי מה שאני חייתי כל השנים בתוך הבית, גם שהיא הייתה בגיל הזה לא היו שום סימנים, היא הייתה בגן באותו זמן, לא זכור לי איזה יום שהיא לא הלכה או היה קשה לה ללכת אחרי דבר כזה או סימנים... אני הייתי צריכה להאמין, שניהם אומרים 2 דברים... למי? למה? כן. כי היה דבר סותר בין הסיפור שמה שהיא אמרה ומה שבעלי אמר"[1580]. האימא המשיכה והסבירה שהיא ניסתה לחשוב אם בתקופות הילדות היא ראתה סימנים כלשהם של מצוקה אצל א.א או רמז אחר, ולא נזכרה בשום דבר, לא אצל א.א ולא אצל הנאשם. "אני מנסה לזכור אם התלבטויות קרו מהזמן שהיא סיפרה לי את זה עד שאני דיברתי עם בעלי, אחרי זה זה כבר אני האמנתי לבעלי באותו זמן, אז כל ההתלבטויות האלו אני לא חושבת קרה באותו שיחה, אני הייתי כבר אחרי ההתלבטויות האלו, זה לא אומר שזה עזב אותי לגמרי". "אני ראיתי עליו שלא היה דבר כזה"[1581]. "לפי מה שאני הבנתי לא קרה דבר כזה בבית שלי, אפילו לא הפעם אחת שהיא אמרה שהיה חד פעמי, שלא היה הדבר הזה". קיצורם של דברים, האימא החליטה שהדרך הנכונה לפעול לאחר ש-א.א חשפה באוזניה את הפגיעה היא פנייה לנאשם עצמו, ועל־פי תגובתו, תוך פחות מ-24 שעות, היא החליטה שהיא מאמינה לו ולא ל-א.א.
- על יחסיה של האימא עם ב.ב פירטתי לא מעט בפסקאות הנוגעות לקורותיה של ב.ב עד היציאה מהבית, ועל כן איני מוצאת לחזור על הדברים כאן. אציין רק שהאימא העידה שכאשר הגיע שוטר עם צו ההרחקה, והיא ראתה שכתוב שהנאשם התעלל מינית ב-ב.ב, היא לא קישרה את זה למה ששמעה מ-א.א, והוסיפה: "אני הייתי בהלם מוחלט, זה לא היה, לא היה, זה לא היה בכלל בתפוצה שלנו, אחת האפשרויות של הבית שלנו וגם כל מה שראיתי והייתי נזהרת, הייתי עירנית, שמעתי את הדברים שהיו בעבר שעלו בעבר והייתי עירנית מה קורה בבית"[1582].
- האימא התייחסה בעדותה לכך ש-א.א, בשיחת החשיפה מול הנאשם בחדר השינה שלהם, אמרה לו שהיא גם יודעת מה הוא עושה לאחות 4. בעקבות זאת, האימא נשאלה אם עשתה משהו אחרי דברים אלה, האם שאלה את אחות 4 האם נפגעה. היא לא השיבה. לאחר שהשאלה נשאלה שוב, אמרה שהיא לא הייתה צריכה לעשות כלום, שכן היא בחנה את המצב (observed the situation), בחנה את הבית, הייתה מאוד עירנית בבית, לא ראתה את זה והשאירה את המצב[1583].
- האימא העידה, כפי שכבר ציינתי, שהיא לא חשבה על א.א או על ב.ב שהן שקרניות. לפיכך נשאלה מדוע לדעתה הן תשקרנה שקר כה נורא על הנאשם. היא השיבה שאינה יודעת והיא שואלת את עצמה אותה שאלה. "לא אמרתי משהו על שקרנית, אני אמרתי שאני כן ממה שאני מבינה, יודעת אותן, גידלתי אותן, זה היה דבר שלא היה צפוי בכלל ודבר שהיה, מה אומרים? ברק ביום בהיר, אני לא יודעת"[1584]. לגבי ב.ב אמרה האימא: "הטענות סביב ב.ב המקור של זה ממה שהבנתי זה א.א"[1585]. לגבי א.א אמרה שהיא לא ידעה ולא הבינה למה היא עשתה זאת, "לא היה לי תשובות, לא היה לי תשובות, אני יודעת שאפשר לחשוב כל מיני דברים, לא, זה היה בסימן שאלה גדולה... היא גרה בבית, אני מכירה את הבית, אני מכירה אותה, אני מכירה את בעלי, אני אישה ואמא ומאוד נוכחת בבית, ממה זה בא שהיא אומרת דבר כזה?"[1586]. היא הוסיפה שעד היום אין לה תשובה. ההרכב המשיך ושאל בנוגע לנקודה זו כיצד היא מסבירה ששתי בנותיה, שהמשפחה כל כך חשובה להן, תנקוטנה צעד כל כך קשה וחריג, ששובר את המשפחה. האימא השיבה, תוך כדי בכי, שהיא שואלת את עצמה את השאלה הזו כל יום, והוסיפה שזה כאב שלא עובר. אחר־כך אמרה: "אני יכולה רק להגיד מהמקום שלי כאישה, כאם, רעיה ומישהי שהייתה נוכחת בבית, כן, זה מאוד קשה לקחת עמדה", אלא שאז נאמר לה שהיא בכל זאת לקחה עמדה, לטובת הנאשם, ועל כך השיבה: "יש ברירה?"[1587]. ניתן להבין תשובה זו במספר אופנים, אך אין צורך להכריע, שהרי האימא אינה הנאשמת בכתב האישום.
עדותה של א.א על היחסים עם האימא
- א.א החלה את עדותה לגבי האימא כך: "אמא שלי היא אישה טובה, אני אוהבת אותה, למרות כל העניינים שיש בינינו, היה לי קשר טוב איתה עד אזור כיתה ח', קשר ממש טוב, היינו מדברות, היינו מדברות כל מיני עניינים פילוסופיים ביחד, היה לנו נחמד ביחד, בכיתה ח' נוצר כזה מצב שאזור כיתה ח', אני לא, אני לא יודעת כאילו, אין לזה תאריך מסוים, אבל התחיל להיות מצב כזה שהיא הייתה סוג של מתווכת ביני לבין אבא כי אני לא רציתי לדבר עם אבא, אבל בכל אופן היו דברים שהייתי צריכה לתקשר איתו אז ניסיתי להפוך את אמא שלו לסוג של מתווכת... ואמא שלי לא אהבה את זה, אז אז כבר הקשר התחיל לדהות, אני לא יודעת איך אפשר לקרוא לזה? זהו, אישה מאוד רוחנית, מאוד אוהבת ללמוד, מאוד כאילו המקום הרוחני נותן לה הרבה מאוד כוח, היא מתפללת הרבה, היא לומדת הרבה, היא אוהבת לשמוע שיעורים"[1588].
- לגבי היחסים בין הוריה העידה: "אני חשבתי עד גיל מסוים שהם מאוד אוהבים אחד את השני, כאילו אמא שלי אומרת לאבא שלי ואבא היה אומר לאבא שלי שהם אוהבים אחד את השני ברמה הכי בסיסית, לא יודעת, אני חושבת שאמא שלי היא אהבה אותו, אבל גם פחדה ממנו, כאילו קצת, קצת ביטלה את עצמה לפניו, קצת הרבה"[1589]. וכן: "הבנתי שמשהו לא כאילו לא ראיתי אלימות או משהו, אבל הבנתי שמשהו שם לא מאוד נכון... בדינמיקה ביניהם כאילו שהיא פחות... כאילו שהיא מבטלת את עצמה יותר מידי לפניו והיא הופכת להיות צל שלו במקום להיות בן אדם, והיה בזה איזשהו מסר מכאיב קצת, במיוחד שאני אישה... תראי, הוא היה אדם שתלטן... מה זה שתלטן? מישהו שמכריח את האנשים שסביבו לעשות לפי מה שהוא חושב שנכון"[1590].
- א.א העידה שאחרי שחשפה בפני האימא את הפגיעה בגיל 5, והאימא סיפרה לנאשם, והייתה השיחה בחדר השינה, ונודע להוריה שהיא חזרה למרסי, הנאשם שאל אותה אם היא סיפרה למרסי "על זה" (והבהירה: אצלנו בבית דיברו בקודים). א.א השיבה בחיוב, הנאשם מאוד התרגז ואמר לה שיש לה זיכרון יצירתי, והאימא ישבה עם פרצוף מעונה. אז שאל הנאשם את האימא האם היא מאמינה לו או ל-א.א: "אז היא הסתכלה כזה על שנינו אז היא אמרה 'אני מאמינה לך, אולי גם ל-א.א', היא לא ידעה מה להגיד"[1591]. איזכור לחילופי הדברים הללו יש גם ביומנה של א.א, שם הוסיפה: "עלוב ומסכן. ומילה היא לא דיברה על זה, לא התייחסה למה שאמרתי. כאילו שהיא לא יודעת כמה דבר כזה משפיע על הנפש. היא לא מאמינה לי? היא חושבת שהמצאתי?"[1592].
- ציינתי לעיל, בפסקה 161 לעיל איזכור נוסף של האימא ביומנה של א.א: "קשה לי עם אמא שלי, אני כועסת עליה ואני מאוכזבת ממנה, היו כמה פעמים שלכל בר דעת היה ברור שקורה איתי משהו והיא 'לא שמה לב'. מה, לא היה אכפת לה? זה כואב לי לחשוב כך"[1593]. כשנשאלה לגבי העובדה שכתבה הרבה ביומן על הקשר עם האימא תיקנה א.א את התובעת ואמרה לה: "חוסר הקשר" והוסיפה: "היא כאילו הייתה יותר בצל של אבא בקטע הזה, מה שהוא אמר היא אמרה, מה שהוא עשה, כי היא הייתה מן כזה כמו, לא יודעת, לא משהו בפני עצמו"[1594].
- התייחסתי לאינטראקציה נוספת בין א.א לאימא בנוגע לניסיון החשיפה השלישי, בפסקה 178 לעיל. בין היתר א.א העידה: "היה לי קשה לדבר וגם הבנתי שזה לא הכתובת כאילו... כי היא תמיד תהיה בצד של אבא שלי, בצל של אבא שלי, בצל של אבא שלי, כאילו היא לא, היא לא ישות בפני עצמה שיכולה להגיד 'אוקיי א.א בואי אני אציל אותך', כאילו גם באזור כיתה ח' כזה היה לי הרבה שיחה איתה על זה שאני רוצה שהיא תתווך ביני לבין אבא שלי כי אני לא יכולה לדבר איתו ישירות. היא מאוד מאוד לא אהבה את זה, היא אמרה 'את צריכה לדבר איתו ישירות', כאילו... שהיא תבין שמשהו לא, שהיא תבין כאילו מתוך כאילו לא יודעת, אני חושבת על זה שכאילו אמא רואה את הבת שלה כל כך בוכה היא אמורה להסיק איזה שהיא מסקנה. כאילו מהמקום הזה יצאתי"[1595].
- מתוך עדויותיהן של האימא ושל א.א על השיחות ביניהן, בולט עד כמה א.א ביקשה מצד אחד לחשוף, אך מצד שני, לא לגרום לפירוק המשפחה. א.א לא רצתה לגרום לגירושין, כפי שהאימא עצמה העידה: "היא אמרה שהיא פחדה שיהיו גירושין ולא רצתה שיהיו גירושין". היא אמרה לאימא שהיה אירוע חד פעמי, אף שהיו יותר. דברים אלה מקעקעים את תזת ההגנה על השנאה מצד א.א ואת תיאוריית העלילה.
עדותה של ב.ב על היחסים עם האימא
- ב.ב העידה בעדותה הראשית שעד שיצאה מהבית היא הייתה ביחסים ממש טובים עם האימא, אימהּ. הן היו מדברות הרבה, משחקים, נהנים. "לא שיתפתי אותה, כמובן, בזה, אבל היה לי קשר מצוין... לא חשבתי שהיא יכולה לעזור לי ולא רציתי שהיא לא תאמין לי ... פחדתי שהיא תלך לספר את זה לו ולא רציתי... פחדתי, פחדתי שידע שאני חושדת בו... בדברים שהיו כאילו, רציתי להיות ילדה טובה, לא רציתי שכאילו יחשבו שאני חושבת עליו דברים כאלו וגם לא חשבתי שהידיעה הזאת יכולה לעזור במשהו... היה לי הרגשה שדברים שקרו פעם שאני הייתי קטנה חוזרים על עצמם"[1596]. היא אישרה גם בחקירה הנגדית שעד שיצאה מהבית היא הייתה ביחסים קרובים עם האימא, אימהּ. לשאלה אם הייתה מספרת לה הכול השיבה שסיפרה לה הרבה דברים מחייה, מה שמצאה נכון לספר. היא אישרה שעזרה לאימא רבות בבית[1597]. לשאלה מדוע לא סיפרה לאימא את מה שלטענתה עשה לה הנאשם, השיבה שלא סמכה עליה. "אני לא רואה בה דמות שיכולה לעזור לי בעניין הזה, אני לא רואה דמות שיכולה לצאת מול אבא שלי, אני לא רואה בה דמות שיכולה לתת לי הגנה בעניין הזה"[1598]. בהמשך אף הסבירה את דבריה: "בזמנו שאלתי אותה באופן מקרי כשהיא לקחה אותי לפסיכולוגית שהלכתי אליה כשהייתי בכיתה ח', אמרתי לה, 'מה, ל-א.א את לא מאמינה מה שהיא מספרת?', לא ידעתי מה א.א, כמו שאמרתי, א.א לא סיפרה לי מה היה, אני אמרתי לה, 'מה את לא מאמינה למה שהיא מספרת?', היא אמרה לי 'לא'... ידעתי שהיה משהו עם א.א ושאלתי אותה, 'מה, את לא מאמינה לה?' למה, כאילו למה אתם כל כך מרחיקים אותה? מה? ראיתי מה שהיה לה שהיא סיפרה וכאילו זהו מנותקת מהמשפחה ולא כלום ואף אחד לא, כולם נגדה, לא היה לי עניין לספר את זה לאמא שלי"[1599]. ובהמשך: "ידעתי שאם אני אספר את זה לאמא שלי היא לא תאמין לי ולא היה לי עניין לנסות את זה ולראות מה יקרה אם אני אספר לה"[1600]. "לא אמרתי לה כי לא סמכתי עליה, לא ראיתי בה משהו שיכול לעוד מול אבא שלי, לא ראיתי בה משהו שיכול להאמין לי ושהיא תעשה עם זה דברים"[1601]. הסנגורית אמרה לה שאימהּ לא התעלמה, ולאחר שהתפוצץ סיפור האִסלאם ובאה חוקרת לבית הספר, האימא ניסתה לברר עם ב.ב אם קרה משהו ו-ב.ב הכחישה. על כך השיבה ב.ב: "אימא שלי שאלה אותי וזה היה בנוכחות אבא שלי"[1602]. ב.ב אישרה שלא סיפרה דבר לאימא כל אותן שנים, וחזרה על כך שלא זכור לה שהאימא שאלה אי פעם אם קרה לה משהו כשהן היו ביחידות[1603].
"ב.ב: לא סיפרתי לאימא שלי מילה כי ידעתי שהיא לא יכולה לעזור, והיא לא חזקה, והיא לא תאמין לי בכלל ואבא שלי הוא החזק פה והוא השולט ומה שאני אגרום לעצמי זה רק יהיה נזק שיסתכלו עלי בתור ילדה מדומיינת ושצריך לטפל בה ושהפסקתי להיות הילדה הטובה בבית.