הסנגורית עימתה את א.א עם דבריה שהנאשם הביך אותה בהתנהגותו הכללית (אי־סגירת דלת השירותים כאשר השתין, הסרת סוודר בפומבי, היעדר חברים וכד'), מאחר שהוא לא היה מספיק חרדי לטעמה של א.א, ו-א.א השיבה: "לא היה עניין של חרדי, זה התנהגות האנושית, לא החרדית". ואז הטיחה בה הסנגורית שהיא המציאה את כל הסיפורים (שהם מושא כתב האישום) על הנאשם בשל שנאתה אליו, ו-א.א השיבה: "לא, בגלל מה שהוא עשה לי אני שנאתי אותו"[387]. לנוכח אמירה ברורה זו חשוב לציין, שְלְ-א.א היו לאורך כל ההליך גם אמירות הפוכות[388], שלפיהן היא אוהבת את הנאשם, וגם הדואליות הזו כלפי התוקף, בפרט כשמדובר בבן משפחה או אדם קרוב, היא תופעה מוכרת בקרב נפגעות עבירות מין[389].
לאחר מכן עימתה ההגנה את א.א עם חקירתה במשטרה[390]. אין חולק על כך שבתחילה במשטרה סיפרה א.א בצמצום את פרטי אירוע האונס במרפאה, ובחלק ניכר מהזמן השיבה בהנהון לחיוב וניד ראש לשלילה על שאלות החוקר. כאשר נשאלה בחקירה הנגדית מדוע במשטרה לא סיפרה מיוזמתה על אירועי אישום זה, השיבה שהיה לה קשה לספר את זה. היא ציינה שעוד טרם החקירה במשטרה סיפרה למטפלת, מורן מאלי, שהיה אירוע במרפאה, משהו עם השיערות[391], ולפיכך כשהחלה לספר על האירוע שבו אמר לה הנאשם שאינו אוהב את השיערות שצמחו לה, מורן מאלי ידעה לשאול אם זה קרה במרפאה, ועל כך השיבה א.א בחקירה בהנהון לחיוב. בחקירתה במשטרה א.א החלה לספר עוד קודם שהנאשם לא אהב את השיערות שצמחו לה[392], אך חזרה לאירוע אחר, ולפיכך בעת המעבר לחקירה על האירוע הזה החוקרת פתחה במילים: "אז אמרנו שהוא לא אהב את השיערות שצמחו לך", ו-א.א אישרה זאת. לשאלת החוקרת השיבה שהנאשם אכן אמר לה זאת, אך מעבר לכך טענה שאינה זוכרת את האירוע ואינה יודעת מה קרה. רק בעידודן ועזרתן של החוקרת שאזו והמטפלת מאלי, ואחרי שתיקה ממושכת, יצאו פרטים נוספים: האירוע קרה במרפאה, א.א הייתה בכיתה ז', היא נהגה להגיע למרפאה פעמים רבות, היא נהגה לעזור שם ובשנים מאוחרות יותר אף עבדה שם כמזכירה. א.א אמרה ששנאה להגיע למרפאה כשהנאשם היה שם, כי קרו במרפאה "דברים לא נעימים". אז ביקשה א.א "די" והוסיפה "לא נעים לי ממכם". היא תיארה את מבנה המרפאה ומהתיאור עולה שהאירוע המדובר התרחש בחדר פנימי, בחדר העבודה של הנאשם, הנמצא אחרי "חדר הטיפולים". הנאשם אמר ל-א.א שהיא גדלה, ושהשיערות שלה ממש מכוערות. הוא הסתכל לה על החזה ו... בשלב זה התקשתה א.א מאוד להמשיך בדבריה, אך לאחר שאלות רבות שבהן שתקה, אישרה שהנאשם נישק לה את החזה, והוסיפה: "בגלל שהיה לי שיערות למטה, הוא לא רצה..." ואז אמרה שאינה יכולה עוד וביקשה מהחוקרת ללכת. לאחר מכן בכתה ואמרה שהיא מתביישת. החוקרת והמטפלת ניסו "להקליל" את האווירה, שוחחו על דברים אחרים והסבירו ל-א.א את החשיבות בהמשך חקירתה והדיוק בפרטים, ולבסוף א.א נאותה להמשיך[393]. היא סיפרה שהייתה על מיטת הטיפולים, הנאשם ניסה לחדור אליה, ולשאלת החוקרת אם הצליח הינהנה לחיוב. ואז, לשאלת החוקרת מה עשתה לאחר שהוא החדיר, אמרה: "מתתי פעמיים... דבר ראשון כשהוא עשה את זה, כי כאילו הייתי קצת גדולה... וזה בילבל אותי מאוד... לא... כאילו זה... (הדובר מצקצק בלשונו) כבר לא היה כאילו... לא יודעת, כבר לא היה לי גוף של ילדה... אז זה בילבל אותי". החוקרת שאלה מה קרה אחר־כך, א.א שאלה אם היא באמת רוצה לשמוע, והוסיפה ש"זה לא כזה גרוע", ואז אמרה שהוא משך בשיערות "שמה". לאחר מכן אמר לה הנאשם שהפעם הייתה ילדה טובה, ו-א.א הוסיפה: "לא משנה, כבר לא הייתי ילדה... זה גרוע? לא גרוע". אז אמרה: "אז הוא אמר לי, הייתי מנשק אותך למטה אבל השיערות שלך מגעילות אותי". לאחר מכן אמרה שזהו, זה נגמר והנאשם "יצא". אחרי כן שאלה החוקרת אם הנאשם הגיע לפורקן. א.א שתקה ולא ענתה על שאלה זו, אחר־כך אמרה שהרצפה הייתה רטובה וכשנשאלה האם זה היה מהנאשם, השיבה שזה היה ממנה. היא הרטיבה[394].
- בסיכומיה טענה ההגנה גם באישום זה לסתירות רבות בין גרסאותיה של א.א במשטרה, בעדות הראשית ובחקירה הנגדית. כך: כל סיפור הרקע, על הטיול ביער, עלה לראשונה בבית המשפט; בחקירה במשטרה א.א טענה שהנאשם ניסה להכניס את איבר מינו ובבית המשפט העידה שהכניס את איבר המין; בבית המשפט תיארה כאב, במשטרה – לא; א.א לא זכרה כמה מכות נתן לה הנאשם, לטענתה; היא סתרה עצמה בתיאורים כיצד התפשטה וכיצד עלתה למיטת הטיפולים; בחקירה הראשית א.א לא ציינה שהנאשם הגיע לפורקן על הרצפה בניגוד לאמור בכתב האישום; בבית המשפט סיפרה שהרטיבה אחרי שהנאשם יצא ממנה, וזו גרסה שעלתה לראשונה בבית המשפט וגם לא מופיעה בכתב האישום; ועוד. כמו כן טענה, גם כאן, ש-א.א לא מסרה כמעט דבר מיוזמתה במשטרה, ושכל גרסתה היא פרי שידולים ושאלות מדריכות של החוקרת, בליווי המטפלת. כן טענה שלא ייתכן ש-א.א נשארה לבד עם אביה במרפאה ושלא ברור כיצד לא זכרה מה קרה אחרי האירוע ומי עשה את פעולות הניקיון שנדרשו לאחר שהרטיבה.
חיזוקים לעניין אירוע האונס במרפאה
- אילנה קוזיק העידה ש-א.א סיפרה לה שכאשר צמחו לה שיערות ערווה, הנאשם אמר לה שאיבר המין שלה נהיה מכוער[395]. אציין, שיש אירוע נוסף שבו מוטיב שיער הערווה והכיעור עלה[396], כך שאין זה ודאי ש-א.א סיפרה דווקא על אירוע זה.
- מורן מאלי סיפרה בעדותה הראשית ש-א.א סיפרה לה שחלק מהפגיעות אירעו במרפאה של הנאשם, שם עבדה בתקופות מסוימות כמזכירה[397]. אציין כי אין לדעת האם הדבר התייחס דווקא לאירוע זה, שכן היו אירועים נוספים במרפאה.
- חשוב לומר תחילה, שכל טענות ההגנה בדבר סתירות בין הגרסאות שמסרה א.א במשטרה, בעדות הראשית ובחקירה הראשית – דינן להידחות. חלק מהסתירות הן מינוריות ומוסברות היטב בתבחינים הידועים לגבי עדויות של נפגעות פגיעה מינית, ואין צורך לחזור על הדברים. חלקן תוספות או החסרות, שאינן מעלות ואינן מורידות מליבת העניין. חלק מהסתירות הנטענות פשוט אינן קיימות, לרבות הטענה לסתירה המהותית ביותר: האם הנאשם רק ניסה להחדיר את איבר מינו לזה של א.א, או גם הצליח. בניגוד לטענת ההגנה, וכפי שפירטתי לעיל, א.א אמרה במשטרה שהנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו, וכאשר החוקרת שאלה את א.א אם הוא הצליח, היא הנהנה לחיוב. גם בחקירה הנגדית א.א הבהירה את הדברים, וכששאלה הסנגורית: "למה בחקירה הראשית אמרת שהוא הכניס את איבר המין ובמשטרה בהתחלה לפני ההדרכות, בהתחלה בהדרכות הראשונות, אני קוראת לזה, אמרת שהוא ניסה להחדיר, מה נכון? ניסה להחדיר?", א.א השיבה: "שניהם נכונים, הוא ניסה, הוא הצליח" ולשאלת המותב הסבירה שבחרה בניסוח הזה ולא אמרה בפשטות שהנאשם הכניס את איברו, מאחר שהיא "עשתה שרירים" ו"החזיקה עצמה חזק" וניסתה למנוע מהנאשם לחדור, אז הוא היה צריך לנסות, אבל לבסוף הצליח[398]. לגבי הטענות ש-א.א סיפרה כביכול סיפור שונה לחלוטין אחרי הריענון – כבר המחשתי לעיל שאין הדבר נכון. לגבי הטענה ש-א.א לא סיפרה שהנאשם הגיע לפורקן על הרצפה – הדבר נכון, ולא ברור מדוע פרט זה מופיע בכתב האישום, אך אין כאן כל סתירה בין גרסאותיה של א.א. בחקירה היא רק העידה שהרצפה הייתה רטובה כי היא עצמה הרטיבה, וניכר ש"הודאה" זו גרמה לה בחקירה בושה רבה. לכן, אין זה נכון ש-א.א סיפרה לראשונה בבית המשפט שהרטיבה, ואין זה נכון שסיפרה לראשונה בבית המשפט שזה קרה אחרי שהנאשם יצא ממנה, כפי שציטטתי לעיל. הדברים נאמרו בבירור בחקירתה במשטרה. בכל מקרה – אין כאן כל סתירה, והעובדה שפרט זה אינו מופיע בכתב האישום אינה מלמדת, כטענת ההגנה, על חוסר אמינות של א.א. גם הטענה ש-א.א סיפרה לראשונה בבית המשפט על כאב אינה מדויקת. במשטרה היא ציינה "מתתי פעמיים", ואם זה לא ביטוי לכאב, לא אדע מה כן.
גם הטענה החוזרת לגבי שימת דברים בפיה של א.א בחקירה במשטרה דינה להידחות. כפי שכבר ציינתי – אומנם החקירה נעשתה בדרך של הפניית שאלות, שעליהן השיבה א.א בתנועות ראש לחיוב או לשלילה; אומנם נדרשו עידוד רב, הרבה מילות חיזוק והרגעה, ואומנם היה ל-א.א קשה מאוד לדבר, אך הדברים כבר הוסברו ויוסברו גם בהמשך. הפרט היחיד שנאמר תחילה על־ידי מורן מאלי לפני ש-א.א סיפרה אותו בעצמה הוא שהאירוע התרחש במרפאה, וכבר הבהרתי לעיל מה היה ההסבר של א.א לכך. ההסבר שלה מקובל עליי ואף מתיישב עם עדותה של מורן מאלי, כמצוין לעיל בפסקה לגבי החיזוקים לאישום זה. א.א עצמה הסבירה בבירור את הקושי שלה לדבר בחקירה במשטרה: "זה כאילו כמו סוג של מלחמה פנימית מטורפת כאילו אני לא רוצה לדבר, אני מפחדת לדבר, אני רוצה לספר את הסיפור שלי, אסור לי לספר את הסיפור שלי, מה יחשבו עלי, איזה בושות, הם ידעו שאני מגעילה, הם ידעו שאני פגומה, הם ידעו שאני לא בסדר, לא בסדר כאילו כאילו אשמה, אולי 'למה לא התגוננת, למה לא עשית זה, למה לא עשית זה?' "[399].