- לאחר שפירטתי את כל האישומים הנוגעים ל-א.א, והצעתי לחבריי כיצד להכריע בהם, אבהיר, כפי שציינתי בתחילת הכרעת הדין, בפסקה 8, מה הן הראיות הנוספות שעליהן התבססתי בקביעתי שאני מעדיפה את גרסתה של א.א (שהיא נפגעה מינית מהנאשם), על פני גרסתו של הנאשם (שלא היו דברים מעולם). לשם כך חשוב לתאר כיצד בא כתב האישום אל העולם (שאז יהיה ברור עד כמה טענת ההגנה על עלילת שווא שנולדה מתוך רצון לנקום מחוסרת בסיס), חשוב לתאר את כלל קורותיה של א.א בדגש על טיפולים שעברה לאורך השנים, וחשוב להביא את שלל החיזוקים לאמינותה, באופן כללי, בין בסוגיות שנוגעות למשפחה ובין בסוגיות אחרות שלגביהן הוטח בה שהיא ממציאה ומשקרת.
- בפסקה 7 הובא תיאור כללי של האירועים שהתרחשו עובר להגשת כתב האישום והובילו להגשתו. עתה אפרט. כפי שציינתי, סמוך לאחר יום הולדתה ה-18 שחל ביום XXX, החליטה ב.ב לעזוב את הבית, לטענתה – בשל פגיעות הנאשם בה, האחרונה שבהן יום לאחר הגיעה לגיל 18[550]. בהמשך לכך, ב-15.3.20, עזבה ב.ב את הבית לדירת מסתור שאירגנו לה, וביקשה להוציא צו הגנה נגד אביה. היא פנתה לבית המשפט, והצו אכן ניתן[551]. סמוך לאחר שהצו ניתן שוחחה ב.ב עם אחיה אח 3, וזה האחרון אמר ל-ב.ב דברים שנחוו על־ידה כאיום וכמסר מאביה, ולפיכך פנתה להגיש תלונה במשטרה על האיום (ולא על הפגיעות המיניות מצד הנאשם). נוסף על כך, בית המשפט (כבוד השופט נמרוד פלקס, אז – סגן הנשיא בבית משפט לענייני משפחה בירושלים), שנחשף לפרטים שעלו מהבקשה לצו ההגנה, העביר את העניין לבדיקת המשטרה, כעולה מההחלטה שנתן בתום הדיון במעמד הצדדים[552]. הן בתצהיר שנמסר בתמיכה לבקשה, הן במהלך הדיון בבית המשפט, ואפילו בגוף תלונתה לגבי הפרת צו ההגנה[553], צוין במפורש ש-ב.ב אינה מעוניינת למסור תלונה במשטרה על מעשי הנאשם. מפקח מורן שאזו, החוקרת שנתבקשה לטפל בתיק, יצרה קשר עם ב.ב, שבתחילה לא רצתה לפגוש את שאזו, אך לבסוף הסכימה. שאזו הלכה לפגוש את ב.ב בדירת המסתור, ו-ב.ב חזרה על כך שאינה רוצה להגיש תלונה ואינה רוצה שהנאשם יכנס לכלא, כי זה יפרק את המשפחה[554]. בתום השיחה הסכימה ב.ב לחשוב על הנושא, וכעבור מספר ימים הסכימה למסור עדות, שאכן נגבתה ב-22.3.20[555]. עם זאת, בשלב די מוקדם של מסירת ההודעה, ביקשה ב.ב להפסיק ולהמשיך בפעם אחרת[556]. היא נאותה להשיב על שאלות ספורות נוספות, אך נכתב בהודעה שהיא התעצבנה ואמרה שהיא לא מסוגלת לדבר על זה. גביית ההודעה הופסקה בשלב די מוקדם, ו-ב.ב הגיעה מספר פעמים נוספות למסור הודעות במשטרה. מרבית הפעמים על־פי זימון משאזו, פעם אחת ביוזמתה, אך היא הביעה שוב ושוב את חוסר שביעות רצונה מכך שהנאשם עצור ובאחת הפעמים אף שאלה אם ניתן לכתוב מכתב לשופט ולבקש שהנאשם ישוחרר לחג הפסח[557]. שאזו העידה שעוד קודם לכן, לאחר ששמה של א.א עלה מפי ב.ב כאחות נוספת שנפגעה ועוד לפני ש-ב.ב מסרה הודעתה, שאזו פנתה ל-א.א[558]. הפנייה הייתה ביום 18.3.20. שאזו הסבירה ל-א.א את חשיבות עדותה, א.א אמרה שתחשוב על זה[559]. למוחרת שאזו שוב יצרה קשר עם א.א, א.א אמרה שיש לה מטפלת בשם מורן מאלי וביום 19.3.20 א.א ביקשה ששאזו תשוחח עם מאלי[560]. שאזו אכן עשתה כך, מאלי אמרה שתתייעץ עם א.א ותשיב לשאזו בהמשך. ואולם ביום שישי, ה-20.3.20, ב.ב התקשרה לשאזו וביקשה לדחות את גביית הודעתה לאחרי השבת (ליום 22.10.20) ושעות אחר־כך א.א התקשרה ומסרה שאינה מסוגלת להיות חלק מההליך הפלילי בשל מצבה הנפשי והפיזי (א.א הייתה אז בהיריון)[561]. ב-23.3.20 בערב א.א התקשרה לשאזו, אמרה שהיא מסכימה שמאלי תמסור הודעה בעניינה, ושאחרי שזה יקרה, יהיה לה קל יותר להחליט האם למסור הודעה או לא[562]. שאזו ציינה ש-א.א נשמעה מופתעת שמעצרו של הנאשם הוארך, ושאזו חשה שהעובדה שלראשונה מישהו, מלבד מאלי, מאמינה לה, הפיחה בה חיוניות ושאזו חשה בניצוץ ראשון של נכונות לשתף פעולה. בהמשך לכך, מורן מאלי הגיעה למסור הודעה ב-25.3.20[563] ובהמשך לכך הגיעה גם א.א למסור הודעה, ב-29.3.20[564]. כבר כאן חשוב לציין ששאזו העידה לגבי עדותה של א.א כך: "לפני שגביתי עדות מ-א.א גביתי המון עדויות של נפגעות ואני חושבת על זה ואני מרגישה שאני צריכה להכניס אוויר, זה עדות הכי קשה שגביתי וגביתי בתיקים מאוד מורכבים והיא הייתה הכי קשה"[565]. מכאן, השתלשלות העניינים עד להגשת כתב האישום ברורה, ואיני מוצאת מקום לפרט מעבר לכך. אוסיף רק, שהן בעדותה של א.א, הן בעדותה של ב.ב קיימת התייחסות לחוסר רצונן לפתוח בהליך פלילי נגד הנאשם. א.א ציינה שלא רצתה להיכנס לכל הנושא של תלונה במשטרה, כי לא ידעה במה זה כרוך, קשה לה מאוד לדבר על הפגיעה, וזה שוב להיכנס למקום של חוסר שליטה. נוסף על כך, לא רצתה לאבד את המשפחה וידעה שזה מה שיקרה[566]. עדותה של ב.ב בעניין זה תפורט בהמשך.
הרקע של א.א, תהליך החשיפה והטיפולים שעברה
- עתה, לעניין הרקע של א.א, תהליך חשיפת מעשי הנאשם והטיפולים שעברה לאורך חייה. חשוב לציין כבר בפתח הדברים, שהנאשם היה מעורב מאוד בשליחתה של א.א למטפלים השונים, ולתפיסתה – עובדה זו הקשתה מאוד על יכולתה להפתח בפניהם ולתת בהם אמון. גם ניסיונותיה לספר לאימה על הדברים שמעולל לה הנאשם לא עלו יפה. נתחיל בתיאור תהליך החשיפה.
ניסיון החשיפה הראשון של א.א באוזני אימהּ ("אירוע הבצל")
- א.א כתבה ביומנה: "קשה לי עם אמא שלי, אני כועסת עליה ואני מאוכזבת ממנה, היו כמה פעמים שלכל בר דעת היה ברור שקורה איתי משהו והיא 'לא שמה לב'. מה, לא היה אכפת לה? זה כואב לי לחשוב כך. שתי הזדמנויות זכורות לי היטב"[567]. בהמשך לכך א.א מפרטת את המקרים, והיא העידה עליהם בבית המשפט: המקרה הראשון היה כאשר הייתה בכיתה ב', בבית במקום מגורים קודם. נזכיר שעד אותו זמן התרחשו, לכל הפחות, אירועי אישומים 3-1 (אירוע גיל 5, אירוע הכורסה ואירוע הטיול), וייתכן שגם אירועי אישומים 6-4 (אירוע המחסן, אירוע השירותים במחסן ואירוע הבדיקה במחסן). א.א ואימה היו לבד במטבח. "היינו רק שתינו במטבח שזה היה די נדיר ואז רציתי להגיד לה, כאילו רציתי לדבר איתה ואז... על מה שקורה עם אבא. ואז אמרתי לה, 'אני רוצה להגיד לך', התחלתי לבכות, היא התחילה לשיר איזה שיר על לא יודעת מה והיא גם קילפה בצל ואז התחלתי לבכות, היא שאלה 'למה את בוכה? את בוכה בגלל השיר שאני שרה? הוא מעצבן אותך? את בוכה בגלל הבצל?', אז ברחתי לשירותים... אז היא באה אחרי והיא אמרה לי, 'מה קרה? למה את בוכה ככה?', בתקופה הזאת היא באמת הייתה קצת יותר קרובה עם השנים היא התרחקה הרבה יותר, הרבה יותר... כן, יותר מחוברת, קצת יותר מחוברת. ואז היא אמרה לי 'למה את בוכה?', אז אמרתי לה 'אני אספר לך אם את תבטיחי לי שאת לא תספרי לאבא', אז היא אמרה, 'אין כזה דבר, כל דבר שאת מספרת לי אני מספרת לאבא'"[568]. גם האימא זכרה את "אירוע הבצל"[569], אך טענה שהיא חשבה ש-א.א בוכה בגלל הבצל, ושהיא לא אמרה ל-א.א באותו אירוע שהיא מספרת כל דבר לנאשם, אלא זה משפט שנאמר ל-א.א בגיל הרבה יותר מבוגר, בכיתה י"א. באירוע הבצל היא לא דחקה ב-א.א לספר מדוע היא בוכה. "ניסיתי לדובב אותה להגיד לי מה קרה? היא לא ענתה לי, ואמרתי בסדר, לפעמים בנות בוכות ו/או יותר מאוחר היא תגיד לי או זה משהו שהיא הייתה עצבנית, עצובה ובכתה וזהו... היא לא רצתה להגיד, בסדר...". כשתהתה התובעת על כך שהיא זוכרת אירוע של בכי שהתרחש מעל 20 שנה קודם עם אחת מבנותיה, האימא השיבה שזה היה בכי יותר מרגיל. בחקירה החוזרת ניסתה הסנגורית "לעמעם" את עוצמת האמירה הזו ושאלה את האימא אם לאורך השנים מאז לא היו עוד מקרים שבהם א.א בכתה, והאימא השיבה: "לא היה כמו זה, לא... לא היה כמו בגיל שהיה עם הבצל"[570]. דברים אלה כמובן לא מתיישבים עם דבריה הקודמים, ש"לפעמים בנות בוכות" ויתר האמירות שמהן עלה שמדובר במשהו מינורי ושיגרתי. ולמרות שמדובר היה ב"בכי לא רגיל", כהגדרתה, האימא לא עשתה כל מאמץ נוסף לברר את פשרו, כך עולה מעדותה.
המקרה השני המוזכר ביומן התרחש כש-א.א הייתה בת 19, היא חשה מצוקה, רצתה לשוחח עם אימה והן "יצאו לסיבוב" בהליכה בשכונה. על מקרה זה נרחיב בהמשך, בפסקה 178, לפי הסדר הכרונולוגי.