אישום 7 [המכונה "אירוע האקדח"] והתייחסות לדינמיקת החקירה במשטרה והחקירה הנגדית
- על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה בשנת XX20, בעת שהייתה א.א כבת 9, במהלך היום, שהו הנאשם ו-א.א לבדם בביתם במקום המגורים. הנאשם אמר לא.א שהוא צריך לבדוק אותה. א.א ביקשה שלא יעשה לה כואב כמו בפעמים האחרות. לשמע דברים אלו כעס הנאשם מאוד וצעק על א.א שמעולם לא עשה דברים כאלה. הוא הורה לה לא לספר ואיים עליה שאם תספר יקרה משהו רע. הנאשם החדיר אקדח, שאותו החזיק כדין, לאיבר מינה של א.א, וגרם לה לכאב. בהמשך, במספר מקרים נוספים, שמועדם אינו ידוע במדויק למאשימה, בבית במקום המגורים, החדיר הנאשם את האקדח לאיבר מינה של א.א. במעשים האמורים לעיל אנס הנאשם את בתו הקטינה בהיותה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה החופשית ולפיכך הוא מואשם בריבוי עבירות של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק). למען הקיצור אכנה לעיתים אירוע זה "אירוע האקדח".
- סביב הדיון בבית המשפט באישום זה ניתן להדגים הרבה מההתנהלות שהייתה בבית המשפט, הן מבחינת אופן מסירת עדותה של א.א (קשיים, פלשבקים, עצירות וחזרה לאישום בדיון מאוחר יותר, פערים, ביטויים לשוניים ועוד), הן מבחינת צורת החקירה הנגדית. כמו כן ניתן ללמוד בכלליות על חקירתה של א.א במשטרה (גם באמצעות עימותים שערכה ההגנה עם א.א לגבי פערים בגרסאותיה, גם בהתייחס לאופן שבו התנהלה החקירה במשטרה). בשל כך, אישום זה יְלֻוֶּה בפירוט רב יותר של חילופי הדברים, ובתיאורים נרחבים יותר, שידגימו גם את הנושאים הללו ולא יתארו רק את גרסתה של א.א לאירועי האישום.
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 7
- א.א העידה בעדותה הראשית שהאירוע הבא, אחרי אירוע הבדיקה במחסן, התרחש אחרי שסבהּ, אבי הנאשם, נפטר בארה"ב. א.א הייתה אז כבת 9, הדבר קרה סמוך לאחר שהמשפחה עברה לביתה במקום המגורים שבישוב XX. באותה תקופה קרה גם אירוע טראומטי נוסף במשפחה: אימהּ עברה הפלה. תחילה אמרה א.א שהיה משהו עם האקדח, אקדח בצבע "חום-שחור כזה". אחר־כך אמרה שהנאשם איים עליה עם האקדח. "הוא שם את זה למטה, לא יודעת". היא טענה שאינה זוכרת מה בדיוק היה, אך כשהתובעת אמרה שאם קשה לה לדבר על זה, שתגיד, אך אם באמת אינה זוכרת, היא תרענן את זיכרונה, ביקשה א.א "אז נעבור לדבר הבא ואחר כך אני אחזור לזה... אני משתדלת להחזיק את עצמי לא להתפרק"[231].
בתחילתו של הדיון הבא, שבוע לאחר מכן, ואף שהתובעת החלה לשאול את א.א על אישום 8, ביקשה א.א מיוזמתה לחזור לאישום זה[232]. היא חזרה על הפרטים שמסרה בפעם הקודמת, הוסיפה שהאירוע התרחש אחרי כסלו, ואמרה: "הוא הכניס את האקדח למתחת לתחתונים שלי... מקדימה... ואז הוא אמר לי שאני לא אספר לאף אחד מה היה בינינו ושאם אני אספר יקרה לי משהו פעם ושבכל מקרה כל מה שקרה זה היה באשמתי כי הייתי ילדה רעה... הייתי בכללי ילדה, הייתי חוצפנית, הייתי חוצפנית, מאוד חוצפנית ולא הייתי מקשיבה לו תמיד.... בגלל שהייתי ילדה רעה אז לכן הוא עשה לי את זה כי הוא רצה לתקן אותי". לשאלה למה התכוון הנאשם שהוא רצה לתקן אותה השיבה א.א שלדעתה זה היה גם פיזית וגם "חינוכית", אבל זה לא הצליח. היא סיפרה שהנאשם היה עצבני משום שהיא נבהלה והרטיבה והוא אמר לה שהיא קילקלה את האקדח. הנאשם שם את האקדח בפתח איבר המין, מתחת למקום שממנו יוצא השתן. א.א פחדה שהנאשם יהרוג אותה, והיא הבטיחה לו שהיא תהיה ילדה טובה. לאחר מכן ביקשה התובעת לרענן את זיכרונה של א.א מהודעתה במשטרה[233], ולאחר ויכוח ממושך עם ההגנה, והחלטה של בית המשפט, הדבר נעשה[234]. אציין, שהוויכוח נסב סביב טענת ההגנה שבאותו שלב בחקירה אמרה א.א שהיא ממציאה, והחוקרת שאזו ביחד עם המטפלת מאלי עודדו אותה, ממושכות, לדבר, ועל כן אין לייחס כל אמינות למה ש-א.א מסרה בחקירה. טענה זו היא טענה מרכזית של ההגנה, ואתייחס אליה בהרחבה בהמשך, אך אומר כבר עתה בהתייחס למקרה המסוים דנן, שאין כל בסיס לטענה. אכן, בחקירת המשטרה, בקטע הנדון[235], התקשתה א.א מאוד לדבר, ואפרט את השתלשלות החקירה בעניין זה בהמשך, אך התרשמותי היא ש-א.א סיפרה בחקירה אמת לאמיתה. לאחר הריענון, המשיכה א.א בעדותה וסיפרה: "ביקשתי ממנו שהוא לא יכאיב לי כמו בפעמים האחרות, אז הוא אמר שזה בכלל לא קרה, אבל אחר כך הוא אמר שזה כי אם אני אספר יקרה לי משהו רע, הוא אמר... ואני הבטחתי לו שאני אהיה ... ילדה טובה ואני לא אספר. עכשיו אני מספרת... אני מפחדת.... שיקרה לי משהו רע.... לא יודעת, מה שהוא מחליט... אני הבטחתי לו שאני לא אגיד... אסור להפר הבטחות"[236]. בשלב זה נדרש המותב, לא בפעם הראשונה, להסביר ל-א.א שחשוב שתספר פרטים מלאים ומדויקים, ושבית המשפט אינו יודע אלא את מה שהעדים מעידים. א.א המשיכה וסיפרה שהשיח עם אביה, שתחילה הכחיש שהיו פעמים קודמות ואחר־כך אמר לה שאסור לה לספר, התרחש כשהם היו בחדר השינה של ההורים וכשהנאשם מחזיק את האקדח בפתח איבר מינה. "זה לא נכנס עד הסוף", היא אמרה, והוסיפה שזה היה קר, שזה היה קצת לוחץ, אך כשנתבקשה להסביר מעט יותר, אמרה שאינה יכולה עוד והוסיפה: "אני לא מתארת את כל התמונה כי זה גם ככה קשה לי". לאחר מכן הסבירה שהיא מפחדת מהנאשם, כי הוא מקשיב, וגם קשה לה לפרט יותר כי "אני פשוט מאוד מנסה גם לשמור על עצמי שאני לא אגיע למצבים קשים יותר". אז ביקשה לעבור לדבר על אישום אחר, ולחזור לסיפור זה בהמשך.