... אני נורא מפחדת להקיא. פעם חברה שלי שאלה אותי 'אבל אני לא מבינה למה את מפחדת, אולי מגעיל, למה מפחיד?' אמרתי לה 'לא יודעת, זה עושה לי הרגשה כזאת שבא לי לברוח, להתחבא, לא יכולה, לא יכולה', כאילו זה מפחיד אותי ברמות שאני לא, לא מסוגלת וגם כאילו מרגיש לי אשמה כזאת כאילו בגלל שעשיתי משהו אז זה יקרה או שאני אהיה נוכחת בהקאה של מישהו אחר או שאני אקיא בעצמי שזה עוד יותר נורא, כאילו לא יודעת, המשפחה גם מאוד לא אהבה את זה, כאילו את הקטע הזה עם ההקאות, עם הפחד מהקאות"[582].
בחודש מאי XX20 לקחו הנאשם ואשתו את א.א לטיפול נגד פוביה מהקאות, Emetophobia בשמה המקצועי, לד"ר אברהם בן יוחנן, שטיפל בשיטת CBT[583]. א.א הייתה אז בת 16. בהתייחס לטיפול זה ובמענה להטחות החוזרות ונשנות של ההגנה בה שהיא חולת נפש, א.א ציינה: "סביב זה אני יודעת שלמשפחה היה פחות נוח, שעברו שנים הבנתי את זה יותר אבל אף אחד לא אמר שאני חולת נפש"[584]. בסיכומיה טענה המאשימה שהנאשם ידע מלכתחילה כי א.א לעולם לא תשתף את ד"ר בן יוחנן במעשי הנאשם וזאת משתי סיבות: ראשית, הוא ציין בפניה שבן יוחנן הוא חברו וקולגה שלו למקצוע. שנית, מדובר במטפל דתי ממין זכר, דבר שאינו מקובל בחברה החרדית (לעיתים אף מקשה על מתלוננות צעירות בחברה החילונית). הקושי של א.א לנוכח מעורבות הוריה בתחילת הטיפול, ולנוכח היותו גבר, אכן עלה גם מעדותה של א.א, גם מעדות הנאשם[585] וגם מעדותה של האימא[586]. א.א העידה שהיא חשה שלא בנוח עימו, ורצתה שהטיפול ייגמר כמה שיותר מהר, ולכן אמרה להוריה שהטיפול הצליח. למעשה, זה עזר לה רק לחנוק בתוך עצמה את מה שחשה, אך לא פתר לה את הבעיה. כדבריה: "זה עזר לי לכלוא את הצרחות בתוכי ולהיות, כאילו להתנהג קצת יותר נורמלי, להגיד שזה עבר. עד היום זה לא עבר, היום אני במצב יותר טוב, אבל זה בעקבות טיפול מאוד ארוך אצל מגוון מטפלים בתחום של טראומה מינית"[587]. גם ביומנה כתבה שכאשר הוריה לקחו אותה ל"טיפול ההקאות", כהגדרתה, הם נכנסו לפניה לד"ר בן יוחנן, וסיפרו לו עליה, ושהיא נכנסה אחר־כך וסיפרה על עצמה, המטפל אמר לה "איך זה יכול להיות שכך וכך? ההורים שלך אמרו אחרת", וזה מאוד הרגיז אותה[588]. גם בן יוחנן בעדותו אישר שהוא ישב תחילה לבד עם הנאשם ורק אחר־כך עם א.א[589].
הנאשם טען בעדותו שהוא שלח את א.א לבן יוחנן כי הוא "הכי טוב בעיר... למקרה כזה שזה נדיר צריך מישהו ברמה שלו"[590], אבל התברר מעדותו של בן יוחנן עצמו, שלבן יוחנן לא הייתה כל מומחיות בטיפול באמטופוביה, והוא טיפל במשך עשרות שנותיו המקצועיות רק ב-10-5 מקרים כאלה[591].