עדותה של האימא – עמדות הצדדים וסיכום
- התביעה סבורה שעדותה של האימא הייתה בלתי מהימנה, בלתי הגיונית והיה ברור שהיא עצמה עיניה לכל המתרחש והאמינה לנאשם בעיוורון כמעט מוחלט. התנהלות זו של האימא מחזקת את עדויותיהן של המתלוננות שהעידו על תחושת הבדידות העזה שאחזה בהן בתקופת ילדותן, עת חוו את הפגיעה. עוד טוענת המאשימה בסיכומיה כי למקרא כלל העדויות והראיות שהובאו במסגרת ניהול תיק זה, לא ניתן שלא לתהות כיצד עמדה העדה מנגד ולמעשה לא רק שלא עשתה כל מעשה, אלא גם לא ניסתה להעמיק ולברר מה מתרחש בתוך ביתה. במהלך חקירותיה הראשית והנגדית לא הצליחה העדה לעמוד על מקום אחד בציר הזמן בו היא עצרה לבדוק ולברר מה מתרחש בתוך ביתה ועם ילדותיה. עוד נטען, כי גם אם לא האמינה האימא שהנאשם פגע במתלוננות, בוודאי שהייתה צריכה לכל הפחות לפנות לבנותיה בצורה אמיתית, פתוחה וכנה ולנסות לברר עימן מה בנפשן[1606].
- ההגנה סבורה, שברור מעדותה המהימנה של האימא, שלא הייתה כל היתכנות לקרות המעשים שעליהן סיפרו המתלוננות. האימא הייתה רוב הזמן בבית, בפרט עד XX20, התקופה שבה נטען ש-א.א נפגעה, שכן באותה עת לא למדה ולא עבדה. היא גם קמה בלילה לילדים, כך שלא ייתכן שלא הייתה רואה דברים כאלה, אילו התרחשו. האימא היא אישה משכילה בתחום בריאות הנפש, ואילו הייתה פגיעה בבנותיה, הייתה מזהה זאת. עוד נטען שהאימא חזרה ללימודים רק ב-XX20, לאחר שתמו כל הפגיעות הנטענות ב-א.א, אך א.א לא סיפרה לה דבר והאימא לא ראתה אצלה כל התנהגות חריגה במשך כל החיים[1607]. נטען שעדותה של האימא מחזקת את עדות הנאשם, הן לגבי הפסקת הטיפול אצל גולדברג בשל ההצעה לתת ל-א.א טיפול תרופתי, וזאת בהחלטה משותפת עם א.א, הן לגבי מאמציו הרבים של הנאשם למצוא ל-א.א מטפלת ראויה, ולערב גורמי טיפול שונים, דבר המחזק את המסקנה שלא היה לו מה להסתיר, הן לגבי כל השתלשלות העניינים עם ב.ב[1608]. לנוכח מערכת היחסים הכנה בין בני הזוג פלוני, וההיכרות הקרובה שיש לאימא עם בעלה, אין בעובדה שבחרה להאמין לבעלה ולא לבנותיה כדי לפגום באמינותה[1609].
- פעמים רבות נאלץ בית המשפט להעיר לאימא על כך שלא ענתה על שאלה, אלא חזרה על דברים שכבר אמרה, שלא היה בהם מענה, או שלא ענתה בכלל[1610]. כפי שפירטתי לעיל, האימא השיבה שאינה זוכרת פרטים רבים מאוד מאירועים משמעותיים מאוד שקרו. כך, לא זכרה את פרטי השיחה שבה אמרה לה א.א שאינה מוכנה לנסוע עם הנאשם ולהיות במחיצתו; היא לא זכרה בדיוק מה היה בשיחת החשיפה עם א.א ב-XX20, או מה בדיוק אמר הנאשם כשחשפה את הסיפור בפניו ומה היו אותן תגובות שלו שגרמו לה מיידית להאמין לו, ולפסול את מה ש-א.א סיפרה. אף שחזרה פעם אחר פעם על הטענה ש-א.א סבלה מרגישות יתר, לא הצליחה לחשוב על דוגמה לכך, ולבסוף ציינה ש-א.א הייתה חוזרת נסערת מבית הספר לאחר ריב עם חברות[1611]. אף שחזרה רבות על כך שב"שיחת ההסתתרות בשיחים" היא ייחסה את ההרגשה הקשה של א.א לוויכוחים הקשים שהיו לה עם הנאשם, לא זכרה דוגמאות, אלא דיברה באופן כללי על ויכוחים בענייני דת, ועל סיפור הז'קט. האימא לא זכרה מה (אם בכלל) שאלה את א.א אחרי שגולדברג אמרה להם שלדעתה א.א סבלה מטראומה בילדות. היא לא זכרה מה (אם בכלל) היא הציעה כדי לטפל במצב אחרי החשיפה מול הנאשם, כשהוא הציע לפנות לד"ר ואש[1612].
האימא גם התחמקה פעמים רבות ממתן תשובה. דוגמה בולטת הייתה כאשר עומתה עם כך שהנאשם, בשיחה המוקלטת במכונית כשהיו בדרך לבית החולים, אמר ל-א.א שכדאי שתפסיק את הטיפול אצל מרסי, והאימא נשאלה האם היא לא ראתה בכך בעיה, לנוכח כל מה שידעה כבר באותה עת על טענותיה של א.א שהנאשם פגע בה מינית. האימא אמרה תחילה שבאותה שיחה היא לא הייתה כל כך בעניינים (דבר שנשמע הגיוני לנוכח היותה בדרך ללדת), אך היא נשאלה אם לאחר מכן היא לא חשבה שזאת הייתה טעות, ותשובתה הייתה שממילא א.א לא הפסיקה את הטיפול. נאמר לאימא שזו אינה תשובה לשאלה האם היא, האימא, לא ראתה בעיה בעמדת הנאשם, והאם זה לא צרם לה לנוכח כל מה שידעה על טענתה של א.א כלפיו, והיא לא השיבה. בהמשך נשאלה האם לנוכח העמדה שגיבשה לעצמה באותה עת, שלפיה א.א ממציאה את סיפור הפגיעה, לא היה נכון אפילו ביתר שאת ש-א.א תקבל טיפול, כדי לברר מדוע היא ממציאה כזה סיפור נורא, והאימא השיבה שההקלטה היא חלק משיחה ואינה זוכרת מה נאמר לפני או אחרי. כשהערנו לה שאינה משיבה על השאלה השיבה: "אני חושבת שכבר עניתי"[1613].
- התרשמתי שהאימא, שעל דוכן העדים לא הפגינה עצימות רבה, הקצינה בעדותה את התיאורים של נוכחותה העצימה בבית, טיפולה בכל ענייני הילדים ויכולתה להיות נוכחת וערה בכל נקודת זמן ומקום בבית. הטעם לכך שתיארה את עצמה באופן הזה – ברור, ונועד לשרת את מטרתה לטעון שלא ייתכן שהנאשם עשה את המעשים שעליהם העידו המתלוננות. אלא שברור שהתיאור המוגזם הזה אינו אפשרי גם מבחינה עובדתית, כפי שאף ניסינו לומר לאימא במהלך עדותה, אך היא דבקה בשלה[1614]. רק משמיעת כל עיסוקיה, לימודיה, הטיפולים שעשתה במרפאות – חלקן עם הנאשם, אך חלקן בלי – ברור לחלוטין שהיא הייתה עסוקה רבות בזמנים ומקומות בנפרד מהנאשם ובנפרד מילדיה, או לפחות מחלקם. כל זאת, מבלי להתייחס לעיסוק הרב שנדרש כדי לגדל 12 ילדים, הן בבית והן – כפי שהעידו הנאשם, האימא עצמה, והילדים – בהסעות לבית הספר, לחוגים, ועוד. כל זאת מבלי להתייחס לתקופות שהיא ילדה, הניקה ומן הסתם גם ישנה מדי פעם. לפיכך הטוטאליוּת שעליה העידה, שדחתה כל היתכנות לביצוע המעשים שבהם מואשם הנאשם, הצטיירה, בבירור, כמצג לא אמין שנועד להגן על הנאשם, ואולי אף על עצמה, כמי שלא הגנה על המתלוננות מפניו.
- טענותיה של האימא בדבר החוש הנשי שבזכותו ידעה שהנאשם, בעלה, דובר אמת, לא שיכנעו אותי. אני סבורה שהיא בחרה להגיד שהיא מאמינה לנאשם, כי כך היה לה יותר קל ויותר נוח. לעולם לא נדע אם אכן האמינה לו, או שזו העמדה שבחרה להציג כלפי חוץ, מטעמים שניתן לשער מה הם לנוכח כל מה שנכתב עד כה ולהלן. למרבה הצער, דומה שהיא אכן הייתה חלשה אל מול הנאשם, דבר העולה בקנה אחד עם כלל התיאורים ששמענו על הנאשם, ואף התרשמנו בעצמנו, בדבר היותו אדם כוחני ומניפולטיבי. אין לי אלא לחזור על התרשמותו של הרב א.ו בעניין כל אחד משני בני הזוג פלוני ואופי הזוגיות שלהם. התגובה המיידית של האימא ל-א.א לאחר החשיפה, "מה, להתגרש ממנו?'", מספרת לדעתי את כל סיפור בחירתה להחליט כמעט מיידית שהיא מאמינה לנאשם, וזאת מאחר שהאפשרות האחרת נראתה לה בלתי מתקבלת על הדעת. הפועל היוצא מבחירתה להאמין לנאשם חייבה את המסקנה שלא ייתכן שבנותיה דוברות אמת. אילו באמת סברה שהן מעלילות על הנאשם סיפור שיקרי, היה זה מצב הזועק לשמים שיש לברר איתן מדוע הן עושות כן ולטפל במצוקה שבעטיה (לדעתה) הן עושות מעשה כה חריג – חריג בכלל, וחריג לאופיין המקסים, כפי שתואר על־ידה ואף על־ידי הנאשם, עד הרגע שהן חשפו את מעשיו.
הפועל היוצא מכל האמור הוא ששוכנעתי שהאימא בחרה לעצום עיניה אל מול דבריה הישירים והברורים של א.א, ומול כל הסימנים המעידים על פגיעות, לגבי שתי המתלוננות, שכאשת טיפול היו גלויים לפניה אף יותר מאשר לפני כל אם אחרת, שהיא הדיוטה בתחום הטיפול הנפשי. מעדויותיהן של המתלוננות עולה בבירור מדוע חששו לספר לאימא על אודות הפגיעות. א.א, שניסתה וסיפרה מקצת הדברים – נכוותה, ו-ב.ב ראתה מה קרה ל-א.א שסיפרה משהו שקרה עם הנאשם (ב.ב לא ידעה מה) וכיצד הרחיקו אותה בשל כך. אין תמה, אפוא, שהן לא ראו באימא כתובת, ולמרות הכול – היה לפני האימא די מידע כדי לכל הפחות להטות אוזן קשבת, ולא להפנות לבנותיה עורף.