גם בעדותה לגבי אירועי אישום זה שמענו הלקאה עצמית, כפי שציטטתי גם לעיל: "לא, אני יודעת שהייתי ילדה רעה... ילדות טובות אמורות להקשיב למה שההורים שלהם אומרים ולא להתנגד... מגיע לי, אם אני ילדה רעה זה מגיע לי". תשובתה של א.א לשאלת הסנגורית מדוע פתחה את פיה, "כי אני טיפשה", אף היא בגדר הלקאה עצמית. כך גם שמענו את הדואליות הקשה שבה הייתה א.א מצויה, כשטענה במשטרה שהיא והנאשם הם גוף אחד ונפש אחת, כי היא שייכת לו, שהיא הייתה "מקרה קשה" לחינוך ("בגלל שהוא עשה את זה הוא אהב אותי... הוא רצה לתקן אותי"), ואת אמירתה שהיא אוהבת את הנאשם.
א.א סיפרה על אירוע המרפסת גם לח.ק, וקשרה בינו ובין הצרבות וההקאות שפקדו אותה בהמשך, כפי שעשתה גם באוזנינו.
- מתוך ליבת עדותה של א.א, אציע לחבריי לקבוע כי הוכח שבאישום התשיעי, אירוע המרפסת, הדברים התרחשו כך: בשנת XX20, כש-א.א הייתה כבת 11, בכיתה ה', וישנה ב"מרפסת הסגורה", היא התעוררה לילה אחד ומצאה את הנאשם מעליה. הנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו לשלה, א.א זזה ואולי אף הרטיבה. הנאשם התרגז, והחדיר את איבר מינו לפיה, עד שהגיע לפורקן. א.א כמעט נחנקה ונאלצה לבלוע את נוזל הזרע. בימים שלאחר מכן, וכן מאותו יום ואילך, סבלה א.א מהקאות.
לפיכך אציע לחבריי לקבוע שבעשותו את המעשים הללו, ביצע הנאשם את כל העבירות המיוחסות לו באישום התשיעי, קרי: עבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), וניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק).
אישום 10 [המכונה "האונס בחדר העבודה"]
- על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת XX20, עת הייתה א.א כבת 12, בחדר העבודה של הנאשם בביתם במקום מגורים קודם, בעת שא.א הייתה בזמן המחזור החודשי שלה, הורה לה הנאשם לשכב על גבה במיטה ולהוריד את תחתוניה. הנאשם פשט את מכנסיו ותחתוניו וחדר עם איבר מינו לאיבר מינה. הנאשם הגיע לפורקן מחוץ לגופה של א.א ונוזל הזרע פגע בדלת החדר. בתגובה בעט הנאשם בא.א, דרך על איבר מינה ואמר לה שהיא מלוכלכת, הורסת דברים, שהוא לא רוצה להמשיך לתקן אותה וממילא היא מקולקלת ושתדאג שבפעם הבאה זה לא יהיה. במעשים האמורים לעיל מואשם הנאשם בעבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק). למען הקיצור אכנה אירוע זה "האונס בחדר העבודה".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 10
- א.א החלה לספר על אירוע זה בעדות הראשית, תוך ציון שקיבלה מחזור לראשונה בכיתה ו'[357]. מאחר שאימהּ ידעה שהיא קיבלה מחזור, א.א משוכנעת שגם אביה ידע זאת[358]. היא והנאשם היו בקומה שנייה, בממ"ד, שהיה גם חדר המחשב של הנאשם. בשלב זה א.א דיברה בלחישה וכששאלנו אותה אם היא איתנו, השיבה "לא כל כך". הצענו לה לעשות הפסקה, אלא שאז היא נכנסה להבזק לעבר, כבשה פניה בידיה ובכתה: "אני יהיה ילדה טובה, אני לא יעשה כלום, אני לא אספר, אני לא אספר לאף אחד. די, זה כואב לי"[359]. לפיכך עצרנו את הדיון. בפתח הדיון העוקב שאלה התובעת את א.א איך היא מרגישה, ו-א.א השיבה: "איך אני מרגישה? האמת היא זה די מורכב כי מצד אחד חשוב לי להגיד את מה שיש לי. מצד שני, זה מאד מאד כואב. מאד מאד כואב. וכאילו, אני חוזרת לחיים... כאילו, אנחנו ממשיכים בחיים. זה לא שיש לי עכשיו הפסקה בלתי מוגבלת. זה כואב וזה משפיע עלי. זה ברור שזה משפיע עלי. אני משתדלת להמשיך את השגרה שלי. אבל אני מתנצלת על ההתפרצות שלי בפעם הקודמת[360]. אני מקווה שזה לא יחזור על עצמו"[361]. בהמשך הדיון חזרה א.א לאירוע האונס בחדר העבודה[362] והעידה שהייתה בכיתה ז', כנראה בגיל 13, זה אירע במקום המגורים, בקומה השנייה, בממ"ד שהוא חדר העבודה של הנאשם. א.א חושבת שזה קרה בלילה. היא שכבה שם על המיטה, חצאיתה מורמת[363], הנאשם הוריד לה את התחתונים וגילה שהיא במחזור, כי הוא ראה דם על הפד. הוא התרגז ואמר לה שהיא מקלקלת כל דבר, שבגללה הוא לא יכול לעשות את זה ושבפעם הבאה היא תגיד לו לפני. הנאשם היה עם מכנסיים מופשלים אבל עדיין עם תחתונים. בגלל מה שקרה אחר־כך, א.א חושבת שהוא רצה להיכנס אליה. הנאשם היכה אותה, אמר לה שהיא מלוכלכת ומקלקלת דברים. "הוא עשה כאילו בעצבים על הדלת, כלומר הוא. וזהו"[364]. א.א מאוד פחדה, כי לא ידעה מה עומד לקרות. אציין שהדברים נמסרו באיטיות, עם הפסקות, ו-א.א ציינה, לשאלתנו, שהיא אינה מדברת כי יש לה פלשבקים. לאחר הדברים הנ"ל ביקשה לעבור לאירוע אחר, ולקחה כדור הרגעה (לוריוון Lorivan)[365].
בדיון העוקב חזרה התובעת לשאול את א.א על אישום 10[366]. א.א פתחה ואמרה שהיא יודעת במה מדובר, אבל "לא יודעת, אני מצטערת אבל אין לי אין לי מילים", ביקשה להתחיל מנושא אחר, אך לאחר שהובהר לה שתצטרך לדבר על האישום הזה, ביקשה: "אני אשמח אם אני אוכל לרענן את זיכרוני בשביל להחזיר את העניינים". ההגנה התנגדה לריענון, ולשאלה מדוע היא צריכה ריענון זיכרון אם היא זוכרת, א.א השיבה: "כי זה מעביר לי, איך אני אסביר? ... לא יודעת, הזיכרונות של הטראומות הן לא כמו זיכרון כאילו נורמלי... זה תקוע לי בתמונות כאלה וכמו תמונות קפואות כאלה... זיכרון בתמונות זה לא זיכרון במילים... וכשזה בתמונות אז אין לי מילים להגיד את זה. אבל אני אנסה". הפעם חזרה על פרטי האירוע כפי שסיפרה בדיון הקודם, ציינה שתחילה היה הנאשם עם תחתונים, אחר־כך היה עם איבר מינו בחוץ, אך גילה שהיא במחזור, והוסיפה "הוא מאוד כעס והוא אמר שאני הורסת דברים וזה ושפעם הבאה אני אגיד לו כאילו שהייתי יכולה לדעת מתי תהיה הפעם הבאה וזהו בסוף הוא הוציא הוא הוציא את הזרע על הדלת של הממ"ד, זה מה שאני זוכרת... היה קצת אלימות... הוא דרך עליי, הוא בעט בי... הוא דרך על האיבר מין שלי, הוא בעט בי שם גם באיבר המין שלי. לא יודעת והיה עוד משהו ואני לא זוכרת". לאחר ריענון מחקירתה במשטרה, א.א הוסיפה: "הוא אמר לי שאני הורסת דברים ושהוא רצה להמשיך לתקן אותי והוא לא יוכל לעשות את זה ובגלל שהייתי במחזור אז הוא התלכלך מהדם כשהוא בעט בי, אז הוא גם התרגז על זה שאני מלכלכת אותו". א.א ציינה שמאוד קשה לה להתייחס לאירוע הזה, והדבר ניכר גם בהתנהגותה ובאופן מסירת העדות, וכששאלנו מדוע דווקא אירוע זה כל כך קשה, היא אמרה שיש משהו שאסור לה לספר. עוד השיבה, שלא הבינה מה עשתה לא נכון, והקושי נבע גם בגלל האלימות שהפעיל הנאשם כלפיה, וגם ממילותיו. היא אמרה שהיה לה קשה גם בגלל עניין המחזור וכשביקשנו להבין מדוע, ענתה: "לא יודעת, כי אמא שלי אמרה לי שזה טוב וזה סימן טוב והוא כל כך כעס כאילו לא יודעת מה עשיתי כאילו... הוא כעס כאילו על כל מה שהייתי". ובהמשך: "אני לא יודעת כנראה הוא רצה להשתמש בי, לא יודעת מה... ובגלל שהייתי במחזור הוא לא יכל"[367]. גם בשלב זה התברר מדבריה של א.א שיש עדיין דבר מה שאינה מספרת: