- חלק מהעדות העידו ש-א.א סיפרה להן על פגיעה מינית באמצעות אקדח. מתוך העדות של חלקן עולה שהפרטים הנוספים בסיפור תואמים יותר אירוע שטרם התייחסנו אליו (אישום 14), שגם שם מעורב האקדח, וחלקן לא ידעו למקם את האירוע בשנים או בגיל. מאחר שהאירוע המאוחר יותר היה יותר קשה וטראומטי, אתייחס לכל העדויות בנושא אקדח ופגיעה מינית כאילו הם מתייחסים רק לאירוע האחר. לפיכך לא מצאתי חיזוקים חיצוניים ספציפיים לאישום זה. עם זאת, דווקא אצל א.א ניתן למצוא חיזוק נוסף, שכן בכתב האישום מיוחס לנאשם מעשה אונס עם האקדח, קרי החדרתו לאיבר מינה, גם באישום 14. אך כש-א.א העידה על אישום 14, האירוע האחרון, היא אמרה במפורש שככל שהיא זוכרת, באותו אירוע הנאשם לא החדיר את הנאשם לאיבר מינה, אלא נגע רק בדגדגן, והוסיפה כי היא זוכרת שהמקרה שבו החדיר את האקדח היה בכיתה ג'[282]. עדותה בנקודה זו, המקלה עם הנאשם באישום 14, מחזקת את המסקנה שכאשר העידה באישום 7 על החדרה – הדבר אכן קרה. כל הדברים הללו נכונים גם לעניין הרטבת האקדח (עניין שאינו משפיע כמובן על העבירות, אך מלמד על הרצון של א.א לדייק ולא לייחס לנאשם מה שלזיכרונה לא קרה)[283].
- ניכר היה שמסירת גרסתה לגבי אירוע האקדח הייתה קשה ל-א.א מאוד. גם במשטרה וגם בבית המשפט בכתה והייתה במצוקה ניכרת לעין. היו פרטים שהושמטו או הוספו בכל פעם שמסרה גרסתה (פעם במשטרה, שלוש פעמים בעדות הראשית ופעמיים בחקירה הנגדית), אך ליבת האירוע הייתה זהה, ופרטים לגבי מעשים מסוימים, שלא חזרו או לא פורטו, כגון החדרת האצבעות לאיבר מינה של א.א לפני החדרת האקדח – לא ייזקפו לחובת הנאשם, בהתאם לכלל שקבעתי לעצמי בתחילת הכרעת הדין. התיאור על החדרת האקדח נמסר בקושי, תוך שימוש במילים עמומות, אבל הסיפור היה ברור ועקיב, ולווה גם בתיאור סנסורי על כך שהאקדח היה קר. א.א תיארה את תחושותיה באירוע וכשנכנסה להבזק לעבר (פלשבק), התרשמתי שהיא אכן חווה מחדש את הטראומה שנגרמה לה באירוע. לא הייתי שותפה כלל ועיקר לדברים שהטיחה בה הסנגורית: שהיא עושה הצגה. ההיפך הוא הנכון. ניכר היה ש-א.א מתביישת מאוד בחולשתה ובפרץ רגשותיה. היִרְאָה שהיא חשה מפני הנאשם ושאותה תיארה בעדותה הייתה אותנטית לחלוטין והאמנתי לה שגם תחושה זו השפיעה על אופן מתן העדות, הן במשטרה והן בבית המשפט. היא לא הגזימה בתיאוריה, ההיפך הוא הנכון. למשל – היא לא הסכימה להרחיב על אודות מקרים נוספים שלדבריה קרו שבהם איים עליה הנאשם תוך שימוש באקדח ונגיעה באיבר מינה. ייתכן שבחלק מהדברים שמסרה היא התבלבלה בין האירוע מושא אישום 7 לאירוע מושא אישום 14, שאליו טרם הגענו, ואף היא הודתה בכך. גם באישום זה ניכרה הדואליות בתחושותיה של א.א כלפי הנאשם והיא ניסתה להאשים את עצמה בקרות האירוע ולייחס לנאשם כוונה טובה, וכפי שציטטתי לעיל: "בגלל שהייתי ילדה רעה אז לכן הוא עשה לי את זה כי הוא רצה לתקן אותי".
- לעניין חקירתה של א.א במשטרה: את ניסיונות ההגנה להציג את חקירותיה של א.א במשטרה ככאלה שבמסגרתן מורן שאזו או מורן מאלי שמו מילים בפיה יש לדחות מכל וכול. א.א הסבירה היטב את הדינמיקה, כפי שעשו גם מורן שאזו ומורן מאלי (ולעדויותיהן אתייחס בהמשך הכרעת הדין), ובאופן פרטני לגבי חלק מסוים של החקירה, שנגע באירוע שהיה ל-א.א קשה מאוד איתו, אלה היו חילופי הדברים בינה ובין הסנגורית:
"ש: א.א, אני עוד שנייה מראה לך את הקטע שמתייחס לכיתה ג', לפני שאני מראה אני רוצה להגיד לך, לשאול אותך בעצם להציג בפנייך את מה שאני חושבת ואחר כך תראי את הקטע ובית משפט יראה. אני חושבת שהסיבה שאת לא יכולה להצביע על מקרה אחד נוסף לא מבחינת פרטים מקרה אחד נוסף של פגיעה עם האקדח מהבחינה של אפילו להגיד אם זה היה כיתה ד', ה', ו', ז' זה משום שאת בחקירה של האירוע הזה של כיתה ג' לא מספרת מיוזמתך אלא מדריכים אותך ומוציאים ממך כשאת במצב נפשי קשה ולכן זה האירוע שיש לך, אירוע שהדריכו אותך ואין לך תיאור מינימלי של האירועים האחרים ברמה של איזה כיתה זה היה אפילו, בגלל שאת זה לא הוציאו ממך, את פועלת לפי הדרכה, ככה פעלת בחקירה, יכול להיות?