מתוך רישומיו של בן יוחנן[592], שהגיע כעד הגנה, עולה התרשמותו הראשונית מ-א.א: "התרשמות: א.א היא מתוחה, ללא סימני חרדה והיא נערה עניינית שרוצה עזרה, היה קשה לקבל תיאור מדויק מה מוביל לבחילה". בהמשך הסביר שכתב זאת מאחר שראה קמטים במצחה של א.א וחשב שזה יכול להיות ממתח, אבל בשיחה לא עלו סממני חרדה. א.א נראתה נינוחה, אך בכל זאת היו הקמטים האלה. גם בפגישה הבאה, כעבור שבוע, ציין בן יוחנן ברישומיו שלימד את א.א הרפיה "בגלל ההתרשמות של מתח". בפגישה השלישית התרשם בן יוחנן מ"מבט של רוגע", א.א דיווחה לו שאינה חווה עוד התקפי חרדה סביב עניין של הקאות ולאחר הפגישה החמישית והאחרונה צלצל הנאשם להודות לו על ה"נס" (כהגדרתו ברישומיו, וכפי שאישר גם הנאשם בעדותו[593]). לשאלת התובעת בחקירה הנגדית האם הייתה לו יכולת לקבוע האם הרבה שנים לפני, לאורך הרבה שנים, א.א עברה התעללות מינית סדיסטית על-ידי אבא שלה, ובן יוחנן השיב שלא[594]. נזכיר, שעל פי כתב האישום (וכפי שהצעתי לחבריי להכריע), אישומים 11-1 התרחשו עד XX20, אישומים 14-13 התרחשו מ-XX20 ואילך, ולגבי אישום 12, שעל־פי כתב האישום התרחש בין XX עד XX, האמנתי ל-א.א שהוא התרחש כשהייתה בכיתה י"א, כלומר ב-XX20[595], ומכאן, שבמשך השנים הסמוכות לפני הטיפול אצל בן יוחנן שהיה ב-XX20, לא היו פגיעות של הנאשם ב-א.א. לפיכך, שאלתה של התובעת (ותשובתו של בן יוחנן) רלוונטיים יותר לעניינו משאלת הסנגורית, ששאלה האם ייתכן ש-א.א עברה בימים שלפני שהגיעה אליו אונס ברוטאלי ואצלו היא ישבה מחייכת וצוחקת, ועל כך השיב שהוא לא חושב שזה יכול היה לקרות בלי שהוא ישים לב[596]. לכך יש להוסיף את עדותה של א.א בנושא זה, שהשיבה לסנגורית, שהטיחה בה שאילו דבריה שהנאשם פגע בה היו אמת, בן יוחנן היה קולט את החרדה שלה, אף אם לא אמרה לו דבר. וכך היא העידה: "אני לא מסכימה איתך, כי אני חושבת שצריך להכיר בן אדם טוב, ולאבחן אותו, וליצור איתו קשר בסיסי של אמון, בשביל שהוא ישתף. ולא תמיד דברים כאלה עולים בטיפול אם אין ביטחון, אם אין אמון. אני אמנית בלשחק ולהחביא את מה שאני מרגישה"[597].
א.א העידה שד"ר בן יוחנן גרם לה להרגיש לא בנוח, גם כאשר סיפר לה על מחקר כלשהו שבמהלכו ניסו לגמול גברים מצפייה בצילומים פורנוגרפיים, וגם כאשר שם רגליו על שולחנו באופן שהן כמעט נגעו בה ונכנס למרחב האישי שלה, ועל כן רצתה "לעוף משם" כמה שיותר מהר: "הוא אמר לי, איך הוא אמר לי? הוא אמר שיש איזה מחקר על גברים שמכורים לתמונות ערווה, כן. להזכיר את הגיל שלי, הייתי בת 16 ילדה חרדית, תמימה, והוא אמר שכשנתנו להם סמי הקאה ואז חשפו אותם לתמונות ערווה האלה... הוא אמר לי, 'את צריכה, את נראית לא מרגישה בנוח', ואז הוא שם את הרגליים שלו על השולחן, הן כמעט נגעו בי. אז אמרתי, אוקיי מהמקום הזה אני הולכת לפני שקורה לי משהו, אז פשוט עשיתי מהר מהר את כל התרגילים בשביל לסיים אותם"[598]. הסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא ממציאה את הסיפור שכך עשה ד"ר בן יוחנן, ושלא ייתכן שנהג כך, אלא שבעדותו הוא אישר את הדברים, ועל כך מיד בהמשך. את אי הנוחות שלה בעניין זה הביעה א.א בפני הנאשם בדיעבד, כפי שהעיד הנאשם: "א.א סיפרה לי שבגלל ד"ר בן יוחנן ששם את הרגליים על השולחן שלא היה מתאים מה אתה חושב מתאים? אני אומר 'אני בדרך כלל לא עושה את זה, יכול להיות היה לו איזה בעיה בגב', זה, היא אומר 'איך אתה יכול, אתה יכול לשלוח לי הבת שלך לגבר לטיפול?', אמרתי הוא היה הכי טוב, זה דבר נדיר שקשה לטפל בו והוא הצליח, אבל היא מאוד התרגזה". זאת, בניגוד לדבריו דקות ספורות קודם לכן בעדותו, ש-א.א לא אמרה לו משהו לא טוב על בן יוחנן, לא סמוך לאחר הטיפול וגם לא לאחר מכן, אף שהסנגורית שאלה אותו במפורש על שימת הרגליים על השולחן ועל מחקר "תמונות הערווה"[599].
- סיכומם של דברים, בניגוד לטענת ההגנה בסיכומיה, אין בעובדה ש-א.א לא סיפרה לבן יוחנן על הפגיעות המיניות של הנאשם בה כדי להוביל למסקנה שאלה לא קרו. מכל הסיבות שהוזכרו לעיל (המעורבות של הנאשם בהבאתה לטיפול והצגת הבעיה על ידו לבן יוחנן כש-א.א ממתינה בחוץ, היותו גבר מולה – נערה חרדית, ואי־הנוחות שחשה בעת הטיפול עימו) ברור מדוע א.א לא שיתפה אותו בדברים הללו. מעדותו של בן יוחנן עצמו אנו למדים הן שהתרשמותו הראשונית מ-א.א הייתה שהיא במתח, אף אם לא בחרדה, שהמתח לא התפוגג גם בפגישה הבאה ועל כן לימד אותה תרגילי הרפיה, וכי העובדה שהוא לא שם לב למצוקה יוצאת דופן ואף התרשם ש-א.א "עניינית", כהגדרתו, אינה מלמדת על כך שהיא לא נפגעה מינית מהנאשם. אוסיף, שבחקירה הנגדית נשאלה א.א מה זכרה מאירוע גיל 5 כשהייתה אצל בן יוחנן, והיא השיבה שזכרה את החרדה מהשירותים, זכרה שזה כאב אבל לא את כל הפירוט של המעשים. כשנשאלה מתי נזכרה בהכול השיבה: "מה זאת אומרת מתי נזכרתי? זה תמיד היה שם, לא היה לזה מילים וכל פעם אני זוכרת את, כמו שאמרת, על הפריזמה הזאת, אז יש את הרגעים שמשהו מסוים מואר ויש רגעים שמשהו אחר מואר"[600].
- מעבר לכך שעדותו של בן יוחנן אינה מחלישה (כטענת ההגנה) את המסקנה שעדותה של א.א לגבי הפגיעות שפגע בה הנאשם היא אמת, יש בעדותו חיזוק משמעותי לאמינותה, באופן כללי, כפי שאמחיש מיד, וכאמור – מדובר בעד הגנה. כפי שהזכרתי לעיל, כאשר א.א תיארה את המפגשים אצל בן יוחנן, היא העידה שחשה אי נוחות וחשה מוטרדת על ידו, הן מאחר שבמהלך אחת הפגישות הוא שם רגליו על השולחן וכמעט נגע בה, הן משום שסיפר לה על מחקר שנעשה לגבי גברים שהיו מכורים לתמונות ערווה. הסנגורית הטיחה בה שהיא ממציאה את הדברים הללו ומה שהיא מתארת לא ייתכן: "ואם אומר לך שהסיפור שלך שאת סיפרת להורים שד"ר בן יוחנן הטריד אותך מינית זאת המצאה שלך כדי למשוך תשומת לב? כי הוא לא הטריד אותך מינית ולא שם רגליים על השולחן. זה משהו שד"ר לפסיכולוגיה לא היה עושה בטיפול. הוא גם הכחיש את זה"[601]. עוד הטיחה בה הסנגורית: "התמכרות לתמונות ערווה, זאת גם המצאה שלך"[602], אלא ש-א.א עמדה על שלה.
והינה, כאשר העיד בן יוחנן בבית המשפט, הוא אישר שעשה את שני המעשים המתוארים, ואף הסביר את הרקע להם[603]. לגבי המחקר על אודות תמונות הערווה הוא גם הסכים, בהגינותו, שהצגת מחקר זה לנערה חרדית בת 16 אינה מתאימה[604], כפי שגם אמרה א.א, כשהסבירה מדוע חשה מוטרדת מינית מהתנהגותו, כפי שצוטט לעיל. עוד העידה: "לדבר עם ילדה בת 16, נערה בת 16, חרדית, על גברים שמכורים לתמונות ערווה, ולשבת בצורה שהוא ישב, בעיני..."[605].