העדה, גב' א.א: אני פוסט טראומטית, אני רוצה להזכיר לך שזה אני אומרת פה את זה ואני מוזהרת לדבר את האמת פה, אני אומרת את האמת, משתדלת לדייק כמה שניתן, הזיכרון שלי מוגבל עם כל
ש: א.א.
ת: רגע, שנייה, לא סיימתי. אני לא באה לרצות את בית משפט, אני פשוט אם אני עושה את המאמץ ומגיעה עד לפה כל כך הרבה פעמים וזה נורא קשה לי, הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, אז חשוב לי שבית משפט יבין את השפה שלי, חשוב לי להתאים את השפה שלי לשפה של בית משפט, אחרת בשביל מה אני מגיעה לכאן?
ש: את השפה שלך לשפה של, זה בדיוק, א.א, זה בדיוק מה שאת עושה גם במשטרה לאט לאט התאמת את השפה שלך לשפת המשטרה ופה את משנה את הגרסה שלך מהמשטרה לשפה שאת חושבת שבית משפט מצפה ממך ואני שאלתי אותך שאלה נורא וזה, מה לעשות? אני קוראת לזה 'עיוותי חשיבה' אבל אני לא פסיכולוגית, אני שאלתי אותך שאלה פשוטה, שבשעה ו-7 דקות זה הנומרטור שעה ו-7 דקות בחקירה הראשונה, היינו ממש בהתחלה, זה לא היה אחרי 7 שעות חקירה, לא היית כזאת עייפה, זה היה בשעה ב-7 דקות ו-51 שניות, עמוד 255 שורה 14, 11, אומרת לך מורן מאלי, 'א.א, אנחנו פה בשביל הילדים שלך, בשביל שאת תוכלי להיות יותר משוחררת מכל הדברים שקרו לך פעם', היא ממש מדברת איתך, 'בואי, תגידי' וכולי, במקום שאת תעני לה 'מורן, נורא קשה לי, נורא קשה לי, אני לא רוצה להיזכר, כמה שקשה לי', זה המטפלת שלך, היא מדברת אלייך יפה, את אומרת לה בשורה 14, 'אבל אני באמת לא זוכרת' ואני באה ואומרת בפעם האחרונה שאני אשאל אותך את זה שכשענית את התשובה הזאת למטפלת שלך, תעזבי את החוקרת, אני לא שואלת על חוקרת, כשאת עונה את התשובה הזאת בשעה אחת ו-7 דקות.
...
לחוקרת אמרת חצי דקה לפני זה "אני באמת לא זוכרת, אני לא משקרת", על זה שאלתי אותך אמרת שזה השיח שלך, אבל אחר כך המטפלת שלך מתקרבת, היא מנסה להוציא דברים והיא מסבירה לך יפה.
שאת תשתחררי ותספרי ואז את עונה בצורה הכי ברורה למטפלת שלך, 'מורן, אבל אני באמת לא זוכרת', אז אני באה ואומרת שזה היה אמת.
...
העדה, גב' א.א: האמת שאני מגיבה שיש לי הרבה כאב, כשאני מדברת ככה זה סוג של ניתוק, סוג של הגנה (לא ברור)... זה לא משנה אם זה בהתחלה, בסוף, תמיד יהיה לי קשה לדבר על זה".
בהמשך הוסיפה הסנגורית להפנות את א.א למקומות שבהם, לדעתה, הכניסה החוקרת ל-א.א מילים לפה (למשל: כשהחוקרת אמרה לה: "איפה הוא שם לך אותו? איפה זה נגע לך?" ו-א.א ענתה "שמה", הסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא ענתה לשאלה מדריכה, "זה לא שאת באה וסיפרת 'הוא שם לי את האקדח שמה למטה'". א.א השיבה: "היה לי מאוד קשה להגיד את זה, אז היא כנראה ניסתה לעזור לי בזה, אבל היא לא הכניסה לי את המילים לפה... כשאני אומרת 'שמה' אני מתכוונת לשמה"[253]. כפי שיעלה בפסקה הבאה בתיאור החקירה במשטרה, א.א סיפרה על אירועי אישום זה בקושי רב, ובתחילה רק אמרה שהנאשם הכאיב לה "למטה" (וגם זאת – לא במילים אלא בסימון עם ראשה כלפי מטה[254]), ורק אחרי דקות ארוכות, שידול מצד החוקרת שתדבר, כניסה למצב ריגשי קשה ועוד, סיפרה א.א שהנאשם איים עליה ב"אל"ף, קו"ף, דל"ת, חי"ת"[255] ואז בא הקטע שבו השיבה לשאלת החוקרת שזה נגע לה "שמה". אף שהסנגורית טענה שהקטע הראשון בחקירת המשטרה, שבו הצביעה א.א על כך שהנאשם הכאיב לה "למטה", לא קשור לאקדח (ושזו רק פרשנות של הפרקליטות שמדובר שם על האקדח)[256], לנוכח הריחוק בין הקטעים הללו בחקירה, הרי שבאישום זה א.א דיברה במשטרה רק על החדרת אקדח, ולא שום דבר אחר. לפיכך, לא ניתן לפרש את דבריה של א.א שהנאשם הכאיב לה למטה, אלא באמצעות האקדח, כששם אותו "שמה". דברים אלה עולים, כמובן, בקנה אחד עם עדותה של א.א בבית המשפט, ו-א.א אף הבהירה, כשעומתה עם דברים אלה: "אני זוכרת שאני כן אמרתי, מה שכן אני זוכרת שאפשר לראות דווקא בדוגמה שאת מביאה שאני אומרת באותיות, אני אפילו לא מסוגלת להגיד את המילה, לא מסוגלת להגיד מה זה שמה... נכון, אני אומרת היה לי קשה להגיד את המונחים". כשנתבקשה א.א להבהיר למה התכוונה כשאמרה בחקירת המשטרה שהנאשם החדיר לה את האקדח "קצת", השיבה: "אני מבינה שהמילה קצת יכולה מאוד כאילו אפשר לפרשן אותה לכל מיני כיוונים, מה שאני התכוונתי כשאמרתי "קצת" בחקירה במשטרה זה שלא נכנס עד הסוף עד הנשמה שלי, זה נכנס לפתח, זה הכול.... לנרתיק"[257]. ובהמשך: "אני חושבת שמההיכרות של בית משפט איתי, מההיכרות של כל השפה, השפה שלדבר על הגוף על הגוף הנשי מאוד מאוד קשה לי וזה שאמרתי שזה שמה למטה מבחינתי זה היה להראות שוב כאילו... וזה שאמרתי 'קצת' זאת השפה שלי להסביר מה קרה, זה אומנם שפה שהיא לא ממצה והיא לא מספיק ממוקדת ואני יודעת את זה.. אבל זאת השפה שלי, זאת השפה שהייתה לי בחקירה, פה בית משפט לימד אותי קצת לדבר יותר מדויק"[258].
- הסנגורית שבה וטענה בחֹקרה את א.א, פעם אחר פעם, שבחקירה במשטרה לא היה ל-א.א סיפור מוסדר של פגיעה באמצעות האקדח באיבר מינה, ושהחוקרת היא ש"האכילה אותה" בסיפור זה בכפית. א.א השיבה, גם זאת פעם אחר פעם, שזה מה שהיא הייתה מסוגלת לספר, באופן הזה, בשל היותה בפוסט־טראומה[259]. לאחר מכן התייחסה הסנגורית לכך שבהמשך חקירת המשטרה, אמרה א.א בשלב מסוים "הוא לא עשה את זה" (והוסיפה לשאלה הערה: "כאילו חזרה א.א השפויה"), ו-א.א השיבה שחזרה בה משום שהנאשם אמר שאם תספר, יקרה לה משהו רע[260]. עוד הוסיפה, "זה שאבא שלי הוא עצור זה לא מוריד מהמימד של הפחד המטורף שיש לי ממנו... לאבא שלי יש השפעה מאוד גדולה לא רק עלי אלא גם על כל המשפחה, אין מישהו בעולם שהוא חכם יותר ממנו, אין מישהו שהוא יוריד את הראש לפניו ויגיד 'אתה צודק, אני אעשה מה שאתה אומר', אין לאבא שלי פחד, אין לו את ההיררכיה הזאת ומכיוון שככה אני מפחדת ממנו כי אני יודעת שחוק לא מדבר אליו, דת לא מדבר אליו, הוא אולי ישחק אותה, אבל כמו שבית משפט ראה גם כשאני דיברתי אבא שלי אומר תוך כדי thanks a lot, כאילו, אין לו את זה, הוא הראה את הכתב אישום לאחים שלי עוד לפני שהיה בכלל מותר, אני לא יודעת אם מותר בכלל באיזשהו שלב, את מי זה מעניין? את אף אחד... הוא יעשה מה שהוא רוצה ולכן אני מפחדת, אני פשוט מפחדת ממנו כי הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, גם ברגעים האלה שהוא שומע אותי אני מפחדת, אני יודעת שהוא נמצא עצור, אני יודעת שזה כבר מעל קרוב, יותר משנתיים, נראה לי, אבל הפחד ממנו זה משהו שהוא מוטבע בי, זה לא משהו שאני יכולה להגיד לעצמי 'את מדמיינת, תפסיקי', זה פחד שהוא מבוסס, זה פחד שאני גם רואה,... אמא שלי לא מתקשרת איתי, אחים שלי לא מתקשרים איתי... אף אחד לא מדבר איתי ואבא שלי בכלא, אין קשר בין זה שהוא בכלא לבין זה שאני לא אפחד ממנו, זה לא, אין לו, כאילו סליחה על הביטוי, אבל אין לו אלוקים, אין לו פחד מאף אחד, זה לא, הוא יושב שם והוא בטוח שהאמת שלו תצא לאור. אין לו אפילו את האמת הפנימית הזאת המצפון הזה להגיד 'טעיתי, חטאתי, אני מתנצל', הוא בחיים לא יחזור בו, אז בטח שאני מפחדת ממנו. הוא בן אדם בלי מעצורים. אני מפחדת מאנשים בלי מעצורים ואני יודעת שככל שיש תמיכה משפחתית לדמות הזו שהיא אבא שלי, אז זה מזין את החוסר מעצורים שלו, כי אנשים כאלה כמו אבא שלי הם ניזונים מהשליטה. אז אני אומנם יצאתי מהשליטה הזאתי, גם ב.ב יצאה מהשליטה הזו ויש גם עוד אנשים שיצאו, אבל לא כולם יצאו משם, כולם סוגדים לו, כולם דואגים לו, כולם מתפללים עליו, כולם בהיסטריה. מישהו בכלל מסתכל על הבני אדם שנפגעו? אף אחד. אז למה אני יכולה להרגיש בטוחה? כי הוא נמצא עכשיו במעצר?... בגלל שאם את שואלת על הפחד אני יכולה לענות על הפחד, מותר לי לענות על הפחד.... כל השנים אבא שלי ניסה להשתיק אותי, פה מותר לי לדבר, פה מותר לי לדבר..."[261]. לאחר דברים אלה התפתח ויכוח סוער בין התביעה להגנה, שבמהלכו יצאה א.א נסערת מהאולם, וכששבה שוב נשאלה לגבי האמירה שלה במשטרה שהדברים לא קרו, ושוב השיבה שהדברים קרו והיא חזרה בה מהם בשל פחדהּ מהנאשם[262].
- בהמשך החקירה הנגדית עימתה הסנגורית את א.א עם העובדה שהחוקרת במשטרה סיפרה לה על גואל רצון ו-א.א אמרה שהיא רואה דמיון בין אביה לגואל רצון. הסנגורית שאלה האם גם הנאשם, על כל מעשיו הטובים (שאותם מנתה באוזני א.א), חי עם נשים נוספות פרט לאימהּ בכל שנות נישואיהם, ו-א.א השיבה, כשהיא נסערת מאוד: "לא, עם הבנות שלו הוא חי... עם הבנות שלו הוא חי ואם את מניחה על כף מאזניים אחת... אם את מניחה על 2 כפות מאזניים את האיש עם החלוק הלבן, המציל המושיע, המרחם, החסוד, הגבאי, המחזיק אקדח עם רישיון, העובד בביטוח לאומי ובכף השנייה של המאזניים את שמה התעללות מטורפת, אני לא מדברת על ב.ב, עלי. תניחי את 2 הדברים על כף המאזניים, מתחת לחלוק הלבן מה הסתתר? רוע מטורף, לא הייתה שואה, אוקיי?... אבא שלי פגע בי ברמות שאין לך אפילו מושגים ואם היית מבינה באיזה רמה לא היית מגנה עליו, סתם בשביל הכסף את עומדת פה ומשפילה בן אדם ואת הורגת בן אדם, תדעי לך זה רצח... זה ניסיון לרצח מה שאת עושה... ואני אומרת לך את זה כי את צוחקת, בדיוק, בדיוק בשביל זה כי גם אבא שלי פגע בי וצחק... זה מה שאבא שלי עשה והוא לא יודה בזה, שתדמייני שהוא יודה בזה, הוא לא יודה בזה. ויש לו סניגורית מעולה שמשפילה אותי ומוציאה לי את הטעם מהחיים... את רוצה שאני אגיד שזה לא קרה, זה קרה, הבנת שזה קרה? הוא הרס לי את החיים, את יודעת מה זה להרוס חיים של בת? את יודעת מה זה להרוס חיים של בת?... את יודעת מה זה להרוס חיים של בת? לקחת אותה ולהרוג אותה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בסוף להשאיר אותה בחיים ולהביא אותה למשפט המפגר הזה שיושבת מולי בת דמותו שהורגת אותי, זה מה שאת מבינה ואת לא רוצה להבין כי יש לך הגנות מידי חזקות על הנפש שלך"[263].
בהמשך החקירה הנגדית התייחסה הסנגורית למשפט ש-א.א סיפרה בחקירה במשטרה שהנאשם אמר לה: שעליו לבדוק אותה. א.א אמרה שבשלב הזה, הנאשם אכן גם "בדק אותה", בכך שהחדיר אצבעותיו לאיבר מינה, כשהוא עוטה כפפות, וזה קרה לפני שהחדיר את האקדח. אמירה כזו לא עלתה קודם לכן לא במשטרה ולא בבית המשפט בכל הפעמים שבהן א.א סיפרה על אירוע זה[264]. א.א הסבירה שבמשטרה היא רק אמרה "כותרת", ועתה היא מבהירה שמעבר לאמירה היו גם מעשים. לדבריה, עניין ה"בדיקה" עלה הרבה פעמים ומופיע גם באישומים נוספים. היא לא אמרה את הדברים במפורש במשטרה, כי היה לה קשה מאוד לדבר על כך. בהמשך אמרה שהנאשם ניסה לתקן אותה הרבה פעמים, כי היא פגומה, ואחר־כך הייתה נסערת ובכתה: "זה סוג הדברים שגם כאילו בחיים לא רציתי לדבר עליהם כאילו... כי כאילו לא יודעת, חשבתי שמה שאבא שלי אומר זה נכון... זה כמו פצע כזה, זה כמו, לא יודעת, כאילו אני מאמינה שלכל האנשים פה יש הורים, או היו הורים, והדברים שהם אמרו הם מלווים אותם לאורך תקופה. גם הדברים הטובים, גם הדברים, וזה סוג דבר שאחד מהדברים שמלווים אותי מאוד מאוד חזק. התחושה הפגומה הזאתי, שאני שמנה, שאני כל מיני דברים"[265]. בהמשך, בתשובה לאמירת הסנגורית שיש ל-א.א פראנויה שקשורה בנאשם כשהיא מאמינה שיש לו כוחות־על, היא הסבירה גם את תחושתה שהנאשם נוכח בכל מקום בחייה, גם עתה, כשהיא נשואה ואינה גרה בבית הרבה שנים: "אני יכולה להסביר את זה קצת יותר, כי יכול להיות שזה נשמע באמת מוזר... הוא כאילו היה יכול להתקשר אלי בלי קשר פתאום ולהגיד לי כל מיני דברים מוזרים והרגשתי כאילו אין מקום ריק ממנו וגם כשהייתי מדברת עם אמא שלי הוא תמיד היה ברקע, כאילו לא היה לי לאן לברוח ממנו וגם מבחינה חווייתית הוא, כאילו האמירות שלו, המשפטים שלו, ההתנהגויות שלו, זה משהו שמאוד נוכח בחיים שלי, כאילו, 'לכי לשירותים, אל תלכי לשירותים, אסור לך, מותר לך, את שמנה'. את כאילו שאבא נמצא כל כך חזק בתודעה של הבת שלו, אז גם אם 10 שנים הוא לא חי איתה, הם לא חיים באותו בית, הוא נוכח גם כשהוא לא נמצא פיזית"[266].
- אציין, שבהמשך החקירה הנגדית באותו דיון, ולאחר שהסנגורית הטיחה ב-א.א דברים הקשורים בין היתר בכך שלא איכפת לה מצבו הבריאותי של אביה[267], וטענה כלפיה שהיא מעלילה על הנאשם דברים שקשורים בצו ההרחקה שהוציאה נגדו ב.ב ושאינם בידיעתה, א.א נכנסה להבזק לעבר (פלשבק), שתועד אף הוא לפרוטוקול: "אני לא אספר לאף אחד, די... די, כואב לי, די... אני אהיה ילדה טובה, אני לא אספר לאף אחד, די, די, די, די, זה מציק, די, די, די, די". כשיצאה מהמצב האמור, אמרה: "אני חושבת שאני עברתי פה הרבה פעמים שיש דברים שמביאים אותי לפלשבק ואני לא רוצה להיכנס לזה. אני חושבת שלדחוק אותי לפינה זה לא הוגן וזה לא יפה וזה גם לא מרשים... אני חושבת שזה לא הוגן להכניס אותי למצבים שאני לא יכולה לעמוד בהם. כאילו אני באמת עושה המון להגיד את האמת שלי, ואני לא יכולה לתת את האמת שלי כשלא מכבדים את הנפש שלי. וזהו, זה כל מה שיש לי להגיד"[268]. גם לאחר מכן נמשכה החקירה הנגדית. א.א השיבה, אך היו נקודות שבהן אמרה שאינה יכולה עוד לדבר על דברים מסוימים. בהמשך שוב בחרה הסנגורית להתנגח ב-א.א ואמרה לה, בין היתר, שהיא "עושה את ההתמוטטויות הצגה", ובתגובה פנתה א.א לבית המשפט באומרה: "אני רק מבקשת... שבית משפט יעזור לי לשמור על עצמי... יש לי 3 ילדים... יש לי חיים חוץ... אני ממש מבקשת שבית משפט יעזור לי לשמור על עצמי, אני באה לספר את הסיפור שלי, אני לא באה, אני עסוקה בלשקם את החיים שלי ולא באה להרוס אותם... אני יודעת שיש פה הגנה שעושה את התפקיד שלה כמו שצריך... אבל לפגוע בי שוב ושוב, אני רק אומרת את זה... אני חושבת שזה הרבה מעבר, להגיד שאני מתזמנת את ההצגות האלה, זה פשוט אין מושג אפילו להסביר לכם עד כמה זה כואב לי, אני לא רוצה להיות במצבים האלה, אני מנסה למנוע את זה... וכשמכניסים אותי לשם בכוח ואחר כך אומרים 'היא מתזמנת את ההצגות' זה גורם לי להרגיש מאוד רע עם עצמי, מאוד מאוד רע עם עצמי... וזה לא רק שאני לא נרדמת בלילה... זה רע אמיתי"[269].
- חלק לא מבוטל מההתייחסות לחקירתה של א.א במשטרה כבר הובא לעיל, מתוך הדברים שעימם עימתה אותה הסנגורית בחקירה הנגדית. חרף האמור, דומני שיש חשיבות לתיאור הסדר הכרונולוגי של החקירה ומאפייניה. א.א החלה לספר על אירוע האקדח, מיקמה אותו בזמן (לאחר פטירת הסב, כשהייתה בת 9) והשתתקה[270]. לאחר מכן אמרה א.א שאינה זוכרת. היא המשיכה וציינה שהאירוע התרחש לאחר שהמשפחה עברה לדירה במקום המגורים, ואימהּ עברה הפלה מאוד קשה. עוד אמרה שזו הייתה תקופה מאוד קשה למשפחה, אך לאחר מכן, כשנשאלה מה קרה אז, שוב השתתקה, ולשאלת החוקרת מה קרה אמרה: "הוא אמר לי לא להגיד". אחר־כך שבה לאמירה שאינה זוכרת ובהמשך לכך: "זהו, אחר־כך הכול נגמר וזהו". אז שאלה החוקרת מה אביה אמר לה לא לספר, א.א השיבה: "מה שהיה... זה היה כואב" וכשנשאלה איפה כואב, סימנה עם ראשה כלפי מטה. כבר בשלב זה, דקות ספורות לתוך השיח על אישום 7, ניתן לראות את הקושי הרב של א.א לדבר על האירוע, אך גם ניתן לראות שללא כל שאלה "מנחה" (כטענת ההגנה), היא מיקמה את האירוע בזמן ובמקום, וציינה הן את האיום של הנאשם שלא תספר והן את העובדה שהוא הכאיב לה באיבר המין. בהמשך נשאלה באיזה חדר זה קרה ולא השיבה, אך כן ציינה שזה קרה בשעות היום ושאיש לא היה בבית. אחר־כך שוב טענה שאינה זוכרת מה היה, וכשהמטפלת, מאלי, שאלה אותה מה הייתה אומרת לתלמידה שלה שאומרת שאינה זוכרת, אבל אביה אמר לה לא לספר משהו, השיבה א.א "כנראה היא מפחדת". גם כאן ניתן לראות שבניגוד לטענת הגנה, כבר בשלב מוקדם של תיאור האירוע ציינה א.א, אף שבדרך של דיבור כביכול על מישהי עלומה אחרת (כמצוטט לעיל), את הפחד שלה מאביה. אחר־כך אמרה שכבר סיפרה מספיק אירועים, חזרה לכך שאינה זוכרת כלום, הנידה ראשה לשלילה כאשר נשאלה אם הנאשם החדיר לה משהו, הרבתה לשתוק במענה לשאלות, אמרה לחוקרת לשאול את אביה, וכשנשאלה למה כאב לה באיבר המין השיבה: "אין לי איבר מין"[271]. בהמשך עמלו הן החוקרת והן המטפלת ממושכות לעודד את א.א לדבר, להרגיע אותה ולהזכיר לה היכן היא נמצאת ושאביה במעצר ולא יכול להרע לה. א.א שתקה, נאנחה, בכתה ואף נכנסה למה שנראה כפלשבק קטן, תוך כדי בכי ("זה כואב. די. זה כואב..."), ואף ביקשה מהחוקרת לחבקה[272]. גם בהמשך הביעה א.א את חששה מכך שהנאשם יטיל עליה עונש משום שסיפרה את מה שהבטיחה לא לספר, וכשנשאלה אם הנאשם איים עליה, השיבה בחיוב ושאלה אם היא יכולה להגיד לחוקרת באותיות. או אז השיבה את שציטטתי לעיל: "אל"ף, קו"ף, דל"ת, חי"ת"[273]. החוקרת שאלה את א.א אם היא (החוקרת) יכולה להגיד את המילה השלמה ו-א.א השיבה שלא. לאחר מכן גם החוקרת וגם המטפלת ניסו לדובב את א.א ולהרגיעה, החוקרת שאלה אם הנאשם איים עליה עם האקדח כשאמר לה לא לספר, א.א הנהנה לחיוב. החוקרת שאלה איפה הנאשם שם לה אותו ואיפה זה נגע לה, ו-א.א השיבה "שמה". החוקרת שאלה: "הוא הכניס אותו בפנים?" ו-א.א השיבה: "קצת". ואז א.א שוב נכנסה להבזק לעבר והחלה לבכות ולומר "לא, לא, לא, לא.... כואב לי... די... דדי... תפסיק, תפסיק, אני אהיה ילדה טובה...[מלמול שאינו ניתן להבנה]... אני יותר לא יעשה את זה, אני מבטיחה, דדי, די... די..." ובהמשך, אחרי הרגעות של החוקרת והמטפלת, ותזכורת שלהן היכן היא נמצאת, אמרה א.א: "יקרה לי משהו רע"[274]. גם אז המשיכה א.א להחביא את ראשה בתוך העליונית שלבשה, ונדרשו עוד הרבה מילות הרגעה ועידוד עד ש-א.א המשיכה לשתף פעולה. בין יתר ניסיונות ההרגעה והעידוד אמרה מורן מאלי ל-א.א שהיא ידעה על הדברים ש-א.א סיפרה עכשיו, א.א כבר סיפרה אותם לה (למאלי) והיא סיפרה אותם לשאזו, כך ששאזו אינה שומעת אותם לראשונה. שאזו הוסיפה שהן אינן נגעלות, ומאלי אמרה שהיא לא חושבת ש-א.א תמציא את הסיפור הזה פעמיים. לאחר שיח נוסף, א.א תיארה את האקדח, בצבעי שחור וחום, והחלק שהוכנס לאיבר מינה היה החלק השחור, "מה שמסוכן". החוקרת שאלה את א.א אם זה קרה יותר מפעם אחת ו-א.א השיבה שהיא חושבת שכן[275]. עוד אמרה שהנאשם אמר לה שהוא צריך לבדוק אותה, והיא אמרה לו שלא יעשה לה כואב כמו בפעמים האחרות, והוסיפה: "אני לא יודעת למה פתחתי את הפה בכלל". הנאשם הגיב בכעס, הוא מאוד מאוד כעס, ו-א.א חזרה הרבה מאוד פעמים על כך שהנאשם מאוד כעס, הוא צעק ואמר שהוא אף פעם לא עשה דברים כאלה, ושזה רק לטובתה, ושזה הסימן שהיא תזכור ולא תדבר, ואם היא תדבר יקרה משהו רע. כשנשאלה מה יקרה, השיבה "די", ובהמשך, בקושי, הוסיפה שהוא איים והאיום היה ש"הוא... שם... את... זה... הוא שם את זה". לשאלת החוקרת: "הוא שם את זה שמה?" השיבה א.א "כן". ובהמשך סיפרה שאמר לה: "את שותקת אחרת יקרה לך משהו רע ואם אני שומע שאת מס... אם אני אדע שאת מספרת, אז שאני..." וכשהחוקרת שאלה מה הוא יעשה, א.א השיבה: "מה שעושים עם זה". החוקרת ביקשה מ-א.א להגיד בדיוק באיזה מילים השתמש הנאשם, כי זו עבירה מאוד חמורה, מה שהנאשם עשה, הגיבה א.א מיד: "אז הוא לא עשה את זה" וחזרה על כך מספר פעמים[276]. כשמאלי אמרה ל-א.א שאין לנאשם זכות להחליט מי יחיה ומי ימות, ושאזו הוסיפה שהוא לא אלוהים, "הוא אפס", אמרה לה א.א: "זה אבא שלי... אל תדברי עליו ככה". בהמשך אמרה שאזו ל-א.א שמה שאביה עשה זה אסור והוא צריך להענש, השיבה א.א: "הוא ניסה לתקן... הוא עשה את מה שהוא עשה, אז הוא ניסה לתקן". גם בהמשך, כש-א.א אמרה שאבא שלה אומנם לא גניקולוג, אבל הוא אבא שלה והוא יודע, והחוקרת ענתה: "תקשיבי לי טוב, הוא אבא שלך והוא לא יודע כלום" מיהרה א.א להשיב: "טוב, תמחקי הכול"[277]. לאחר מכן אמרה החוקרת ל-א.א שהנשק של אביה אצלה ושאלה אם היא רוצה לראות תמונה. א.א השיבה בחיוב אך לא רצתה שהחוקרת תתקרב אליה עם הצילום, ושאלה: "יש בזה באמת אהה ... כדורים?... הוא יכל להרוג אותי?" והחוקרת השיבה בחיוב, והוסיפה שלא הייתה לנאשם בעיה להרוג לה את הנפש, ולא הייתה לו בעיה להרוג לה את הגוף. לאחר שיח נוסף שאלה החוקרת את א.א שוב מה בדיוק אמר לה הנאשם כשאיים שאם היא תדבר יקרו לה דברים נוראים, ו-א.א ענתה שהוא לא אמר, "הוא פשוט עשה ככה" וסימנה בידה סימן של אקדח, והוסיפה: "זה היה הכי מפחיד שהוא לא אמר מה". אחר־כך הוסיפה: "ושתדעי לך שלפעמים אחרי שסיפרתי באמת אצל המטפלת או משהו, אז באמת קרו דברים רעים"[278].
לאחר חילופי הדברים הנ"ל עלה בחקירה עניינו של גואל רצון, שאליו התייחסתי בהרחבה לעיל ואין צורך לחזור. החוקרת סיפרה ל-א.א ששמעה הרצאה של אחת מ"נשותיו" של רצון, והיא סיפרה שאינה יודעת להסביר מה היה ה"קסם", אך כשהסתכלה לאחור – הקסם התפוגג, וגם א.א תגיע לשם, אך לשם כך על א.א לעשות את התהליך הקשה שהיא עוברת באותה עת[279]. לאחר מכן החלה א.א לספר על משהו שקרה בכיתה ד' ובכיתה י"א, אך החוקרת החזירה אותה לאחור ושאלה אם הנאשם איים עליה יותר מפעם אחת עם האקדח ו-א.א השיבה שכן, אך אינה זוכרת מתי[280]. לאחר מכן שאזו הראתה ל-א.א את צילום האקדח ו-א.א אישרה שזה האקדח שבו איים עליה הנאשם ושאלה את מורן מאלי אם עכשיו היא מאמינה לה. אחר־כך שאלה א.א את שאזו אם היא מכירה עוד אנשים שהשתמשו ככה באקדח, שאזו השיבה בשלילה ושאלה את א.א מה זה אומר, ו-א.א השיבה: "שאני יצירתית וגם הוא. סתם (גיחוך) טוב..." ושאזו ענתה ש-א.א לא יצירתית, "ולא נעליים", אלא שהנאשם פשוט דפוק ברמות חולניות אחרות[281].