אם אבא שלי פגע בי נניח, כן, אז אני זה אומר מה? אז אם אני אומרת 'אבא שלי פגע בי' אז זה אומר על אבא שלי הרבה מאוד דברים שאני לא יכולה לשאת אותם, כי היום אני מבינה שאבא זה דבר, גם אז הרגשתי, אבל היום אני מבינה שאבא זה דבר שאמור לשמור על בן אדם ולא להזיק לו ולא להגיד לו להסתיר דברים רעים שהוא עשה. אז אם אני אומרת 'אבא שלי פגע בי', יש בזה מקום מאוד מאוד קשה, ולפעמים באיזשהו מקום אני מעדיפה כאילו לקחת עלי את האחריות הזאת, לפעמים אני אומרת 'אני אשמה', לפעמים אני אומרת 'אני חולת נפש', כאילו אני עשיתי את זה, אני לא יכולה להרוס את האבא האידיאלי שהייתי רוצה שיהיה לי, אז... אז כאילו זה משהו מאוד מאוד, אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה משהו מאוד בסיסי... זה משהו מאוד בסיסי אצל ילד שהוא רוצה שההורים שלו יהיו מושלמים. אז ברור שאין הורים מושלמים, אבל השאלה באיזה רמה זה, אם הורה הוא לא מושלם ברמה נורמטיבית אז זה משהו שאפשר להשלים איתו. אבל אם הורה הוא לא מושלם מבחינת זה, שהוא חטא לתפקידו, ועוד יותר מזה מנע ממני לקבל עזרה כי הוא אמר לי כל מיני דברים שגרמו לי להרגיש רע עם עצמי, להרגיש חולת נפש, להרגיש משוגעת ושקרנית וכל מיני כאלה דברים, זה בעצם כאילו הוא לא רק פגע בי, הוא גם כאילו ניסה למנוע ממני להתרפא. ואז כאילו לחשוב דבר כזה על אבא שלי זה מאוד קשה כי בעיני הורים זה סוג של בסיס בריא לנפש. כאילו גם אם אנחנו לא בקשר עם ההורים, ההורים בתוכנו חיים באמירות שלהם, בדעות שלהם ואנחנו צריכים, כאילו בשביל לבנות את עצמנו, במה שאנחנו חושבים, כאילו כאילו להיפרד מהם. אם כאילו לא נוצר קשר נורמלי עם ההורים, אז זה עוד יותר קשה להיפרד מהם כי, לא יודעת איך להסביר, בקיצור, לא יודעת. גם כאילו אבא שלי הוא לא מישהו אלמוני, שאפשר להגיד 'בסדר, אז אבא שלך עשה מה שהוא עשה'. אבא שלי רופא, אדם מאוד מוכר, כל מקום שאני הולכת אליו אז יש מישהו אחד שמכיר אותו. זה מאוד מאוד קשה להיות במקום כזה שכאילו אבא שלי שכולם מכירים הוא. ... הוא היה דמות מאוד עוצמתית גם מבחינתי וגם מבחינת הרבה אנשים אחרים. הרבה אנשים מאוד העריכו אותו ובאמת היה בו חלקים טובים, אבל וזה גם כאילו המקום הזה שאני אומרת 'איך אני יכולה כאילו לבוא ולחטוא מול אבא שלי ולהגיד את זה?'. בקיצור זה יוצר לי מלא מלא קונפליקטים פנימיים ומאוד קשה לי לחיות איתם... למה החלטתי לבוא ולדבר? כי אמת היא אמת גם כשהיא מכוערת, ערומה ולא מתקבלת על ידי אנשים שהם מאוד מאוד משמעותיים עבורי"[1638].
- נשללו כל טענות ההגנה העיקריות כלפי א.א, קרי: שהיא סובלת מהפרעת אישיות; שאירוע גיל 5 "צץ" במוחה לראשונה במהלך טיפול כושל אצל מרסי; שמאחר שבעת הטיפול אצל מרסי לא אוזכרה כל פגיעה מלבד זו של גיל 5, זו ראיה לכך שהדברים לא קרו אלא הומצאו בהמשך על-ידי א.א בחיפוש אחר תשומת לב; שלא הגיוני שהנאשם, שהוא הפוגע הנטען, ישלח את בתו לטיפול; ש-א.א בחרה במתכוון להעליל על הנאשם עלילת שווא בשל שנאתה כלפיו; שהדברים שעליהם העידה במשטרה הוכנסו לפיה על־ידי החוקרת והמטפלת שלה, שנכחה בחקירה, והחקירה "זוהמה".
ראשית, ונאמר זאת בבירור: אין, ולו בדל ראיה, מטעם אדם שטיפל ב-א.א, שיש לה הפרעת אישיות או מחלת נפש כלשהי. ההיפך הוא הנכון: כל המטפלים שטיפלו בה הדגישו שהיא אינה סובלת מכל מחלת נפש, אלא מפוסט־טראומה מורכבת, והובהר שזו תוצאה של פגיעות הנאשם בה. כל מי שפגש ב-א.א וטיפל בה, ובמידה רבה אפילו הנאשם ואימהּ של א.א, הדגיש שמדובר באישה חכמה, איכותית, עמוקה, מצחיקה, אומנותית ורגישה (במובן הטוב של המילה). שנית, עוד לפני הטיפול אצל מרסי סברה המטפלת גולדברג ש-א.א סובלת מפוסט־טראומה וחשדה שהיא הייתה קורבן לפגיעה מינית. עוד לפני הטיפול אצל מרסי ניסתה א.א מספר פעמים לחשוף בפני אימה, האימא, שהנאשם פגע בה, ולא הצליחה לעשות כן. עוד לפני הטיפול אצל מרסי סיפרה א.א לאחותה אחות 3 שהיא נפגעה מינית מידי הנאשם. נוסף על כך, החשיפה האיטית וההדרגתית של פגיעות מיניות מוכרת היטב כתופעה מאפיינת, ואין בכך כדי לגרום להטלת ספק האם שאר המקרים, שלא נחשפו מיד, אינם אמת.