אציין שהסנגורית התייחסה לפרטים הנ"ל, שאותם סיפרה א.א ושהתבררו אחר־כך כנכונים, גם כשחקרה עדים אחרים, והיא ניסתה לשכנעם ש-א.א ממציאה דברים ומפנטזת שאחרים גם פגעו בה מינית. כך, למשל, בחקירה הנגדית של המטפלת של א.א, מורן מאלי, שציינה ששמעה על הטיפול אצל ד"ר בן יוחנן רק אחרי החקירה במשטרה, ו-א.א אמרה לה שהיה לה מאוד קשה שם, אמרה הסנגורית: "שמעת סיפור קשה שהוא גם ניסה לפגוע בה מינית ד"ר בן חנן (הטעות במקור – מ.ב.נ), דרך אגב הוא בן 70 פלוס, שמעת את זה ממנה על ניסיון הפגיעה מינית של ד"ר בן חנן במהלך הטיפול?". ואוסיף, שתשובתה של מאלי הייתה: "לא שמעתי ממנה על פגיעה מינית, שמעתי על התנהגויות שלו שהיו בשבילה מאוד לא נוחות ומאוד לא נעימות"[606]. גם דברים אלה מלמדים על אמינותן של שתי העדות – א.א ומאלי, והדבר גם מצביע, פעם נוספת, על כך שבניגוד לטענות ההגנה, א.א לא ניסתה להעצים דבר, וגם את ההרגשות שלה, שהתבססו על עובדות שהתבררו כנכונות, לא החצינה בפני המטפלת.
המקרה השני של ניסיון החשיפה לפני האימא (בגיל 17)
- התייחסתי לניסיון החשיפה השני סביב פירוט האישום ה-13, ועתה אפרט. א.א העידה: "בגיל 17 דיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה שאני מפחדת מאבא שלי ושאני לא יכולה לשמוע את הקול שלו וכשאני הולכת ברחוב, במקום המגורים אין הרי, לא היה אז תחבורה ציבורית בתוך מקום המגורים, אז כשאני רואה את אבא שלי נוסע אני מתחבאה בשביל שהוא לא יראה אותי וייקח אותי ושכשאני נוסעת איתו בא לי לפתוח את הדלת ולצאת..."[607]. א.א התייחסה לכל ניסיונות החשיפה גם בדיונים נוספים[608]. אציין שמקרה זה אינו מוזכר ביומן[609] כאחד משני המקרים ש-א.א כתבה לגביהם שהם זכורים לה היטב.
כפי שציינתי לעיל, בפסקה 141, האימא אישרה את עדותה של א.א לגבי השיחה, טענה שזה העציב אותה מאוד והיא חשבה שהרקע לתחושות של א.א קשור בחילוקי דעות שיש בינה ובין הנאשם. היא לא ניסתה לשאול את א.א מעבר לכך, לא באותה שיחה ולא לאחר מכן. האימא העידה בקטע זה, כפי שציינתי לעיל, כשעיניה עצומות. ניכר היה שקשה לה לדבר על השיחה, והדבר מעיד על כך שהיא הבינה היטב שמדובר בעניין גדול, קשה ומשמעותי. במקום לנסות להבין מ-א.א מדוע היא מרגישה כפי שהיא מרגישה, האימא שיתפה את הנאשם. הוא, לדבריה, היה מופתע לשמוע את מה ש-א.א אמרה, הם חשבו יחדיו מה עומד מאחורי זה ומה אפשר לעשות כדי לתקן את זה. הם הגיעו למסקנה ש-א.א ילדה מאוד רגישה "שלוקחת דברים הרבה יותר ללב מאחרים, שמוציאה דברים מפרופורציה, שצריך התייחסות קצת אחרת מבנות אחרות". העובדה שהאימא מיד הלכה לספר לנאשם על השיחה, והדבר הוליד שיחה משולשת בין ההורים ל-א.א, איששה את החשש של א.א שאינה יכולה לספר דבר לאימה בלי שזה יעבור לנאשם, כפי שהיא העידה. ואילו הנאשם, שידע היטב מדוע א.א חשה כלפיו כפי שהיא חשה, תלה באוזני האימא את האשם ברגישות יתר של א.א.