הכרעה באישום 11, אירוע האונס במרפאה
- לנוכח כל האמור לעיל, בצירוף החיזוקים הכלליים לעדותה של א.א, שאותם אפרט בהמשך, אני נותנת אמון מלא בגרסתה לגבי אירוע האונס במרפאה, ואציע לחבריי לקבוע שהדברים התרחשו כך: עת הייתה א.א כבת 13, בכיתה ז', ועזרה במרפאה של הנאשם במקום המגורים הקודם, קרא לה הנאשם לחדר הבדיקה או לחדר העבודה במרפאה. א.א הייתה על מיטת הטיפולים וכשהייתה עירומה, הוא הסתכל על שערות הערווה באיבר מינה, משך בהן ואמר לה ש"השערות שלה ממש מכוערות". אחר־כך החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה של א.א. הוא אמר לה ש"הפעם הייתה ילדה טובה, ושהיה מנשק אותה למטה אבל השערות שלה מגעילות אותו". בשלב כלשהו של האירוע הסתכל הנאשם על חזהּ של א.א ונישק אותו, ואמר לה שכאן לפחות לא צומחות לה שיערות. לאחר שהנאשם יצא ממנה, א.א הרטיבה.
לנוכח האמור, אציע לחבריי לקבוע שהוכח כי באישום זה ביצע הנאשם ב-א.א עבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק).
אישום 12 [המכונה "אירוע ארון התרופות"]
- על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בין השנים XX עד XX, בשעת לילה, במטבח ביתם במקום המגורים, הורה הנאשם ל-א.א להחזיק את איבר מינו והיא עשתה כרצונו. הנאשם אמר לה "את גורמת לי לעשות את זה, את גורמת לי לחטוא", והחדיר חלק מאיבר מינו לפיה. בתגובה הלכה א.א אחורה על מנת להוציא את איבר מינו מפיה, או אז השכיב אותה הנאשם על הרצפה במזווה המטבח בבית והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה תוך שאמר לה שאם אינה רוצה זאת כך אז שתשתה את זה בכוס. בגין המעשים האמורים מואשם הנאשם באינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק) ובמעשה סדום בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) וסעיף 345(א) לחוק). לנוכח האמור בפסקה 4 לעיל, עסקינן בשתי עבירות של אינוס בידי בן משפחה. למען הקיצור אכנה אירוע זה "אירוע ארון התרופות"[400].
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 12
- בעדותה הראשית[401] ציינה א.א שהאירוע התרחש כשהייתה בכיתה ז', בחורף, במטבח, ליד ארון התרופות. הנאשם לבש פיג'מה חורפית, היה חשוך. הנאשם לקח את ידה של א.א והכניסהּ למכנסיו, לתחתוניו. היא התנגדה לניסוח השאלה על־ידי התובעת "במה נגעת?" ואמרה: "לא נראה לי שזה נקרא שאני נוגעת. זה נקרא שהוא הנגיע אותי כאילו. הוא הנגיע אותי באיבר במין שלו". לאחר מספר דקות הסתובב אליה הנאשם, הוציא את ידה משם ואמר לה שזה באשמתה, שהיא גרמה לו לעשות את זה. אז אמרה א.א "וזהו", אך הוסיפה שהוא אמר לה עוד משהו, אבל אינה יכולה... וקטעה את המשך המשפט. התובעת עודדה אותה להמשיך ו-א.א אמרה: "זה משגע אותי כי כאילו, זיכרונות רגילים אני יכולה לדבר בכיף. עד שיבקשו ממני להפסיק. אבל בזיכרונות האלה זה כמו תמונות כאלה קפואות, זה לא, מאד קשה לתרגם אותן למילים. חוץ מהקושי הנפשי לדבר על זה... כי זה בתמונה, זה לא במילה". היא המשיכה להסביר את הקושי: "כי כאילו זה מעמת אותי עם המקומות האלה, כאילו, את תפיסת העצמי שלי. מה אני באמת. כי כאילו, אני אומרת רגע, אבא שלי אמר משהו כזה ומה שהוא אמר זה חייב להיות אמת אבל זה לא נכון. או שזה כן נכון. כאילו, זה מערער בתוכי את הסדר הפנימי שוב ושוב". ואז העידה שהנאשם אמר לה שהיא ילדה רעה. בשלב הזה אמר הנאשם, שנכח בדיון באמצעות היוועדות חזותית (VC): "Thanks a lot". בהמשך לכך, הוער לנאשם שאסור לו לומר דבר בשעה ש-א.א מעידה, אך הסנגורית התקוממה על ההערה ואמרה: "כבר שפטתם אותו. כאילו מה הוא עשה? הוא רצח פה מישהו? הוא לא עשה עדיין כלום, הוא רק אמר שהוא לא שומע. אני אפילו לא שמעתי מה הוא אמר, זה היה באנגלית". בהמשך לכך אמרה א.א שאינה יכולה להמשיך. היא ציינה שגם תוך כדי עדותה של ב.ב (שקדמה כרונולוגית לזו של א.א) זימזם הנאשם משהו, וכשהסנגורית שאלה את א.א כיצד היא יודעת זאת, השיבה: "איך אני יודעת? כי היא אמרה לי. היא אמרה לי שאבא שלי זמזם תוך כדי עדות. מותר לה להגיד לי שהוא זמזם תוך כדי עדות. כי מה זה עושה לי ומה זה עושה לה, זה גומר אותנו ברמות שאני לא יכולה להסביר אותן. מצטערת כאילו שאני נסערת ככה אבל אני כאילו, מי שלא היה בפנים לא יכול להבין בכלל על מה אני מדברת. זה כאילו, זה כמו לסתום את הפה שלי וזהו, אני לא יכולה לדבר יותר. אני לא יכולה. לא יודעת". ניסינו לעודד את א.א להמשיך בעדותה, אך היא אמרה "זהו, נסגר לי. אני לא יכולה יותר... במקום להתרכז במה אני צריכה להגיד, אני מנסה להבין איזה קוד הוא ניסה להעביר לי. את מבינה?". לאחר עידודים נוספים, שתיקה של א.א וריענון שעשתה לה התובעת, נשאלה א.א מה היה ההמשך. היא שאלה אם לא די במה שסיפרה עד כה, והוסיפה שהיא מפחדת מהנאשם, ושאלה "אז מה הוא התכוון?". שבנו ואמרנו לה שאין זה משנה מה התכוון הנאשם והזכרנו לה, פעם נוספת, שהיא קיבלה החלטה לבוא ולספר. אז המשיכה א.א וסיפרה: "הוא לקח אותי למזווה. כלומר, הוא כאילו בא מולי כזה ואני הייתי עם הגב למזווה... חלק ממנו נמצא מול המזווה... והלכתי אחורה, כי לא רציתי שהוא יעשה לי. עד שכבר לא היה לאן... הוא ניסה להכניס את זה לפה שלי... את איבר המין שלו. כאילו, הוא השכיב אותי על הרצפה וניסה". כששאלה אותה התובעת מדוע היא אומרת "ניסה", א.א השיבה: "כי הייתי חוצפנית... התנגדתי... בגוף". היא ציינה שאחרי כן אמר לה הנאשם הרבה דברים, היא אינה זוכרת מה, "בסוף מצאתי את עצמי רטובה, מקופלת, בכל הגוף כאב לי", אבל הוסיפה שאסור לה לדבר על זה, כי היא מפרה את האמון של הנאשם. אמרנו לה שהיא בבית המשפט ושיש חובת אמירת אמת, ו-א.א אמרה: "נכון אבל אני מחויבת אליו יותר ממה שאני מחויבת אליכם"[402] והוסיפה שהאמת מאוד מכוערת. לאחר שיכנוע נוסף המשיכה א.א והשיבה לשאלת התובעת כיצד התקפלה, שהיא הייתה מקופלת כמו עובר, אינה יודעת כיצד הגיעה למצב זה ולעניין היותה רטובה – אינה יודעת אם הייתה רטובה מעצמה או מהנאשם, אך נראה לה שזה היה מהנאשם, "מהדבר הלבן הזה... זרע... אז לא ידעתי בכלל מה זה", אמרה וכבשה פניה בדוכן. בהמשך ניסתה התובעת לחזור עם א.א על חלק מהפרטים, אך לאחר שא.א אישרה שכאשר מנעה מהנאשם להכניס את איבר מינו לפיה, הוא אמר שהיא מחטיאה אותו, היא ביקשה "די, מספיק. זהו, זהו, די. אין לי כוח, אין לי כוח". התובעת ריעננה את זיכרונה של א.א מתוך חקירתה במשטרה, ואז א.א הוסיפה: "כשהתנגדתי שהוא יחדיר את איבר המין שלו לפה שלי, אז הוא אמר לי שאם אני כאילו, אם אני לא רוצה, אם אני לא מסכימה בצורה הזו אז אני אשתה את זה מתוך כוס". א.א עדיין לא הסכימה לעשות זאת, וכששאלה התובעת מה קרה אז, א.א השיבה: "לא יודעת, אני התקפלתי וכאילו, כאילו לא הייתי שם... כשהתקפלתי, אחרי שהתקפלתי, התנגדתי, אז כאילו הכל עבר מעלי. הייתי שם אבל הכל עבר מעלי... אני רק זוכרת שזה היה כואב ורטוב... כל הגוף כאב לי. הכל...". התובעת התעקשה ש-א.א תספר בכל זאת מה קרה אחר־כך, א.א אמרה תחילה שלא ראתה, כי עצמה עיניה, אבל אז אמרה: "מכות, לא יודעת, בעיטות. לא יודעת, דריכות. הוא צעק. לא יודעת,... הוא צעק, כן. לא רציתי לשמוע מה הוא אומר". התובעת ביקשה מ-א.א לספר מה שסיפרה במשטרה, אך א.א ענתה שאם תדבר על זה, זה "יפרק אותה" ושאלה אם אין אפשרות לחזור לזה אחר־כך. התובעת שאלה את א.א אם יש דברים שהיא מוכנה לא לספר אותם, למרות שהם קרו, העיקר לא להתפרק, ו-א.א השיבה: "כן. יותר חשוב לי הנפש שלי. כאילו, אני גם ככה עושה מאמץ מאד גדול". לבקשתה של א.א, הופסקה החקירה הראשית לגבי אירוע זה.
- בחקירה הנגדית מיקמה א.א את אירוע ארון התרופות לקראת גיל 17, בכיתה י"א, ולא בכיתה ז', כבעדות הראשית והחקירה במשטרה[403]. ליתר דיוק, היא ציינה שאירוע זה התרחש אחרי שהייתה אצל ד"ר בן יוחנן (שאליו נתייחס בהמשך), והוכח שהביקורים אצל בן יוחנן היו בשנת XX20, כש-א.א הייתה בת 16. החקירה בנושא בן יוחנן מיקדה לה שהאירוע קרה בגיל 17. היא ציינה שהאירוע קרה בלילה, ושהנאשם לבש פיג'מה ארוכה. היא ידעה לומר שהאירוע קרה אחרי שהייתה אצל בן יוחנן לפי זה שכבר אז הייתה, לדבריה, במצוקה כל כך קשה, שהדבר הוביל אותה לפנות כעבור מספר חודשים למורה מרים ק' (שגם אליה נתייחס בהמשך). היא שבה וסיפרה, כפי שהעידה בחקירה הראשית, שהיא עמדה עם הנאשם ליד ארון התרופות, "ואז הוא לקח את היד שלי והכניס אותה לתחתונים שלו ואז הוא אמר לי, ואז הוא הוציא את היד שלי והוא אמר לי, 'זו אשמתך, את זו שמחטיאה אותי, את זו שגורמת לי לזה' וזהו. היה אחר כך היה עוד דברים, אבל אני באמת לא יכולה לדבר על זה"[404]. לאחר מכן שבה ואמרה שהיה עוד, אבל היא לא מסוגלת לדבר על זה.
- לאחר דיון ממושך בין הסנגורית ו-א.א בשאלה מה גרם ל-א.א להיזכר רק בחקירה הנגדית שאירוע ארון התרופות התרחש בסביבות גיל 17 ולא בכיתה ז'[405], אמרה א.א את הדברים הבאים: "כמה שהאירועים... בגיל הצעיר היו קשים, עם האירועים בגיל הבוגר יותר היה הרבה יותר קשה לי להתמודד... בגיל הצעיר אני תופסת את עצמי כילדה רעה, כעונש, ככואב. היה הרבה בלבול גם לא הבנתי מה הוא רוצה, ובגיל הבוגר יותר היה הרבה יותר מורכב. כאילו גם הדרישות בגיל הבוגר הן הרבה יותר גבוהות... הדרישות של בית הספר, של בית, של חברה. כאילו אם ילדה קטנה בוכה זה לא נראה כל כך גרוע כמו שבוגרת יותר, או אם ילדה לא נמצאת בשיעור בכיתה א', זה פחות גרוע ממה שהיא לא תהיה בכיתה י"א, והיא צריכה להגיש מבחנים, היא צריכה לתפקד חברתית, היא צריכה וצריכה וצריכה ולכן... ולכן זה היה מורכב, זה היה הרבה יותר מורכב"[406]. בהמשך אמרה שהגילים הצעירים, מבחינתה, הם 12-5, והגיל הבוגר הוא 18-13. א.א הוסיפה ש"בכיתה י' פחות או יותר היה כאילו זה היה יותר דברים שהוא העליב אותי או פגע בי מילולית, לא מינית, גם כאילו גם ב-ט' היה די שקט כאילו"[407], והסבירה לסנגורית שהשיח הממושך שלהן בחקירה הנגדית חיבר אותה למקום שהייתה בו אז: "הפרקליטוֹת הן דיברו איתי הן לא שאלו אותי כל כך הרבה שאלות על ד"ר בן יוחנן וכשאת שואלת אותי את השאלות האלה אני מסוגלת להתחבר למקום שהייתי בו אז ולהבין מה כאילו מה היה המצב הנפשי שלי, מה היה המצב שלי מול אבא שלי, מה היה...". הסנגורית המשיכה להטיח ב-א.א שאם היא לא הצליחה למקם נכון את האירוע היחיד שקרה בין כיתה ח' ל-י"א, סימן שהיא ממציאה את הסיפור, ולא ייתכן שהיא לא זכרה נכון את מועד התרחשותו. על כך השיבה א.א: "טוב, היה לי איזשהו שיח פה על עיר תחתית, עיר תחתית... ולא לכל המקומות יש גישה ולכן כשיש שיח על דברים זה מעלה דברים, זהו"[408], וכן: "זה כל כך כואב הזיכרונות האלה... וזה לא כמו סיפור של רצף אירועים שאת מדביקה אותם אחד אחרי השני ואת אומרת 'אה הנה הסיפור'... זה לא אירוע חד פעמי, זה אירוע מתוך רצף אירועים"[409]. יש לציין שגם בשלב זה הפליגה הסנגורית להטחות פוגעניות ומיותרות בעדה, ואמרה לה: "אני באה ואומרת שאת המצאת את זה, זה בפנטזיה שלך או בשקר שלך או שהאישיות שלך זה ה-borderline personality הוא ממציא שקרים... שקרנית פתולוגית... את לא יודעת על מה את מדברת... [ואז פנייה להרכב שהעיר לה על סגנון השאלות:] היא borderline קלאסי... סליחה cluster C.... עם קווים נרקיסיסטיים" ולמרות מאמצי ההרכב לעצור את השטף ולמרות הערותינו – דבר לא הועיל[410]. הוויכוחים עם הסנגורית המשיכו על פני עמודי פרוטוקול רבים, וכך גם ההעלבות שלה כלפי העדה: "מה לעשות? בתחילת כיתה י"א היית בת XXX, את ילידת XXX, אנחנו יודעים לספור, אולי את לא. אז אני עוזרת לך", הכול – חרף הערות ההרכב[411]. למרות זאת, ולמרות ש-א.א אמרה לסנגורית בשלב מסוים שהיא מוציאה אותה מדעתה ומוציאה את דבריה מהקשרם, וזה לא הוגן, א.א דבקה בגרסתה. לאחר עשרות עמודי ויכוח על אותה נקודה, סיכמה הסנגורית את עמדת ההגנה בעניין זה ואמרה: "אני באה ואומרת... ש-4 שנים של אובדן זיכרון מתי זה היה והיום היא נזכרת שזה כמעט בגיל 17 זה אומר שזה שקר ופנטזיה שלה וחלק מהניסיון שלה להפליל את אביה, אצלה זה שילוב, זה גם הפרעת אישיות וגם שנאה לאבא שלה"[412]. על כך השיבה א.א: "לסיכום, אני לא יודעת להסביר איך הזיכרונות שלי עובדים, לא יודעת להסביר מתי זה מסתדר ולא מסתדר ואומרת ולא אומרת. הנפש שלי לא שואלת אותי, ולא עובדת לפי מכונה שיורה אוטומטית תשובות. הנפש שלי מעלה את הדברים בקצב שלה ואני חושבת שאפשר להתנהג אלי בכבוד. אלי, אליה, בכבוד. ולהטיח בי שאני שקרנית וכולי וכולי זה לא רלוונטי, בגלל שהמקרה היה. אם הוויכוח פה הוא מתי הוא היה, אני לא חושבת שזה, או הוויכוח הוא מתי אני אמרתי מתי הוא היה, זה לא רלוונטי בכלל. מה שרלוונטי פה זה שנפגעתי"[413].
- בדיון לאחר מכן נמשכה החקירה הנגדית לגבי אישום 12, אירוע ארון התרופות[414]. הסנגורית ביקשה ש-א.א תמשיך לספר על האירוע, אחרי שהנאשם אמר לה שהיא גורמת לו לחטוא, ו-א.א סיפרה: "המשך האירוע היה במזווה, אבא שלי הכניס אותי למזווה, אני מצאתי את עצמי על הרצפה, הוא ניסה להכניס את האיבר שלו ואז הוא..." ובשלב זה א.א השתתקה. אחרי שתיקה אמרה: "זהו זה כל מה שאני יכולה לספר עכשיו". הסנגורית אמרה לה שבאירוע זה כבר הייתה גדולה, אז אולי היא לא זוכרת משום שזה לא קרה, ו-א.א השיבה: "אני זוכרת פשוט זה נורא קשה לי דווקא על האירועים המאוחרים יותר... זה היה הרבה יותר קשה כי... הבנתי יותר והבנתי שזה משהו שהוא לא הוא לא נכון ולא הצלחתי להתנגד אפילו... זה לעמוד מול אבא שלי שאמר שאני מחטיאה אותו ואני יודעת שמשהו לא בסדר ואין לי דרך לעצור את זה, זה חוויה נורא נורא, אני לא יודעת, אין לי מילים לתאר את זה... כן, קרה עוד משהו ואני לא מסוגלת לדבר על זה... לקח את האיבר ביד שלו הוא ניסה להכניס אותו לאיבר המין שלי... אני לא יכולה לדבר על זה". בהמשך לכך שאלה הסנגורית פרטים על המיקום המדויק של האירוע, כיצד היה המנח של א.א, ו-א.א השיבה שהייתה בחצי שכיבה, כי במזווה לא היה מקום. הסנגורית המשיכה בשאלות – היכן היו רגליה של א.א, היכן היו ידיו של הנאשם, האם א.א הייתה עם בגדים, מי הוריד לה אותם, מה לבשה לפני שירדו הבגדים, האם הפיג'מה הייתה שמלה או חולצה ומכנסיים, וכו'. א.א אמרה שממש קשה לה לדבר על האירוע. הסנגורית הטיחה בה: "א.א אני רוצה להגיד לך משהו, האירוע הזה שאת מדברת עליו שאת מדברת עליו, כמו שאת מתארת את הגוף שלך יכול להיות שחלמת? כי אף אדם גם אם הוא ספורטאי לא יכול לעבור בזה שהוא באוויר נשען עם הראש על תנור, ברכיים גם באוויר, אין מקום אפילו להישען על הרצפה ומישהו אחר מנסה להכניס לו מנסה להחדיר לו איבר מין בלי שיש לך תמיכה לכן אני שואלת איך זה יכול להיות שהיית באוויר או בין לבין בלי שהברכיים בכלל על הרצפה?" ו-א.א השיבה: "אבא שלי לא ממש שאל אותי באיזה תנוחה אני רוצה להיות... הוא פשוט קבע". הסנגורית המשיכה: "אולי את לא זוכרת נכון שהייתה תנוחה כזאת, אולי חלמת, אולי מרוב כדורים את כבר לא זוכרת?" ו-א.א השיבה שהכדורים לא פוגעים בזיכרון, שאינה חולמת ושהיא זוכרת את הזיכרונות שלה בנפרד, ואת החלומות שלה בנפרד. הסנגורית אמרה ל-א.א שמבחינה פיזית, מה שהיא מתארת לא אפשרי, אם היא נשענה חלקית על התנור ולא הייתה לה תמיכה, ו-א.א השיבה בציניות: "אני לא מבינה כאילו באמת כאילו אם אתה רוצה לשכב עם הבת שלך זה לא תקין אבל לפחות תסדר לה מיטה כאילו.... אני גם בעד כאילו שזה יהיה קצת יותר אנושי כלומר שזה לא אנושי גם אם זה על מיטה, אבל..."[415]. לאחר מכן המשיכה הסנגורית בשאלות לגבי ההיתכנות הטכנית של האירוע, סידור המזווה, גובהה של א.א, הציגה שרטוט אדריכלי של הבית לרבות המזווה שעליו א.א התבקשה לסמן סימונים[416], הכול כדי לומר שמה ש-א.א מתארת לגבי התנוחה שלה באירוע לא אפשרי, וזה לא היה. א.א השיבה "אני אומרת שזה היה, פשוט היה וסתם כאילו אני לא נראית ככה, אבל אני בן אדם מאוד גמיש, אבא שלי לא, אבל אני יכולה להיכנס להרבה מקומות שהרבה אנשים אחרים לא יכולים להיכנס אליהם, לצאת מהם לא יודעת, אבל להיכנס אני יכולה"[417]. הסנגורית המשיכה עוד עמודי פרוטוקול רבים לשאול על התנוחה – היכן הייתה רגל ימין, היכן רגל שמאל, היכן הראש, היכן "הטוסיק", האם הדלת הייתה פתוחה או סגורה, וכשהתובעת התנגדה להמשך השאלות הללו, טענה הסנגורית: "זה לב התיק"[418]. הסנגורית שבה והטיחה ב-א.א שלפי מה שסיפרה על המנח שלה, בהינתן ממדי המזווה, ממדיה שלה וממדי הנאשם, בלתי אפשרי שהנאשם ניסה לחדור אליה בצורה זו, ו-א.א השיבה: "זה מה שהיה ואין לי עוד יותר מה לענות"[419]. הסנגורית שאלה את א.א איך ייתכן שהיא לא סיפרה למרסי, שטיפלה בה מגיל 19 לערך על אירוע כל כך טראומטי, שקרה לה בגיל 17, אלא זכרה לספר למרסי רק על אירוע גיל 5, ו-א.א השיבה: "לא הייתי מסוגלת לדבר על זה אז". לאחר מכן שבה הסנגורית לפרטי המעשים עצמם, ו-א.א אמרה שהנאשם לקח את ידה ונגע איתה באיבר מינו. היא ציינה שזה היה בלילה, אך אינה זוכרת את השעה, באזור 21:00, 22:00 או 23:00. אשר לשאלת הסנגורית כיצד ייתכן שהנאשם עשה את המעשים בחדר ללא דלת, כשבני הבית בבית, השיבה א.א "אני לא זוכרת את השעה המדויקת, כבר אמרתי לך קודם, לגבי השאלה שאיך זה יכול להיות שהוא עשה את זה בפרהסיה אז קרוב לארון תרופות זה כמו זה כאילו כמו סגור שם עם קיר, לא סגור אלא יש איזשהו רווח של קיר... שמאחוריו יש את המקרר" ובהמשך ציינה שבני הבית כבר היו למעלה[420]. לאחר מכן אמרה הסנגורית שלא ייתכן שבשעה כזו כולם כבר היו למעלה, ו-א.א השיבה "שזה אפשרי כי בבית היו זמנים שהלכו לישון יותר מוקדם ועיקר מוקד הבית היה למעלה של הילדים, הילדים לא היו מסתובבים בכל שעות הלילה כמו שאת מתארת". הסנגורית המשיכה להתווכח על א.א ואמרה לה שהיא ממציאה ונהנית להיות קורבן, ו-א.א השיבה: "אני לא ממציאה, אני אומרת את האמת שלי והיא כואבת לי, מגעילה ואני אשמח אם תוכלי לעבור לשאלה הבאה". א.א אישרה, פעם נוספת, לשאלת הסנגורית, שהיא לא סיפרה על האירוע למטפלת מרסי, ואינה זוכרת אם סיפרה עליו למטפלות אחרות[421]. לאחר מכן שבה הסנגורית לשאלת ההיתכנות, גם מבחינת מבנה הבית, המקום שבו תיארה א.א שהתרחש האירוע והימצאות שאר בני הבית בסביבה, ו-א.א שבה ואמרה שהייתה שם גומה, שהסתירה אותה ואת הנאשם, ושאינה ממציאה. הסנגורית לא הסתפקה בכך וטענה באוזני א.א ששמעה מבני המשפחה וראתה תמונות שבאותו גיל היא הייתה "נערה מלאה, כבדת גוף". א.א הכחישה ואנחנו הורינו לסנגורית שתחדל מהאמירות הללו, אך הסנגורית המשיכה בשלה, ולבסוף א.א אמרה: "את מוכנה להפסיק להגיד שאני הייתי נערה כבדת גוף?". שוב הערנו לסנגורית ואמרנו לה שהורינו לה לחדול משימוש בביטוי הזה, והיא השיבה: "סליחה, אבל אני צריכה להגן על הלקוח שלי... בלתי אפשרי. ואסור לי לדבר על המימדים של הגוף של הלקוח שלי ושלה?". לאחר הפסקה בדיון נמשכו השאלות על מבנה החדר, מי עמד איפה ואיזו יד של א.א לקח הנאשם כדי לגעת באיבר מינו. א.א השיבה שאינה זוכרת. היא שוב נשאלה מה לבשו היא והנאשם בכל שלב של האירוע. לאחר מכן נשאלה היכן התרחש השלב שבו הנאשם החדיר איבר מינו לפיה והיא ענתה שבמזווה. הסנגורית שאלה את א.א מדוע לא סיפרה על כך לפני שנשאלה ו-א.א הסבירה שוב שקשה לה לדבר על זה. אחר־כך חזרה הסנגורית על שאלתה האם ייתכן שהנאשם ביצע את מעשי אירוע ארון התרופות כשבני המשפחה נמצאים בחדרים סמוכים, ו-א.א שבה ואמרה שכן. הסנגורית שאלה את א.א מתי נזכרה באירוע ו-א.א השיבה שהיא זכרה אותו כל הזמן. הסנגורית אמרה שזה לא ייתכן, שכן אילו זכרה זאת, הייתה מספרת על מה שעשה לה הנאשם לאחיותיה. א.א השיבה: "מי מדבר על אלוקים?". אז הטיחה בה הסנגורית עלבון נוסף: "תפסיקי לקרוא לו אלוקים, את היית מרדנית וחצופה ורבת עם אבא שלך, היה לך המון בעיות של סמכות בבית, תפסיקי לקרוא לו אלוקים, זה מה שאת ממציאה פה לבית משפט, לא היה דבר כזה, את היית הכי מרדנית בבית, כולם ידעו"[422]. לאחר הערה תוקנה השאלה והסנגורית שאלה את א.א אם לא עלה בדעתה שהיא צריכה לספר לאחיותיה כדי להגן עליהן, ו-א.א השיבה בשלילה. בשלב זה עברה ההגנה להתמקד בנושא היחסים של הנאשם עם א.א ועם שאר ילדיו, ועל האווירה בבית, והדברים יפורטו בפרק שיעסוק בכך. רק אוסיף כי בשלב כלשהו, המשיכה הסנגורית ושאלה שוב מדוע לא סיפרה א.א לאחיותיה על האירוע מושא אישום זה, אפילו בסוד, ו-א.א השיבה: "מבחינת כאילו הדינמיקה של הבית זה לא היה, זה אפילו לא היה אופציה... כשניסיתי להעלות את זה קיבלתי כאלה שפכטלים שאני לא אשכח בחיי... את זה שאבא שלי פגע בי, לא היית שם 'אוקיי, בואי נשמע את דעתך, בואי', 'לא יכול להיות, אבא לא עשה דברים כאלה, זה לא יכול להיות', אלה התגובות שקיבלתי זה...". ו-א.א הוסיפה סיבות נוספות לכך שלא סיפרה לאחיותיה או אימהּ: "גם כי פחדתי מאבא שלי כי הוא אמר לי לא לספר את הדברים האלה ואם אני מספרת יקרה לי משהו רע וגם בגלל שהרגשתי אשמה כי הוא אמר לי שאני מחטיאה אותו... כי הייתי עסוקה בהישרדות"[423].
- גם בדיון העוקב המשיכה החקירה הנגדית לגבי אירוע ארון התרופות[424]. הסנגורית שוב הטיחה ב-א.א שהיא לא סיפרה קודם לכן בחקירותיה את הפרטים שסיפרה בחקירה הנגדית, משום שהיא המציאה אותם רק בדיון הקודם, כדי להסביר את האירוע במזווה (אירוע ארון התרופות), ובגלל זה לא סיפרה אותם ב-9 שעות החקירה שלך במשטרה. א.א השיבה: "אני חוזרת ואומרת, הדברים היו כפי שהיו, לצערי, והזיכרונות שלי הם בתמונות והם מאוד כואבים לי, מאוד קשה לי לדבר על הפרטים". החקירה הנגדית המשיכה בשאלות טכניות ואמירות של ההגנה שבלתי אפשרי שהאירוע קרה, מאחר שהמזווה קטן מכדי שהדברים יקרו כפי ש-א.א תיארה. א.א השיבה בציניות: "תראי, זה באמת בלתי אפשרי להבין איך הוא עשה דבר כזה, אבל זה הזיכרון שלי, זה מה שאני זוכרת". ואז, לנוכח התעקשות של ההגנה ש-א.א תתאר בדיוק איך המנח של הנאשם ("אני באה ואומרת שאם את שכבת כמו שאת אומרת עם האגן על הרצפה ככה לרוחב ורגל שמאל על הארון והרוחב שם הוא בערך מה שהידיים שלי מראות, קצת פחות ממטר, עם כל הרהיטים שיש שם והדלת, אבא שהוא כמעט מטר 90 לא היה יכול לעשות בך את מה שאת טוענת כי כל מה שהוא היה יכול לעמוד שם זה לכל היותר להתכופף, הוא לא היה מצליח להגיע לאיבר שלך, לאגן שלך"[425]) השיבה א.א שהנאשם התכופף על ברכיו, שהיו משני צידי ברכיה (בשלב מסוים אמרה שברכיו היו בין שתי ברכיה), ו"נכנס באמצע". לשאלות נוספות הבהירה: "ואז הוא ניסה להכניס את האיבר שלו ... לתוך איבר המין שלי". לשאלות נוספות של הסנגורית השיבה א.א שבשלב הזה היא הייתה בלי תחתונים; היא הורידה לעצמה אותם, כי הנאשם אמר לה. לשאלות נוספות של ההגנה, לרבות מדוע לא ברחה, השיבה א.א: "הציות בזמנים האלה היה אוטומטי... אני אומרת שוב, במצבים כאלה הייתי הופכת להיות מאוד צייתנית", והוסיפה את האמירה הקשה הבאה: "אמרתי לך באותה מידה שכאילו שצייתתי לו אז גם אם אבא שלי היה מגיע לפה הייתי עושה את אותו דבר, מה שהוא היה אומר לי לעשות הייתי עושה"[426], ולשאלת הסנגורית אישרה שהיא מתכוונת לזה, אף שכיום היא נשואה ואם ל-3 ילדים, מה שהוביל לשיח הקשה הבא בין הסנגורית ובין א.א:
"ש:אז אני חושבת שאם את עונה את זה או שאת משקרת או שאת חולת נפש, אחד מה-3, כי אף אישה נורמלית לא תגיד בגיל 30 פלוס נשואה, אמא ל-3 ילדים, שאם היא הייתה רואה את אבא שלך עכשיו פה והוא היה אומר לה 'תורידי תחתונים' אז היא הייתה מורידה תחתונים ונותנת לו לגעת בה באיבר המין.