אח 2 העיד שהוא עבר מספר הכשרות בתור חונך, בין השאר למד על נורות אזהרה והוא מעולם לא ראה אף נורת אזהרה לא אצל א.א ולא אצל ב.ב. הוא נשאל למי האמין, כשהנאשם סיפר לו מה א.א טוענת כלפיו, והשיב תשובה כנה וכואבת: "זה שאלה מאוד טובה, זה אם אני אשתף את התחושה זה כמו יד ימין ויד שמאל שהן מרביצות אחת לשנייה, אני מגיע כעד הגנה, אז אני חושב זה די ברור איפה אני נמצא, אבל לא הייתה לי שום אינדיקציה למרות כל השיחות שהיה לי איתן, אפילו בחצי משפט על מצוקה, הייתי משער שהייתי רואה ביטוי של זה היכן שהוא בהתנהגות או במילים או בשיחות שהיו לנו לא הייתה שום אינדיקציה לזה, אבל אני כן חייב לציין שזה קונפליקט גדול שאני חי בו ועד היום אני חי באותו קונפליקט... אני לא הייתי שם... אז אין לי דרך לדעת... חשוב לי שיהיה להם את התמיכה כי... ל-2 האחיות שלי, למעשה הן בודדות תקופה מאוד ארוכה ולכן אני כל הזמן מדרבן את אשתי לשמור איתן את הקשר, כמו שציינתי מקודם, אני אישית לא הרגשתי שזה הדבר הבטוח והנכון לי ליצור איתן קשר, כן... אני מחכה ליום לחדש את הקשר איתן וברגע שאני אדע שמבחינה משפטית אני יכול לחזור, אני מאוד אשמח לחדש איתן את הקשר, זה נתק מאוד ארוך ומאוד כואב, זה לא משהו טבעי"[1634].
- לא מצאתי תרומה לבירור האמת בעדויות הכלליות של האחיות והאחים, להבדיל מהקטעים שנגעו לאירועים ספציפיים, ואלה שולבו לאורך הכרעת הדין, ועליהם הסתמכתי. אין מחלוקת על כך שביתה של משפחת פלוני היה באופן כללי בית שמח ומתפקד, והיה בו הווי טוב. בכך הרי נפתחה הכרעת הדין. אין גם מחלוקת ש-א.א ו-ב.ב לא שיתפו את כל אחיהם בפגיעות שהן עברו, ולגבי מי שכן – התייחסתי במהלך הכרעת הדין. עדויות על מבנה הבית, סידורי השינה, שעות העבודה של ההורים ונוכחות כללית בבית נוגעות להיתכנות, או ליתר דיוק אי־היתכנות הפגיעות. דומני שאין צורך לחזור פעם נוספת על הפסיקה הברורה בעניין זה: "המקרה שבפנינו מדגים היטב את הדברים. הנה כי כן, חלק מהמעשים המיניים שביצע המערער היו ממש נגד עיניהם ומתחת לאפם של בני המשפחה"[1635], מפי כבוד השופט (כתוארו אז) עמית.
- שני הצדדים נמנעו מטיעון משפטי (מלבד טיעון של ההגנה בנושא זיכרונות שווא והפרעת אישיות בפסיקה), ובדין נהגו כך. זאת מאחר שההגנה טוענת שהמעשים כלל לא בוצעו וכי אין ראיות התומכות באישומים, ועל כן לא היה מבחינתה טעם להתפלפל על ניואנסים משפטיים, ואילו התביעה טוענת שכלל המעשים הוכחו, והעבירות העולות מתוכם גלויות על פני הדברים. אני מסכימה שאין בתיק זה צורך בטיעון משפטי, כי בכל המקרים שבהם שוכנעתי שהמעשים בוצעו, אין קושי משפטי לקבוע מה העבירה שבוצעה. מצאתי לנכון לדון בשתי נקודות משפטיות – מתי עסקינן באינוס ומתי בניסיון אינוס, והארתי את העובדה שמעשה מגונה באדם יכול להתבצע גם ללא מגע (הארתי, שכן איש לא טען אחרת).
- הגעתי, אפוא, לנקודת הסיום. כעולה מכל מה שנכתב, נתתי אמון מלא הן בעדותה של א.א, הן בעדותה של ב.ב. מצאתי חיזוקים למכביר לטענות שתיהן כי הן נפגעו מינית, לאורך שנים, על־ידי הנאשם. מצאתי שהנאשם אינו דובר אמת, הוא אדם מניפולטיבי בעל שני פרצופים שונים וקוטביים: רופא מקצועי וחומל, מטפל ובעל משפחה למופת, מצד אחד, ופוגע מינית "רשע" (כהגדרת א.א[1636]), מהצד השני. הדימוי המתאים הוא מה שמכונה בספרות "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד"[1637].
דומני שדברים שאמרה א.א בעדותה הראשית מיטיבים להסביר הכול: