ת: מאיבר המין. זה לא היה המון אבל היה משהו.
ש: מאיזה חלק של איבר המין היה דם?
ת: לא יודעת. לא יודעת מה הוא תיקן שם.
ש: מה הרגשת בגוף שלך? מה הרגשת?
ת: כואב, כואב.
ש: איפה כואב?
ת: באיבר המין. לא יודעת איפה שם, משהו שם.
ש: סליחה על השאלה, אבל איבר המין, את אומרת כואב באיבר המין אבל את יכולה להגיד איפה באיבר המין?
ת: איפה שהוא מתחת לאיפה שיוצא השתן.
ש: למה הוא היה צריך פנס ומראה?
ת: בשביל לראות טוב מה יש שם. אבא שלי הוא רופא מאד יסודי.
ש: מה הוא עשה עם הידיים שלו?
ת: לא יודעת, הוא היה עם כפפות... הוא בדק, הוא פתח, הוא הסתכל, הוא קימט את המצח שלו. זה היה מאד,
עו"ד ליברמן: מה הוא עשה לדעתך?
העדה, א.א: אני לא יודעת. אני באמת באמת לא יודעת. יכול להיות שהוא סתם פצע אותי בשביל להגיד שהוא תיקן. אני לא יודעת. אולי הוא באמת תיקן שם משהו, אני לא יודעת.
ש: מה אפשר לתקן?
ת: מה שהיה מקולקל.
ש: מה היה מקולקל?
ת: לא יודעת. זה היה מידי גדול, זה היה לא סימטרי"[507].
א.א המשיכה והעידה שהנאשם לא נתן לה משהו נגד כאבים. היא המשיכה בתיאור האירוע: "אני לא יודעת איזה כלים היו לו. רק שמעתי אותו מקשקש כזה עם המתכת, לא יודעת... היה לו גם כאלה מספריים של ניתוח, לא יודעת... אני לא יודעת מה הוא עשה. אני לא ראיתי. אני לא ראיתי". בשלב הזה נקטעה ההקלטה ושיחזרנו לפרוטוקול את מה ש-א.א העידה בשעה שההקלטה לא עבדה[508]. לפי הרישומים שלנו, אלה היו הדברים: "לא ראיתי מה הוא עשה. הכניס, חיטט, לא יודעת. הוא אמר שהוא מתקן את הפגמים שלי... היה דם. לא הרבה. היה דם על גזה שהייתה לו ביד. לא יודעת מה הוא עשה שם. הרגשתי שהוא מזיז כל מיני דברים. הרגשתי את זה בפנים. אני השתדלתי לא לזוז. בקושי נשמתי. היה לי גם קר... האקדח היה ביד שלו. הוא קרב אותו ל...". בשלב זה החלה א.א למלמל והורידה ראשה על הדוכן, ולנוכח זאת שאלנו אותה האם דווקא בקטע הזה היא חוששת, לאחר שסיפרה את כל האירוע, והיא השיבה: "לא, אני מרגישה את זה מאד חזק בגוף... כמו פלאשבק תחושתי כזה... אני לא יודעת להגדיר בדיוק איפה זה נמצא אבל,... על איפה שזה נגע... אני יכולה לצייר?... אבל אני לא בטוחה איך קוראים לזה... זה לא שאני כאילו, אני לא חזקה באנטומיה... יא את השפתיים החיצוניות, אז יש את השפתיים הפנימיות... והחלק העליון כאילו של השפתיים הפנימיות, זה נקרא דגדגן?.. אה או קיי, אז שם... הוא תקע אותו [מדגימה עם העט לחיצה]... [ש: מה הרגשת?] זה כאב מאד מאד מאד... זהו זה נגמר. [ש: איך את הגבת לזה? מה קרה לגוף שלך?] התכווץ... [ש: מה הוא אמר לגבי האקדח?] שאני לא אספר. אם אני אספר, יקרה לי משהו רע". לאחר דברים אלה ניסתה התובעת לשאול עוד על סיום האירוע, אך א.א השיבה "זהו. אני נגמרתי" והבהירה שיש עוד דברים, אך היא מעדיפה לא לספר, כדי לשמור על עצמה[509].
- בחקירה הנגדית עימתה הסנגורית את א.א עם העובדה שהיא סיפרה לאילנה קוזיק (המכונה בפי א.א "חני"), שלעדותה נתייחס בהמשך, שבגיל 18 תפר הנאשם את קרום הבתולין שלה ללא הרדמה, ואילו בבית המשפט לא סיפרה זאת בעדותה הראשית. א.א אישרה שאכן כך, והוסיפה: "כפי שציינתי כבר האירועים האחרונים האירועים הכי קשים... אני סיפרתי את זה לחני אחרי הנישואין, פה במסגרת בית המשפט לא הייתי מסוגלת לספר את זה"[510]. הסנגורית הטיחה ב-א.א שהסיפור שלה לא ייתכן, שמדובר בניתוח מורכב, שלנאשם אין את הידע לעשותו, ושאילו היה עושה זאת, הייתה צורחת מכאב, ולא יעלה על הדעת שהדבר התרחש. א.א השיבה: "אני רועדת כשאני עונה לך וכשאני שומעת את הדברים שלך כי כל כך הרבה דברים אבא שלי עשה שהם לא יעלו על הדעת, באותה מידה שאת שואלת על זה את יכולה לשאול על כל הסיפורים איך זה יכול להיות שאבא עושה דברים כאלה לבת". היא המשיכה ואמרה שזה היה כאב מטורף, והיא הרגישה שעוד רגע היא מתה, וגם עכשיו, כשיש לה פלשבקים לשם, היא מרגישה שהיא כמעט מתה. כשהסנגורית המשיכה ועימתה את א.א עם פערים שמצאה בין גרסאותיה על אירוע זה, א.א השיבה: "אם הייתי מקריאה לך את הסיפורים שהייתי ממציאה אז הייתי יכולה לחזור לך בעל פה על כל הנתונים, מכיוון שזה לא טקסט שהמצאתי אלא המציאות של החיים שלי, קשה לי קשה לי עד טירוף לדבר על זה, פשוט קשה לי"[511].
בחקירתה הראשונה של א.א במשטרה היא סיפרה על האירוע האחרון, כפי שסיפרה עליו בבית המשפט, אך לא סיפרה שהנאשם תפר לה את קרום הבתולין[512]. הפרט הזה באירוע עלה רק בחקירה השנייה של א.א במשטרה, אחרי שאילנה קוזיק מסרה הודעה וסיפרה את הפרט הזה, ו-א.א נקראה להשלמה. הסנגורית עימתה את א.א עם עובדה זו, וטענה ש-א.א סיפרה את הפרט הזה לחוקרת רק כשהיא הזכירה ל-א.א שסיפרה פרט מסוים לאילנה. ואכן, במשטרה א.א השיבה שאינה זוכרת ואינה רוצה לזכור. היא התקשתה מאוד לספר, דיברה באיטיות ובמקוטע, ואט אט סיפרה שהנאשם אמר לה שזו תהיה הפעם האחרונה[513], הוא הכין את כל הכלים הרפואיים שלו[514], הוא בדק לה את הנרתיק, הוא הסתכל, אמר שזה מסובך וצריך לתקן את מה שהיה שם, היה לו מטוש, ופנס, וכל מיני דברים. א.א לא רצתה לומר מה עשה הנאשם עם הכלים ואמרה לחוקרת "תנחשי" ו"אני לא יודעת". בהמשך היו מילות עידוד מהחוקרת ושאלות רבות, והחוקרת אמרה לה שתיתן לה רמז: ש-א.א סיפרה ל"חני" מה הנאשם עשה עם הכלים, ואחרי עוד סירובים של א.א לספר, וטענות שאינה זוכרת, ואחרי ש-א.א שאלה אם תוכל לשבת מתחת לשולחן כדי לספר, ושמה ראשה על השולחן, היא אמרה שהנאשם פגע בה "שמה". היא שוב ביקשה שהחוקרת תגיד מה ש"חני" סיפרה, והיא (א.א) רק תאשר, והחוקרת סירבה והסבירה שזה חייב לבוא מ-א.א, ואמרה שהיא רוצה לוודא ש"חני" לא התבלבלה בין מטופלות שלה, או דמיינה. אחר־כך א.א ביקשה קפוצ'ון בשביל להסתתר בתוכו. אחרי שיכנועים נוספים א.א אמרה שהיו גם מספריים. ורק אז א.א אמרה: "הוא תפר שם את..." ואז אמרה "די" ומלמלה עוד משהו. החוקרת שאלה אם הוא תפר בתוך הנרתיק ו-א.א השיבה בחיוב. החוקרת שאלה אם הוא תפר לה את קרום הבתולין, ו-א.א אישרה[515]. לאחר מכן א.א התיישבה על הרצפה. החוקרת שיכנעה אותה להתיישב בחזרה על הכיסא, ו-א.א שאלה "אז חני התבלבלה?". אחר־כך הסבירה שהיא ידעה שזה האירוע האחרון לא רק בגלל התפירה, אלא בגלל שהנאשם אמר לה "אני מנסה לתקן את מה שאפשר, מה שלא היה תקין שם". היא השיבה לשאלות החוקרת שזה כאב מאוד, אבל היא לא צעקה, והוסיפה: "הייתי בלחץ שהוא לא יצליח לתקן... אני אומרת שזה מוזר, כי היום אני מבינה שזה לא היה תיקון (הדובר מגחך)... [זה היה] סתם. לסתום לי את הפה"[516]. במענה לשאלת הסנגורית כיצד א.א מסבירה את זה שרק כששאזו הזכירה לה שדיברה על התפירה עם "חני" היא סיפרה על כך, א.א השיבה שלספר מעצמה זה קשה ובלתי אפשרי. גם כששאזו שאלה על זה היה לה קשה לענות, במיוחד שהיה שם גם אקדח. זו חרדה מטורפת[517]. הסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא מאשרת כל מה שאומרים לה, ו-א.א השיבה: "ממש לא, תגידי לי אם אני כאילו, תגידי לי דברים שהם לא נכונים אני אגיד לך שהם לא נכונים, זה פשוט דבר נכון שקשה לי מאוד מאוד מאוד לדבר על זה, קשה לי וגם אם אני נראית אולי בסדר עכשיו אחר כך זה גומר אותי, אני לא מסוגלת לישון, לא מסוגלת, לא מסוגלת... כאילו, זה פשוט קשה לי, קשה לי נורא". אך הסנגורית לא הסתפקה בכך ושוב שאלה את א.א האם יכול להיות שהיא פשוט מאשרת כל מה שאומרים לה, ו-א.א ענתה: "לא, לא יכול להיות, זה פשוט קרה לי וגם אם תשאלי אותי את זה עוד 10 פעמים אני אענה לך את אותה תשובה כי זאת האמת, זאת האמת ואין לי תשובה אחרת לענות לך, זה שקשה לי לדבר על זה ואני מסוגלת רק לאשר, נכון, כי הנפש שלי היא לא, היא נפש פוסט טראומטית, נפש פוסט טראומטית לא יכולה לדבר באופן חופשי על חוויות הפגיעה שלה, אני לא מכירה ויכול להיות שקיים דבר כזה, אבל אני לא מכירה שום נפגעת שכתבה תיעוד של כל הפגיעות שהיא עברה כולל התאריכים וכולל תמונות, אין דבר כזה"[518]. בהמשך אמרה הסנגורית ל-א.א: "אני באה ואומרת שלא יכול להיות שהוא תפר לך בתולין בגלל שלא היו בתולין לתפור אחרי 13 שנה של קיום יחסים", ותגובתה של א.א הייתה: "אני לא רופאה, אני מספרת את הדברים כפי שחוויתי אותם, מה שכן זה אני לא קיימתי יחסים עם אבא שלי"[519]. לאחר מכן שבה א.א והסבירה, שוב ושוב, שהיא לא סיפרה על תפירת קרום הבתולין בחקירה הראשית ובחקירת המשטרה הראשונה, כי מאוד קשה לה; היא הסבירה שוב את פרטי המקרה, עם הפנס, הכלים מברזל, ה"התעסקות" הממושכת, הצמדת האקדח לחלק החיצוני של איבר מינה, לדגדגן (וכשביקשה הסנגורית לוודא עניין זה השיבה א.א שהיא לא מסוגלת לדבר על זה[520]), האמירה שעליו לתקן, "הוא אמר שצריך לבדוק אם צריך לתקן שם משהו שהוא לא תיקן כי תמיד האיבר שלי היה מקולקל ופגום... כי זה היה לא תקין ומשהו לא טוב שם והוא צריך לבדוק אם הוא הצליח לתקן כי אני הפרעתי לו כל השנים וזהו... וכשהיה לו את האקדח אז הוא אמר שאני לא אספר לאף אחד ממה שהיה בינינו ושאני צריכה לדעת לשמור סוד ואם אני אספר אז יקרה לי משהו רע וחוץ מזה שאם אנשים ידעו שהיה לי משהו פגום הם לא ירצו להתחתן איתי"[521]. הסנגורית המשיכה עם שאלות על מיקום בבית, איך א.א הצליחה לראות את האקדח, ועוד. בשלב מסוים החלה לשאול עם פרטי הלבוש שהיו על א.א, ונראה לי שהדברים ש-א.א אמרה בהמשך חשובים: