ת: אני לא פועלת לפי הדרכה.
ש: בלי הדרכה את לא מספרת כלום.
ת: אני לא פועלת לפי הדרכה שאומרים לי שמוציאים ממני פרטים שלא היו, כששואלים אותי שאלות לפעמים יותר קל לי לענות מאשר לספר את הסיפור בעצמי.
ש: אבל זאת הבעיה אנחנו כמשפטנים, אני לא אתווכח איתך פה, חושבים שכשעדה לא מספרת מיוזמתה אלא מאפס צריך להדריך אותה כדי שהיא תאשר במצב נפשי קשה שרואים אותך שהמצב הנפשי קשה כל מיני פרטים, אז אחר כך אנחנו לא יודעים אם מה שאישרת באמת קרה, באמת קרה במציאות או שזה חלק מהעידוד של מורן מאלי והשאלות המדריכות של החוקרת ביחד כשאת על הפנים, על הקרשים תרתי משמע בחקירה, בגלל זה את גם לא יודעת להגיד לי אפילו בכיתה מתי קרה עוד מקרה כזה, את זוכרת את י"ב ו-ג', זה מה שאת זוכרת.
ת: לשיים את המצב הנפשי הקשה, קוראים לזה פוסט טראומה, אני חושבת שזה יותר מדויק. זה קצת יותר מחדד מאשר להגיד מצב נפשי קשה, למרות שבאמת אני יודעת שאני נראית לא טוב במקומות האלה ולכן אני גם לא רוצה להיכנס פה לפלשבקים, מורן מאלי היא מטפלת שלי, היא לא הסיפור חיים שלי, היא לא, היא לא המציאה איתי או לבד את הסיפור, אני זה הסיפור שלי, זה לא הסיפור שלה"[284].
לגופם של דברים, הארכתי בתיאור החקירה במשטרה כדי להראות שכל הפרטים שעלו מהחקירה, מלבד מיקום מדויק שבו התרחש האירוע (בחדר השינה של ההורים), עלו מפיה של א.א לפני שנשאלה לגביהם שאלה מפורשת על־ידי החוקרת. כפי שהראיתי גם לגבי עדותה של א.א בבית המשפט, טענת ההגנה ש-א.א לא מסרה כמעט שום פרט לפני שהתובעת ריעננה אותה מתוך החקירה במשטרה לא היה בה ממש. הסנגורית התעלמה כליל מכל התיאור המפורט שאותו מסרה א.א מיוזמתה[285], עוד לפני שבכלל נשאלה, כפי שציינתי לעיל. אכן, שיטת החקירה במשטרה הייתה כזו, שהחוקרת הציבה בפני א.א אפשרויות שונות, בחלק מהמקרים, ו-א.א השיב בחיוב או שלילה (בדרך כלל בהנהון או ניד ראש), אך לא היה אישור אוטומטי או כללי של כל "הצעה" של החוקרת. לא מצאתי לא בדברי החוקרת ולא בדברי המטפלת משום הכנסת תכנים לפיה של א.א, אלא אך ורק עידוד להמשיך ולדבר, דברי הרגעה ותמיכה. יותר מכך, מורן שאזו החוקרת אמרה ל-א.א, יותר מפעם אחת, ש-א.א היא זו שחייבת לומר את הדברים, והסבירה בבירור: "אני לא יכולה לשים לך את המילים בפה... אנחנו נפיל את העדות"[286]. ואכן, התרשמתי שהיא נהגה בזהירות המתחייבת מדבריה שלה עצמה. גם מורן מאלי, המטפלת, אמרה ל-א.א דברים דומים. במהלך החקירה על אירוע אחר[287], שלגביו התקשתה א.א לדבר, אמרה לה מאלי שהיא כבר סיפרה לשאזו את מה שהיא ידעה על האירוע[288], כך ששאזו לא תשמע את זה מפי א.א בפעם הראשונה, ושעכשיו על א.א לדבר. א.א ביקשה שמאלי תאמר את הדברים ומאלי השיבה בשלילה והבהירה ל-א.א ש-א.א היא זו שצריכה להגיד את זה[289]. בנקודה זו אביא קטע מעדותה של שאזו בהתייחס לחקירה של א.א: