ת: אלא אם כן היא נפגעה כל כך הרבה שנים.
ש: אני חקרתי עשרות נפגעות, מאות אולי מאות, מה שאת אומרת עכשיו זה דבר הכי מופרע ששמעתי ממתלוננת ולא שמעתי כאלה דברים בחיים שלי לכן אני חושבת..."[427].
בשלב זה התנגדה התביעה, המותב העיר ונתנו החלטה שאין מקום לניסוחים כאלה. על אף האמור, ההגנה המשיכה בשאלות בנושא זה, ולבסוף א.א אמרה שגם כאשר לא מדובר בפגיעות, "היו דברים אחרים שהגבתי באותה צורה שאני כלומר שיש לי בעצם כאילו שאני עושה דברים שאני לא רוצה לעשות אותם כשאני מול אבא שלי", ובהמשך: "כשאני מולו, אני נמחקת". למרבה הצער, גם לאחר דברים אלה המשיכה ההגנה ללחוץ בנקודה הזו, והסנגורית סיכמה באמירה: "אני חושבת שמה שאת מספרת עכשיו שהיית מסוגלת בתיאוריה לעשות בגיל 30 מבחינת העובדות שאישרת לי עכשיו, זה שקר, אני לא מאמינה אפילו שאת מאמינה בזה בעצמך, זה שקר שאת אומרת כדי לקבור את אבא שלך", ו-א.א השיבה: "ממש לא"[428].
- החקירה הנגדית נמשכה עם שאלות על פרטי פרטים: מה הייתה השעה, באיזו שפה אמר הנאשם ל-א.א להוריד תחתוניה (אנגלית או עברית), האם א.א עמדה או ישבה כשהנאשם אמר לה להוריד את התחתונים, היכן הייתה אימהּ של א.א באותו זמן, מדוע לא ברחה ורצה לספר לבני המשפחה מה קורה, מי נכנס ראשון למזווה – היא או הנאשם, האם הדלת הייתה פתוחה או סגורה, מי סגר את הדלת, באיזה יד לקח הנאשם את איבר מינו כשניסה להחדירו ל-א.א, האם במזווה היה אור או חושך, באיזה רגל דרך עליה הנאשם, האם היה עם נעל כשדרך עליה, האם הנאשם הוריד מכנסיו או רק הפשילם, איזה סוג ריצוף היה במזווה, האם כשהרטיבה נוצרה שלולית, האם רגליה היו על התנור בשלב שבו ניסה הנאשם להכניס את איבר מינו לפיה, מה היה גובהה אז, האם הברכיים של הנאשם היו באוויר שעה שהכניס את איבר מינו אל פיה ועוד. א.א השיבה על כל השאלות, לגבי חלקן השיבה שאינה זוכרת, לחלקן השיבה שהיא זוכרת, אך לא מסוגלת לדבר על זה[429]. א.א ציינה שאינה זוכרת באיזה יד החזיק הנאשם את איבר מינו אך ביד השנייה הוא גישש לעבר איבר מינה, ואז היא הרטיבה. הנאשם כעס מאוד, אמר ל-א.א שהיא הורסת כל דבר ואינה מסוגלת לשלוט בעצמה, ואז הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לפיה. בגלל שהנאשם התרגז, הוא דרך על איבר מינה בכף רגלו. הוא קם לאחר שהרטיבה[430]. לאחר מכן הבהירה שאחרי שהנאשם גישש בידיו לעבר איבר מינה, הוא נגע באיבר מינה עם איבר מינו, ואז היא הרטיבה. הסנגורית הטיחה בה שהיא משנה גרסתה ושלא אמרה קודם לכן שהנאשם נגע עם איבר מינו בשלה לפני שהרטיבה, ו-א.א הסבירה שלא אמרה זאת קודם כי "בשבילי זיכרונות כאלה הם נורא קשים לדבר עליהם"[431]. הסנגורית שאלה אם כאב ל-א.א כשהנאשם דרך עליה, א.א השיבה "מאוד" והסנגורית הקשתה: כיצד זה ש-א.א לא צעקה. א.א השיבה שהייתה מבועתת. עוד הוסיפה: "כאב לי מאוד, אבל פחדתי מה הולך לקרות אחר כך" לשאלת הסנגורית השיבה שבכתה קצת, בשקט. לאחר שאלות נוספות א.א אמרה: "זה מה שאני מסוגלת, אני עונה לשאלות שאני יכולה לענות עליהן, מה שלא אז לא" וכשהסנגורית אמרה לה שהשאלה שנשאלה פשוטה, א.א השיבה: "זה שאלה פשוטה אולי עבור מישהו שלא עבר פגיעה באותו רגע, אבל עבורי שהייתי עסוקה באיך אני נמלטת מהמכה הבאה לא תפס אותי"[432]. בשלב כלשהו של השאלות על הפרטים הקטנים, שאלות שאף חזרו על עצמן שוב ושוב, כפי שהערנו לסנגורית, א.א אמרה: "אני כל הזמן מחזיקה בין המקום הזה שאני מסוגלת למקום שאני לא מסוגלת כי כשאני לא מסוגלת אני חושבת שכבר השופטים ראו, ראו איך אני נראית ואני לא חושבת שזה מה שאני מגיעה לפה שבשביל זה אני מגיעה לפה. אוקיי?... אני באמת בהתלבטות כזאת, אני לא יכולה לעבור את הגבולות של עצמי ואז פשוט למצוא את עצמי בלי כוח לדבר על כלום"[433]. החקירה נמשכה תוך נבירה בפרטי פרטים ובהמשך אמרה שאינה יכולה עוד, והרכינה ראשה על הדוכן. כששאלנו אם א.א רוצה הפסקה, היא השיבה שהיא מבקשת להמשיך, ואז השיבה לשאלות הסנגורית כי לאחר שהרטיבה, היא לא הייתה יכולה לזוז, ואז הנאשם לקח את איבר מינו בידו וניסה להכניסו אל פיה. הוא כעס על א.א וצעק: "you can't control yourself, you are disgusting, so wet". הסנגורית אמרה ל-א.א שלא ייתכן שהנאשם צעק, שכן אנשי הבית היו שומעים, ו-א.א הסבירה שכך היה. שוב ושוב הטיחה הסנגורית ב-א.א שהיא ממציאה, שזה שקר ושכל הסיפור בלתי אפשרי, אך א.א עמדה על גרסתה. לאחר מכן אמרה שהנאשם דחף אותה לצד השני, כדי לנסות להכניס את האיבר שלו לפיה, ואמר לה לא לזוז, אך היא זזה. היא הייתה מקופלת, הנאשם עמד מעליה כשרגליו בשני צידי הגוף שלה, ואז התכופף. הנאשם עמד כשרגליו משני צידי הראש שלה, התכופף והכניס את איברו אל פיה. "בסוף הוא הצליח"[434]. א.א אמרה שאלמלא הרטיבה, אולי זה היה נגמר אחרת, אולי הוא לא היה מנסה להכניס את איברו אל פיה. גם כאן, כשהטיחה הסנגורית ב-א.א שבעדות הראשית היא לא סיפרה שהנאשם הכניס את איבר מינו אל פיה ושאלה מדוע, א.א השיבה: "נורא קשה לי לדבר על העניין הזה". לשאלות נוספות בעניין זה השיבה א.א שהיא לא רצתה לפתוח את פיה, אך הנאשם דחס את איבר מינו פנימה[435]. הצענו להגנה לסיים בכך, אך הצעתנו לא התקבלה ובהמשך – לשאלות הסנגורית, הדגימה א.א שהנאשם פתח את שפתותיה ולחץ על סנטרה עם האגודל, ופתח את פיה בכוח. לאחר דברים אלה, נכנסה א.א אל מתחת לדוכן העדים, שמה ידיה על אוזניה, בכתה וזעקה[436]. זעקות השבר של א.א היו קשות ואלה הדברים שאמרה, ותועדו לפרוטוקול: "לא רוצה... אני לא יכולה, די, די, די'... 'אל תדרוך עלי'... 'כואב לי'... 'לא רוצה בפה, לא רוצה'... 'לא רוצה מגעיל בפה, לא רוצה'... די.... 'לך, לך, לך, די'... 'לא רוצה, אני רטובה'. 'תסלח לי, דדי, תסלח לי'... אני רוצה להיות ילדה טובה, אני לא אעשה דברים, אני אקשיב לך... 'אני אקשיב לך, לא רוצה להיות רטובה'... די, כואב לי... 'דדי, דדי, די'... 'זה כואב לי'... 'איפה ממי'? 'ממי, בואי תיקחי אותי מפה'. 'זה כואב'... זה כואב לי ... 'הוא דורך עלי, הוא דורך עלי'. 'אני אהיה ילדה טובה, דדי, די'... 'זה לא היה בכוונה בכלל'. 'זה יצא לי לבד'... 'אני לא רוצה שתיגע בגוף שלי, זה גוף שלי... זה גוף שלי. אני לא רוצה... 'אז מה אם אני הבת שלך, אז מה?'. 'אתה לא יכול לעשות כל מה שאתה רוצה'"[437]. בשלב זה נעשתה הפסקה בישיבה, כדי לאפשר ל-א.א להירגע.
גם בשובנו מההפסקה לא הרפתה ההגנה: "אני אומרת שאת ממציאה כתוצאה מהבעיות הנפשיות שלך או שאת פשוט אדם רע שממציא על אבא שלו, אני לא יודעת, אני לא השופטת, אבל הסיפור הזה הוא לא נכון כי אם הוא היה נכון את היית אומרת את זה בחקירה ראשית כשעל פני מספר ישיבות שאלו אותך על האישום הזה וריעננו לך מהתמלילים, מההודעות שלך במשטרה כדי להזכיר לך כי את לא סיפרת בהתחלה שום דבר על המקרה הזה כמעט, אז בואי כדי שנמצה את זה, למה שינית פה גרסה לעומת חקירה ראשית?". א.א השיבה שהיא פשוט ענתה לשאלות ההגנה, ושהשאלות נשאלו אחרת מאשר על־ידי הפרקליטוֹת[438]. היא הוסיפה שלא סיפרה את כל הפרטים בעדות הראשית כי: "מאוד קשה לי לספר הכול בבת אחת את כל הפרטים, גם ככה אני מרגישה קושי נפשי מאוד גדול לדבר על זה". לאחר מכן, לשאלת הסנגורית אם הנאשם החדיר את איבר מינו רק לתחילת הפה או עמוק, השיבה א.א שהיה לה קשה לנשום. בהמשך עומתה א.א הן על־ידי ההגנה, הן על־ידי המותב, עם העובדה שפרטים שעליהם העידה בבית המשפט שונים מדברים שסיפרה במשטרה, הן מבחינת סדר ההתרחשוית (תחילה הכנסת האיבר לפה ולאחר מכן אונס באיבר המין, או להיפך), הן מבחינת "עוצמת" הדברים (החדרת חלק מאיבר המין לפיה, או החדרה עד כדי שהיה לה קשה לנשום). א.א השיבה שהיו מספר אירועים במזווה, שעל הנוספים לא סיפרה כלל, וייתכן שהיא מבלבלת ביניהם[439]. הסנגורית אמרה לה שתספר עכשיו על האירועים הנוספים, ו-א.א השיבה שהספיק לה, שהיא לא רוצה, שאין לה כוח ושאינה יכולה יותר. או אז הטיחה הסנגורית ב-א.א שמה שהיה נחזה לפלאשבק לא היה אלא הצגה מצידה: "אני אומרת שאת עושה הצגות, עשית פה הצגה קודם, גם אני האמנתי לך בהתחלה, אבל את עשית פה הצגה, את ראית שאת נופלת בדברים ואת לא מסוגלת לענות ויש הרבה סתירות ואת לא זוכרת את האירועים והאירועים מבולבלים לך והיה לך קל להתקפל ולעשות הצגה 'ממי, ממי, דדי, דדי', זה חלק מהאישיות שלך, מהפרעת האישיות שלך שאת עושה את זה... כדי שנרחם עלייך וזה יסב את תשומת הלב". על כך השיבה א.א: "אני אמרתי שזה יותר מידי בשבילי כל השאלות והפרטים זה יותר מידי, יש דברים שקשה לי לענות עליהם והמשכנו והמשכנו והמשכנו עד שנגמר לי... זהו כבר לא יכולתי להחזיק.... את באמת חושבת שאישה בת 30... תשב על הרצפה ותעשה לך הצגה פה?"[440]. אחר־כך שוב דחקה הסנגורית ב-א.א שתספר איזה עוד אירועים היו במזווה, שעליהם לא סיפרה, ו-א.א השיבה: "אני חייבת לשמור על הנפש שלי, אני לא יכולה להיכנס לפרטים האלה, אני לא יכולה, אני לא יכולה". לאחר מכן הבהירה, לשאלת בית המשפט, שבאירוע מושא אישום 12 תחילה אנס אותה הנאשם, אחר־כך היא הרטיבה ואז הוא הכניס את איבר מינו לפיה[441]. היא לא זכרה אם באירוע הזה יצא מאיברו של הנאשם "משהו לבן", כהגדרת הסנגורית בשאלתה[442]. לדבריה, היו אירועים נוספים במזווה אחרי גיל 17, שעליהם לא סיפרה.
- בחקירתה במשטרה[443] סיפרה א.א על אירוע ארון התרופות. תחילה אמרה שהוא התרחש בכיתה י"א, אחר־כך אמרה שזה התרחש עוד קודם, משהו בין כיתה ז' לכיתה י"א, היא לא זכרה בדיוק מתי. גם כאן הסיפור לוּוָה בשתיקות רבות וטכניקת החקירה הייתה ברובה כזו ש-א.א אמרה חלקי דברים, והחוקרת שאלה שאלות מנחות, כש-א.א משיבה בהנהון לחיוב או ניד ראש לשלילה, או שותקת. א.א סיפרה שהיא והנאשם עמדו ליד ארון התרופות, הנאשם רצה שהיא תחזיק לו "את ה..." (החוקרת שאלה: את איבר המין? ו-א.א הנהנה לחיוב); "ואז פת... כאילו פתאום בלי קשר כאילו החזקתי, פתאום בלי קשר כזה הוא... הוא התעצבן עלי, אמר לי את גורמת לי לעשות את זה". החוקרת שאלה את א.א אם היא עזבה את איבר המין או שהנאשם החדיר אותו למקום אחר. א.א שתקה. החוקרת שאלה אם האיבר הגיע למקום אחר ו-א.א הנהנה לחיוב. החוקרת שאלה האם הוא החדיר לפיה, א.א שתקה. החוקרת שאלה בשנית ושאלה אם היא מבינה את א.א נכון, ו-א.א הנהנה לחיוב. החוקרת שאלה אם הנאשם הגיע לפורקן, ו-א.א הנהנה. החוקרת אמרה לה שהיא צריכה להגיד את זה ו-א.א השיבה שאינה מצליחה להגיד את זה. לאחר מכן אמרה לחוקרת שאינה יודעת אם הוא הגיע לפורקן. האיבר היה בפיה, אבל היא לא הייתה יכולה שזה יגיע לפה שלה, והיא הזיזה את הנאשם, כמו שכאשר הוא היה עושה לה משטחי גרון, היא הייתה הולכת אחורה, עד הקיר, עד שלא יכולה הייתה ללכת עוד, ואז היא הייתה דוחפת אותו. כך עשתה גם כאן. היא הלכה אחורה, הנאשם המשיך ללכת קדימה אליה, הוא לא המשיך לנסות להחדיר, כי א.א לא זזה מהתנוחה הזו[444], אז הנאשם השכיב אותה על הרצפה במזווה. בשלב זה דומה ש-א.א איבדה את חוט המחשבה או התנתקה, ולא זכרה מה אמרה רגע קודם. החוקרת הזכירה לה, ו-א.א המשיכה ואמרה שהנאשם הצליח להחדיר את איברו אל פיה "טיפ-טיפה". אחר־כך הנאשם השכיב את א.א על הרצפה, ואחרי שהחוקרת שאלה מספר פעמים אם הנאשם חדר אליה ו-א.א לא השיבה, לבסוף הנהנה לחיוב. היא נשאלה אם הנאשם אמר לה משהו כשחדר אליה, היא הנהנה לחיוב, אך לא ענתה תחילה לשאלות מה אמר, ואחרי שתיקות רבות השיבה שהוא אמר לה: "אם את לא רוצה את זה ככה, אז תשתי את זה מכוס". כשנשאלה מה קרה אחר־כך, השיבה: "זהו", והחוקרת שבה ושאלה: "אבל הוא החדיר את איבר המין שלו, נכון?" ו-א.א השיבה "כן"[445].
- לגבי אירוע ארון התרופות היו מספר גרסאות, כשההבדלים העיקריים בפרטים המהותיים הם אלה: האם האירוע התרחש כש-א.א הייתה בכיתה ז', או סביב גיל 17, בכיתה י"א; האם הנאשם הצליח להחדיר את איבר מינו אל פיה ואם כן – האם זה היה "טיפ-טיפה" או עמוק, עד שלא יכלה לנשום; מה קרה קודם: אירוע הכנסת איבר מינו של הנאשם לפיה או אירוע הכנסתו לאיבר מינה. יש הבדלים נוספים, רובם בפרטים מינוריים[446] (שההגנה בסיכומיה מבקשת לייחס להם חשיבות רבה, ככאלה שמצביעים על חוסר אמינותה של א.א), וחלקם בפרטים חשובים יותר, אף שאינם מרכיבים בעבירות (וחלקם אף לא מוזכרים בכתב האישום), כגון: עניין הדריכה על איבר מינה של א.א; מה בדיוק אמר לה הנאשם; האם הנאשם הגיע לפורקן.
ראשית אציין שְלְ-א.א היה מאוד קשה לדבר על אירוע זה. הדבר ניכר בכל חקירותיה – במשטרה, בעדות הראשית ובשלוש הישיבות שבהן נחקרה על האירוע בחקירה הנגדית. איני סבורה, כטענת ההגנה, ש-א.א לא נתנה בעדותה תיאור קוהרנטי של האירוע. הדברים יצאו לאט, בקושי, אך כפי שתיארתי בפירוט לעיל – התקבלה גרסה קוהרנטית, אף אם "רזה". עוד ניכר היה ש-א.א לא חפצה לספר את פרטי האירוע, ואלה יצאו רק לאחר עידוד ושאלות חוזרות ונישנות. גם כאן איני מקבלת את טענות ההגנה לגבי החקירה במשטרה. אומנם, כפי שציינתי, גם כאן טכניקת החקירה הייתה של שאלות שכללו בחובן פרטים רבים, אלא ש-א.א לא השיבה באופן אוטומטי "כן" על כל "הצעה" של החוקרת, אלא ניווטה את החוקרת בהנהונים לחיוב וניד ראש לשלילה. יתר על כן: תחילת המשפטים היו בדרך כלל של א.א, וכשהיא "נתקעה", ניסתה החוקרת לדלות ממנה את ההמשך בשאלות שהתשובות לגביהן "כן" ו"לא". א.א נזקקה לעידוד רב כדי להמשיך ולספר, ובמקרה של החקירה הנגדית לא היה זה עידוד, אלא שאלות חוזרות ונישנות על אותם פרטי פרטים, והרבה הטחות והעלבות, שבסופו של דבר גרמו ל-א.א להוציא אט-אט את הפרטים. למרות ההעלבות, שלא פסקו גם לנוכח הערות ההרכב והתנגדויות התביעה, א.א דבקה בליבת תיאור האירוע. סדר הזמנים השתנה, לא סופרו בכל פעם פרטי הפרטים השוליים (מה לבש הנאשם, מה לבשה א.א, היכן בדיוק היו רגליו, היכן בדיוק היו רגליה, מה היה המנח שלה בעת האירוע, מה היה המנח של הנאשם, וכו'), אך המרכיבים העיקריים בסיפור נותרו עקיבים.