עניין נוסף הוא עדותה הנחרצת של אחות 1 שלפיה פעם אחת, כש-א.א הייתה כבת 20, היא ביקשה מאחות 1 עזרה בהחדרת נר לנרתיק, והיא ראתה ל-א.א את קרום הבתולין: "היא שכבה על המיטה והיא פתחה את זה בפני ובעצם אמרתי לה 'כן, את עושה בסדר', אבל ראיתי שכאילו קשה היה לה להחדיר את הנר לתוכו... תוך כדי אני גם רק רוצה להוסיף את זה שהיא הייתה במצב מוזר כזה, כאילו ככה מאוד עושה פרצופים כאלה... אני מראה איך היא מתכווצת"[1622]. לדבריה, כשקראה את כתב האישום נגד הנאשם וראתה את אישום 14, נזכרה באירוע הנ"ל ומיהרה למשטרה למסור את עדותה השנייה, שם ציינה שראתה שקרום הבתולין שלם, ללא קרעים, ואף הוסיפה ש-א.א לא יכלה להחדיר את הנר עד הסוף[1623]. קשה מאוד להאמין שאחות 1 הצליחה לראות את קרום הבתולין של א.א (אף שכשנשאלה על כך השיבה שיש לה בנות והיא עצמה אישה, אז היא יודעת איך זה נראה), לא כל שכן להבחין אם יש בו או אין בו קרעים. בהתייחס לטענה ש-א.א לא הצליחה להחדיר את הנר עד הסוף ושהיא רעדה והתכווצה, מסקנת התביעה בעניין זה[1624], שלפיה זו תגובת התכווצות ומצוקה של מי שעברה טראומה מינית, ולא קושי בשל קיומו של קרום בתולין, היא בעיני המסקנה הנכונה, ולא זו של ההגנה שְלְ-א.א היה באותה עת קרום בתולין שלם.
נקודה מעניינת נוספת היא שאחות 1 העידה בעדותה הראשית שכאשר א.א סיפרה לה על הפגיעה של הנאשם, היא אמרה לה: "'א.א אני קראתי על זה חומר יכול להיות שזה דלוזיות, שזה מחשבות שווא, אולי השתילו לך את זה בטיפול?', כאילו אמרתי לה 'אני קראתי חומר על זה'"[1625]. בהמשך אמרה שהיא עצמה חשבה על הרעיון הזה וחיפשה לגביו חומר. כמובן שלא שמענו מאיש שבעצם אחות 1 היא שהעלתה את הרעיון של מחשבות שווא, שהושתלו ל-א.א בטיפול, וגם לא שמענו מ-א.א שאחות 1 כך אמרה לה. דומה שזו דוגמה נוספת לאופן שבו אחות 1 אימצה לעצמה את הנרטיב של הנאשם עד כדי סימביוזה מוחלטת עימו.
אציין ש-א.א העידה על תגובתה של אחות 1 בזמן אמת למה שהיא סיפרה לה, וגם זו מלמדת על כך שאחות 1 כלל לא הייתה מוכנה לשקול בכלל את האפשרות שיש ממש בדבריה של א.א. כך העידה א.א: "ניסיתי לדבר על זה עם אחות 1 אחותי הגדולה, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה ליד אבא שלי, אבל אין לי ברירה, אז אני זוכרת בדיוק איפה ישבנו, זה היה מוצאי שבת אחרי שאחותי התארחה אצלנו אחות 1, ישבנו על הכיסא הגדול הזה שדיברתי עליו בפעם הקודמת, ... ואני סיפרתי לה ... לתומי סיפרתי לה, כאילו הרגשתי צורך... לא היו לי כוונות שהיא תהיה מידי, שהיא תתמוך בי או משהו... ציפיות... שהיא תתמוך בי, אבל בתור האחות הגדולה ... הרגשתי צורך לספר... ואז היא הסתכלה היא אמרה לי 'זה לא יכול להיות', היא אמרה לי 'אולי התבלבלת, אולי זה היה אח של אבא? אולי זה היה אח של אמא?'... אמרתי לה שזה מה שאני זוכרת, אני לא זוכרת שזה היה אח של אמא או אח של אבא... אני סיפרתי לה את המקרה הראשון... אז היא אמרה לי שאולי אני גם כאילו זה שאבא שלי הכניס מד חום אולי אז אני דמיינתי כאילו שהייתי קטנה, אולי זה קשור או הכניס לי נר של אקמול אולי לכן אני מתבלבלת... כשהיא הגיבה ככה הבנתי שזה לא, לא הכתובת, אז עצרתי בזה... היא גם הטילה ספק בזה שזה קרה כשהיא אמרה לי שיכול להיות שזה המד חום... הבנתי שהיא נבהלת... שהיא נבהלת והיא לא תעזור לי"[1626].