הסנגורית עימתה את א.א עם כך שבמשטרה סיפרה שהיא התנגדה לנאשם, ואף בעטה בו, ואילו בבית המשפט העידה שלא התנגדה, ולא הזכירה שבעטה בו. תחילה השיבה א.א, כשהיא בוכה ומליטה פניה בידיה, ש"זה אסור... ילדות טובות עושות מה שאבא שלהן אומר... נכון, הייתי ילדה רעה מאוד". לאחר מכן אמרה בציניות: "שימו אותי בכלא", וכשנשאלה שוב מדוע סיפרה במשטרה שהיא בעטה בנאשם, ולא סיפרה זאת בבית המשפט, הסבירה שלא אמרה זאת בבית המשפט, כי הנאשם שומע, אך האמת היא שהיא הרביצה לו, "זה הגיע לי אז אחר־־כך... שהוא מכניס בתוכו וזה כואב... הוא כל כך כעס, שהוא שם אותי שמה, ואז אחר־כך ... ואז אחרי שאני עשיתי לו כואב... ואז הוא עשה את זה בלי רחמים ואז אחר כך, אחר כך פתאום שבכיתי אז הוא כאילו פתאום נהפך להיות אבא כאילו". היא לא ידעה לומר היכן, בגוף הנאשם, בעטה בו ולשאלת הסנגורית כיצד לא ראתה איפה בעטה, השיבה: "הייתי עסוקה בהישרדות"[214]. א.א השיבה לשאלת הסנגורית שזה המקרה היחיד שבו התנגדה לנאשם, וכשנשאלה למה דווקא את זה קשה לה לספר באוזני הנאשם, השיבה שאינה יודעת, "יש לי עדיין חלק הזה שמפחד ממנו"[215]. בהמשך הסבירה שבפעם הזו התנגדה בדרך של מתן מכה או בעיטה, כי הנאשם, בכך שהכריח אותה להטיל מימיה לפני המעשה, נטל ממנה את הדרך האחרת שבה נהגה להתנגד, קרי: הרטבה[216].
סתירה נוספת בין הודעתה של א.א במשטרה לעומת עדותה בבית המשפט, שעליה עמדה הסנגורית, הייתה בשאלה אם בשלב שהנאשם חדר לאיבר מינה, הדבר התרחש על הרצפה או על המיטה. לפי דברי א.א במשטרה, הנאשם חדר אליה בעודה על הרצפה[217]. בבית המשפט העידה שזה קרה על המיטה. א.א הסבירה שזה היה עונש, ולכן בשלב שבו החדיר את איבר מינו לשלה, הנאשם שם אותה על הרצפה, וכן: "חלק היה על המיטה, חלק על הרצפה, בסוף הוא כעס אז הוא שם אותי ככה".
בהמשך החקירה הנגדית ולבקשת הסנגורית, חזרה א.א ותיארה את שקרה, אלא שהפעם לפי התיאור שלה, גם בהחדרה הראשונה, שאירעה על המיטה, הנאשם החדיר לאיבר מינה את איבר מינו, ולא את אצבעו, וזה נכנס ולא עצר. אז היא בעטה בנאשם ואיברו יצא ממנה, הנאשם הטיל אותה על הרצפה, החדיר את איבר מינו לשאלה עד הסוף, זה כאב יותר מכל הפעמים האחרות, ועתה הוסיפה שהנאשם גם הגיע לפורקן בתוכה[218]. הסנגורית אמרה ל-א.א שעד כה לא סיפרה שהנאשם הגיע לפורקן בתוכה, א.א שאלה אם הסנגורית מעדיפה שהיא תגיד שלא, ועל כך השיבה הסנגורית: "כן, אני מעדיפה שתגידי שאת שקרנית... ואת צריכה להיות בבית משוגעים ואבא שלך צריך ללכת הביתה, זה מה שאני מעדיפה, זה עוזר לי? לא"[219]. בהמשך לכך השיבה א.א, שהאמת שלה אינה משתנה.
- מאחר שההתייחסות לחקירתה של א.א במשטרה על אישום 5[220] שולבה לעיל, בחקירה הנגדית, לא אייחד לה פסקה נפרדת.
חיזוקים לעניין אירוע השירותים במחסן
- לדעתי לא ניתן לקשור איזה מהעדויות של אנשים אחרים באופן ספציפי לאירוע השירותים במחסן, מאחר שהמוטיבים של הרטבה, מצבים שבהם הנאשם הכריח את א.א להטיל את מימיה לפני שניסה לחדור אליה, שבהם אילץ אותה להקשיב לו מטיל את מימיו, הכאה וכו' חוזרים במספר אירועים. יש התייחסות למצבים כאלה הן בעדות של מורן מאלי, המכנה זאת "ריטואל"[221], הן בעדות של אילנה קוזיק[222], שאמרה שְלְ-א.א יש חרדה מטורפת סביב נושא השירותים. קוזיק הוסיפה שלא אחת, השיחות בנושא שירותים גרמו ל-א.א לניתוקים ופלאשבקים, וש"כשאבא שלה היה בא אליה בלילה כדי לאנוס אותה הוא דרש ממנה שהיא תלך לשירותים, בגלל שכשהוא היה חודר אליה היא הייתה עושה עליו פיפי והוא היה נורא נורא כועס כשזה היה קורה, הוא היה מתאכזר והיה מכה אותה באיבר המין שלה, הוא ממש היה הולך איתה לשירותים ושומע אם היא עשתה"[223]. בחקירה הנגדית היא הבהירה ש-א.א לא נהגה להגיד "פיפי" וגם לא "אונס". מילותיה, עת סיפרה על מקרים שבהם הכריח אותה הנאשם להטיל את מימיה היו "הוא חייב אותי ללכת לשירותים והיה מקשיב" ועת סיפרה על מקרי חדירה ואונס נהגה לומר "הוא נכנס אליי". היא העידה שאינה יודעת למקם את הגיל שבו א.א הייתה באותם אירועים שעליהם סיפרה [224].
הכרעה באישום 5, אירוע השירותים במחסן
- התרשמותי היא שאירוע השירותים במחסן היה עבור א.א אחד האירועים הקשים והטראומטיים ביותר. זאת, לנוכח האופן שבו מסרה את גרסתה, החל מהחקירה במשטרה, שם נזקקה להרבה זמן, עידוד, שאלות מנחות ואף כדור הרגעה; המשך בעדות הראשית, שלוותה בהפסקות ותגובות פיזיות אופייניות (בכי, כיסוי פניה בידיה או הנחת ראשה על הדוכן, וכדומה), וכלה בחקירה הנגדית הקשה שבה נאלצה לעמוד. היו פרטים שנמסרו תחילה במעורפל או בצורה יותר מינורית, ורק בפעם השנייה או השלישית ש-א.א מסרה אותם, נמסרו באופן מלא. תיאור תחושותיה לגבי התנהגות הנאשם בסוף האירוע ("הוא היה כזה כמו אבא... אבא ולא, ולא האיש הרשע"; "הוא נהיה כמו איש אחר... פתאום הוא ראה אותי"; "הוא כאילו דאג לי... קודם הוא היה מאוד אלים כלפיי ופתאום עכשיו הוא התייחס אלי יותר בחמלה") היה אותנטי ומאוד אופייני לחוויית הבלבול של מי שנפגעה בגיל צעיר מידי מי שאמור היה להגן עליה ולשמור עליה. גם ההסברים שנתנה לסתירות בדבריה, או לכך שעדותה הייתה בחלקה עדות מתפתחת, היו משכנעים, לטעמי, והם עולים בקנה אחד עם מאפיינים שתוארו לעיל בפסקה 22, המתייחסת לייחוד של עדות נפגע תקיפה מינית. בסופו של דבר אציע לחבריי לתת אמון מלא בעדותה של א.א, שעדותה לגבי ליבת האירועים הייתה עקיבה, ובהתאם לקבוע שהוכח כי אירוע המחסן התרחש כך, אף אם לא בדיוק לפי סדר הזמנים המתואר:
בין השנים 1999-1998, מספר שבועות לאחר המתואר באישום הרביעי, כש-א.א הייתה כבת 7, נכנס הנאשם בשעת לילה לחדרה בביתם במקום מגורים קודם ולקח אותה ממיטתה לשירותים במחסן. הוא הושיב אותה על אסלת השירותים ואמר לה שהפעם עליה להטיל מימיה בשירותים, אך א.א לא הטילה שתן. הנאשם כעס עליה, הזיז אותה מהאסלה, והורה לה להסתכל עליו בעת שהוא מטיל את מימיו בשירותים. א.א עצמה את עיניה והנאשם כעס עליה ובעט באיבר מינה. משסיים הנאשם להטיל את מימיו, שב והורה ל-א.א להטיל את מימיה בשירותים והושיב אותה שוב על האסלה לצורך כך, אולם היא לא הצליחה להטיל מימיה לדרישתו. הנאשם כעס על א.א, פתח את שפתי איבר מינה בידיו ודרש ממנה להטיל את מימיה. היא לא הצליחה והנאשם שאל אותה אם היא "רוצה שהוא שוב יעשה לה בפה". בשל פחדה מדברי הנאשם, הטילה א.א שתן בשירותים. או אז, לקח הנאשם את א.א למיטה במחסן השכיבה על גבה, נשכב מעליה והחדיר חלק מאיבר מינו לתוך איבר מינה. א.א, בניסיון למנוע מהנאשם להמשיך לעשות כן, החלה לבעוט בו על מנת שיחדל ממעשיו. הנאשם זרק את א.א על רצפת המחסן. הנאשם דרך על איבר מינה, אמר לה שזה באשמתה ובתגובה אמרה לו א.א כי "תהיה ילדה טובה". בשלב זה החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה. כתוצאה מהחדירה דיממה א.א מאיבר מינה, הנאשם ניגב את הדם, אמר לה ש"הפעם היא הייתה ילדה טובה" ונישק את איבר מינה. הנאשם הלביש את א.א שלא הצליחה לזוז, הרים אותה ולקח אותה למיטתה תוך שהוא משמיע באוזניה מילות דאגה, מחבק ומנשק אותה ברוך. א.א בכתה והנאשם בתגובה אמר לה ש"הייתה ילדה טובה וכי סומך עליה ושיש דברים שרק הוא והיא ידעו". הנאשם הניח את א.א במיטתה כשהיא ממררת בבכי. במעשים האמורים לעיל אנס הנאשם את בתו הקטינה פעמיים, בהיותה מתחת לגיל 16, שלא בהסכמתה החופשית, וביצע בה ובפניה מעשים מגונים, תוך התעללות בה לפני המעשה, בזמן המעשה ולאחריו.