התובעת אכן חזרה לאירועי אישום 7 גם בְּדיון מאוחר יותר[237]. א.א סיפרה שהנאשם הכניס את האקדח לאיבר מינה, את החלק שממנו יוצאים הכדורים (ושאלה אם לחלק הזה קוראים קת). זה היה קר וזה כאב, וברמה הרגשית א.א פחדה נורא. אירוע כזה של החדרת אקדח לאיבר מינה קרה, לדבריה, פעמיים בחייה.
- בחקירה הנגדית התייחסה א.א לאירוע זה תחילה באופן ספונטני, כאשר נשאלה על אירוע מאוחר יותר שכלל אקדח[238]. היא ציינה שכשהייתה בכיתה ג', בערך בת 9, הייתה עם הנאשם בחדר ההורים, היא שכבה על המיטה של הנאשם (ב"מיטה היהודית", בצד של אביה), ליד השידה, זה קרה בבוקר או בצוהריים (לא בלילה), והנאשם הכניס את האקדח שלו לאיבר מינה. היא אמרה שהאירוע הזה היה אירוע יחיד עם אקדח, מלבד האירוע הנוסף בגיל 18[239]. כשהסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא נזכרה באירוע זה רק בגיל 22, בעקבות הטיפול אצל מרסי יבלינוביץ', א.א תיקנה אותה ואמרה לה שרק אז היא התחילה לדבר על כך, אך היא זכרה את האירוע תמיד[240]. א.א נחקרה שוב בחקירה הנגדית על אישום זה[241], והעידה שנית על לוחות הזמנים (גיל 9, כיתה ג', אחרי שסבא נפטר). הסנגורית הטיחה ב-א.א שבחקירתה הראשית לא פירטה דבר לגבי אישום זה, מלבד שהיה אירוע עם אקדח, שהנאשם הוציא איזה אקדח חום-שחור מהכספת ואיים עליה באיבר המין. היא אף טענה בפני א.א שהיא לא סיפרה שהרטיבה או שהנאשם החדיר את האקדח לאיבר המין, אלא לאחר שהתובעת ריעננה אותה מהודעתה במשטרה. א.א השיבה שהיא זוכרת שכן סיפרה, והסנגורית עמדה על טענתה, גם בדיון העוקב בבית המשפט[242]. אלא, שכפי שניתן לראות גם לעיל, א.א צודקת בטענתה. אומנם בפעם הראשונה שנשאלה על אישום זה, היא סיפרה בצמצום את מה שהסנגורית ציטטה, אך בדיון שלאחר מכן, ביקשה א.א מיוזמתה לחזור לאישום הזה, לפני ריענון של התובעת, והיא סיפרה על פני שמונה עמודי פרוטוקול את שפירטתי לעיל (לרבות על אודות ההרטבה ושימת האקדח בפתח איבר מינה, "מתחת למקום שממנו יוצא השתן", וכן על כך שהנאשם איים שלא תספר על כך לאיש). צדקה הסנגורית בטענתה, שבניגוד לכתוב בכתב האישום, שאירוע דומה אירע מספר פעמים, א.א סיפרה בבית המשפט שהיה רק אירוע אחד כזה בסביבות כיתה ג', ואירוע אחד נוסף כשהייתה בת 18, ו-א.א לא טענה אחרת במענה להטחה זו[243]. רק בהמשך, אחרי שאלות רבות נוספות לגבי אישום זה, אמרה א.א שהיו עוד אירועים מלבד שני האירועים הללו, שבהם היה מעורב אקדח, אך אינה יכולה לדבר על כך, שמא תיכנס להבזק לעבר (פלשבק). עוד אמרה: "אני יכולה לתאר לעצמי שזה נשמע כאילו אני מתחמקת, כאילו אני ממציאה, כאילו זה, אבל גם ככה אני חייבת לשמור על עצמי"[244]. אוסיף, שבמענה להטחות החוזרות ונשנות של הסנגורית כלפי א.א שהיא לא סיפרה פרטים כאלה ואחרים בעדותה בראשית, השיבה א.א (ולא בפעם הראשונה): "כמו שאמרתי יש הרבה דברים שקשה לי להגיד מיוזמתי וזה לא סותר את זה שהם קרו"[245]. בהמשך חזרה א.א על כך שהאירוע התרחש בחדר השינה של ההורים, אינה זוכרת באיזו שעה אך זה היה בשעות היום, אינה יודעת להסביר מדוע הייתה בבית באותו יום והיכן הייתה אימהּ, וכששאלה הסנגורית כיצד ליכלכה את האקדח, הייתה א.א יותר ספציפית והשיבה: "הוא הכניס את זה לנרתיק... הוא הכניס את זה לחור... לחור של למטה... לקח את האקדח, הכניס אותו"[246]. בהמשך החקירה אמרה הסנגורית ל-א.א שעניין לכלוך האקדח לא סופר כלל במשטרה (והוא אכן לא מופיע בכתב האישום), והציעה לה שהיא מתבלבלת בין אירוע שהתרחש בגיל 18 ובין האירוע דנן, ו-א.א השיבה שהיא זוכרת שזה קרה בכיתה ג', אך ייתכן שהיא מתבלבלת בין אירועים דומים[247]. אציין כי דווקא כשנחקרה לגבי אישום 14, האירוע האחרון, ששם כתב האישום כן מתייחס להטלת שתן ולכלוך האקדח, א.א העידה שהיא לא זוכרת שזה קרה באותו אירוע, אלא באירוע דנן, שקרה בכיתה ג'[248]. א.א חזרה וסיפרה את פרטי האירוע כפי שסיפרה קודם, אך הוסיפה שהנאשם היה עירום בחלק התחתון של גופו. גם פרט זה לא הופיע בחקירה במשטרה (ובהתאם – לא בכתב האישום), ו-א.א אמרה שלא ראתה את כתב האישום, ושבה ואמרה שייתכן שהיא מבלבלת בין האירוע שהתרחש בכיתה י"ב לזה שהתרחש בכיתה ג'. בהמשך טענה הסנגורית באוזני א.א שבמשטרה היא לא אמרה מיוזמתה שהאירוע התרחש בבית במקום המגורים, אלא רק אישרה את דברי החוקרת שאמרה זאת (טענה שהתבררה כלא נכונה), וכן שלא ציינה שהאירוע התרחש בחדר ההורים, אלא אמרה שאינה זוכרת באיזה חדר זה קרה (טענה נכונה). א.א שבה ואמרה שהיא זוכרת שאמרה באיזה חדר, אבל נכון שבחקירה ציינה פעמים רבות שהיא לא זוכרת, שכן היא פשוט לא רוצה לזכור[249]. עוד הוסיפה, שזו השפה שלה, שבה השתמשה בחקירה, אך בבית המשפט הובהר לה על־ידי בית המשפט שעליה להשתמש בשפה ברורה יותר, אחרת לא תובן[250]. הסנגורית שאלה מדוע לא אמרה לחוקרת שאינה רוצה לזכור, ו-א.א השיבה: "פחדתי פחד מוות, כי פחדתי פחד מוות מאבא שלי". הסנגורית הטיחה ב-א.א שבחקירה לא אמרה זאת, אך אין אלה פני הדברים. כפי שאפרט מיד, מוטיב הפחד מאביה, הנאשם, עלה בצורה חזקה מאוד לאורך כל החקירה במשטרה, לרבות, באופן פרטני, בשלב זה, שעה שדיברה על אירוע האקדח, כפי שאפרט מיד. עוד אציין שגם בקטע הזה, כמו במקומות נוספים ורבים בחקירה הנגדית, הטיחה הסנגורית ב-א.א שהיא מפנטזת, מדמיינת וכן שהיא חולה: "זאת הבעיה של הלקוח שלי... לא, זאת הבעיה של ההגנה... שהיא אינטליגנטית וחולה", ועל כך הגיבה א.א: "ממש פגעת בי... שמענו שההגנה אומרת שהיא חולה, אוקיי, שמעתי... אבל זה פוגע בי, כי את אומרת את המילים שאבא שלי היה אומר לי גם"[251].
- מאחר שסביב אישום זה טענה הסנגורית מספר רב מאוד של פעמים את טענתה ש-א.א סיפרה מה שסיפרה מתוך רצון "לרצות את החוקרת", ואפילו טענה ש-א.א מנסה באופן דיבורה לרצות את בית המשפט, אביא קטע מחילופי הדברים בעניין זה בין הסנגורית ובין א.א, שממחיש היטב את הנושא[252]:
"עו"ד וייסבוך: א.א, אני טוענת שההסבר שאת נותנת שאת בעצם מרצה עכשיו את ההסברים של בית משפט בזה שכשאמרת למטפלת שלך בחקירה, 'אבל מורן אני באמת לא זוכרת' לבין זה שאת אומרת לבית משפט 'אני זוכרת, אבל קשה לי לדבר על זה' זה בגלל שבית משפט אמר לך שזה מה שצריך להגיד, זה ביצוע של ההבנה שלך של ההסברים של בית משפט, אני טוענת שזאת המצאה ושקר מה שאת אומרת עכשיו כי מה שאת אומרת עכשיו זה לא בגלל מה שבית משפט אמר לך אלא בגלל שכשהיית בחקירה ומורן החוקרת שאלה אותך ואמרת לה 'אני לא זוכרת, אני לא משקרת' ואחרי המון שידולים גם מורן מאלי מתערבת ואומרת לך 'בכל זאת' וזה אבל את אומרת לה 'מורן, אני באמת לא זוכרת', זה שיקף את המציאות אז וכל מה שאת אומרת פה לבית משפט ועוד מפילה את האחריות על זה שבית משפט הסביר לך שאת צריכה לדבר אחרת, זה פשוט המצאה שלך פה בבית משפט כי בזמן אמת בזמן אמת את באמת לא ידעת את האירוע, לא ידעת באיזה חדר ואת אמרת גם למטפלת שלך וגם לחוקרת שאת באמת לא זוכרת ושאת לא משקרת וזה המציאות ואת משנה גרסה כדי להתאים את עצמך למה שאת חושבת שבית משפט ירצה לשמוע ממך, מה שאת חושבת אבל זה לא נכון וזה לא מה שבית משפט רוצה לשמוע ממך, הוא רוצה לשמוע ממך את האמת, אז בואי תגידי את האמת, כשאמרת למורן מאלי המטפלת שלך מזה כל כך הרבה שנים 'מורן, אבל אני באמת לא זוכרת', לא התכוונת לפשטנות, למה שכל בן אדם נורמלי מבין, 'מורן, אני באמת לא זוכרת, אחרת הייתי מספרת לך'?