היא המשיכה והעידה על הקשר עם אחות 3: "אחרי ש-ב.ב יצאה מהבית אז הקשר שלנו נהיה מאוד שונה, היה לה מאוד מאוד קשה לדבר איתי וזה, היא אמרה 'א.א, במפורש אני אומרת לך אני לא מסוגלת לדבר על הדברים האלה, זה עושה לי רגרסיות, אני לא יכולה לתפקד אחר כך ואני לא מסוגלת לדבר על זה בכלל על שום דבר ברמה שאני', ... היא לא מסוגלת לדבר לא על אמא שלי, על כלום, שום דבר שקשור לנושא הזה, אבל מה שכן זה שהיא שומרת על קשר איתי היום ואנחנו מדברות, שוב בגבולות שלה כי היא באמת מאוד מאוד מבקשת, היא אומרת לי, 'א.א אם אנחנו נדבר על זה אנחנו לא נוכל להיות בקשר'"[620].
בשולי הדברים אציין ש-ב.ב העידה, שכאשר הייתה בכיתה ח', בפסח XX20, הייתה לה שיחה עם אחות 2 ואחות 3, ששאלו אותה אם הכול בסדר, בעקבות כך שבבית הספר של ב.ב עלה חשש שמא נפגעה (אך על כך – בהמשך). לאחר דברים אלה, אחות 3 דיברה איתה לילה אחד והציעה ל-ב.ב, ללא ידיעת ההורים, שתבוא לישון אצל אחות 3 בחדר, כי ב.ב ישנה אז לבד. על כך העידה גם אחות 2[621]. אחות 3 אמרה לה שאם ישאלו למה, שיגידו "לא יודעת...", ושיש להסתיר זאת מההורים. הדבר ארך לילה אחד בלבד, כי האימא שאלה מדוע עברה לחדרה של אחות 3 ו-ב.ב לא ידעה מה להשיב[622]. בעוד שאחות 2 העידה שהיא עצמה לא האמינה ש-ב.ב נפגעה מהנאשם, דומה, לנוכח הזמנתה של אחות 3 ש-ב.ב תבוא לישון איתה, שאחות 3 התייחסה לכך אחרת.
אציין עוד, שחיזוק לגרסתה של א.א שהיא סיפרה לאחות 3 בשלב מוקדם יותר על הפגיעות ניתן למצוא בעדותה של עדת ההגנה אחות 2, אחותן של א.א ואחות 3. אחות 2, א.א ואחות 3 קיימו שיחה בשביעי של פסח, בשנת XX20, אחרי שהתעוררו חששות ש-ב.ב נפגעת מהנאשם, ובאותה שיחה א.א סיפרה שהיא עצמה נפגעה מהנאשם. אפרט על שיחה זו בהמשך, אך בשלב זה אציין שכאשר אחות 2 נשאלה כיצד אחות 3 הגיבה לדבריה של א.א, היא השיבה: "אני חושבת שהיא כבר אמרה לאחות 3 בעבר"[623]. עוד קודם לכן העידה אחות 2 שכאשר התעורר עניין ב.ב ב- XX20, אחות 3 סיפרה לה בעדינות שכבר כמה שנים קודם לכן א.א שיתפה אותה בכך שהנאשם פגע בה כשהייתה בת 3[624].
- מובן כי לנוכח הדברים המשמעותיים שסיפרה א.א על שיחותיה עם אחות 3, חשוב היה לשמוע את עדותה של אחות 3. אחות 3 גם מסרה הודעה במשטרה והכחישה שנפגעה על־ידי הנאשם, אך לא ידוע אם נשאלה על השיחות עם א.א בגיל 16, 17, 18 בנושא הפגיעה[625]. עדת התביעה ח.ק, חברתה של א.א, העידה שהיא שוחחה עם אחות 3, שאלה אותה אם היא נפגעה על־ידי הנאשם, ואחות 3 לא רק הכחישה אלא גם כעסה על ח.ק בשל עצם השאלה[626]. ואולם אחות 3 לא זומנה לעדות. המאשימה בסיכומיה הסבירה שלא מצאה לנכון לזמן אותה כעדת תביעה בשל העוינות והניתוק של בני משפחת פלוני מ-א.א ו-ב.ב. הסנגורית ציינה מספר פעמים במהלך הדיונים שבכוונתה לזמן את אחות 3 לעדות[627], ובית המשפט אף הזהיר את א.א, לנוכח הצהרה זו, שלא תשוחח עם אחות 3 על אודות נושאי המשפט[628], אך ההגנה לא זימנה את אחות 3 כעדת הגנה. הסנגורית טענה בבית המשפט שלא זימנה את אחות 3 מאחר שדי להגנה בעדויות של מרבית האחים האחרים. בסיכומי ההגנה נכתב שאחות 3 "בחרה שלא להעיד להגנה"[629]. אם ההסבר שנכתב בסיכומים הוא נכון, ראשית – תמוה שהדבר לא נאמר בבית המשפט, ושנית – הדבר מעורר תהיות של ממש, לנוכח הסוגיה שעל הפרק והכחשותיה של אחות 3 שנפגעה על־ידי הנאשם, אמירה שיכולה הייתה להועיל להגנה בקעקוע אמינותה של א.א לגבי תגובתה של אחות 3. מדוע לא תרצה אחות 3 לבוא להעיד לטובת הנאשם, כש-א.א כביכול ממציאה שיחה שלא הייתה ושיש בה כדי להכתים את הנאשם? אם להתייחס להסבר הראשון, שדי בעדות האחים האחרים – קשה לקבל הסבר זה, גם משום שכל האחיות האחרות שמסרו הודעות במשטרה זומנו לעדות (אחות 1, אחות 2, אחות 4), גם מפני שהסנגורית חזרה מספר פעמים על כך שבכוונתה לזמן את אחות 3 כעדה, גם מפני שהשיחה עם אחות 3 מלמדת שהזיכרון של א.א על פגיעה בגיל 5 קודם לטיפול עם מרסי, וגם מפני שמדבריה של א.א על תגובותיה של אחות 3 בשיחותיהן עולה חשד שמא גם אחות 3 נפגעה מינית מהנאשם. לפיכך חשוב היה לשמוע את גרסתה לגבי השיחות, ואת הכחשתה לגבי פגיעה, מפיה, בבית המשפט. לפיכך, לאחות 3 יש מעמד שונה מ"כל האחים האחרים", מבחינת הרלוונטיות לעניין הנדון. יותר מכך: בעיצומה של פרשת ההגנה, במהלך עדותה של עדת ההגנה, הפסיכיאטרית ד"ר וישנה, התייחסו הן התובעת[630], והן ההרכב[631] לעדותה של א.א על אודות כך שסיפרה לאחות 3 על הפגיעה בה ולתגובתה הנטענת של אחות 3. בכל התייחסות כזו מיהרה הסנגורית להעיר שאחות 3 לא הובאה כעדת תביעה (וחזרה על כך בסיכומיה[632]), והתפתחו חילופי דברים בנושא זה[633]. משראתה ההגנה, למצער בשלב זה, שייתכן שנייחס משמעות לעדותה של א.א בנושא זה, הייתה יכולה עדיין לזמן את אחות 3 לעדות כעדת הגנה. ידועה היטב ההלכה שלפיה הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים מבססת הנחה לרעת הצד שהיה אמור להעיד אותם[634]. בנקודה זו אין גזרה שווה במקרה זה בין התביעה להגנה, ואבהיר: התביעה סיפקה הסבר מניח את הדעת לאי הבאת אחות 3 כעדת תביעה (כמפורט לעיל), ונוסף על כך, לתביעה יש ראיה שהדברים נאמרו: עדותה של א.א, שאמרה אותם וראתה את התגובה של אחות 3, וכל עוד עדות זו לא נסתרת – היא ראיה שניתן להסתמך עליה. ואולם לנוכח מה שפירטתי לעיל, ההסבר של ההגנה שדי היה ביתר האחים אינו מספק. ההגנה לא יכולה לדעת אם נסתמך על ראיה זו וניתן בה אמון, ומשמדובר באמירה משמעותית, כפי שציינתי, ומשחשיבותה בעיני הצדדים התבהרה (כאמור) בחקירתה הנגדית של ד"ר וישנה, היה על ההגנה להביא את אחות 3 לסתור את עצם קיום השיחות ותוכנן, או לפחות לומר שהדברים אכן נאמרו, אך תגובתה לא נבעה מכך שהיא עצמה נפגעה. אוסיף עוד, כי כידוע, "הלכה מושרשת היא כי המדינה אינה מחויבת בהבאת 'הראיה המקסימלית' לשם הרשעה, אלא די לה בקיומן של 'ראיות מספקות' שבכוחן להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר [ע"פ 2127/17 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (28.2.2018)]. בהמשך לכך, אחר שהמשיבה הסתפקה בהבאת העדים שהביאה, המערער יכול היה להעיד מטעמו כל עד שיחפוץ אם היה סבור כי יש בכך כדי להוות תימוכין לגרסתו. משלא עשה כן בפני הערכאה הדיונית – אין לו להלין אלא על עצמו"[635].
- לנוכח כל האמור, עדותה של א.א שלפיה כבר בגיל 16, 17 דיברה עם אחות 3 על הפגיעות, ברמיזה, ציינה באוזניה שהיא רוצה לדבר על כך עם היועצת ואף ניסתה לספר לה (לאחות 3) במפורש, בשלב קצת יותר מאוחר (בגיל 18 או 20), על הפגיעה בגיל 5, לא נסתרה, ומדובר בעדות חשובה ביותר. היא מחזקת את גרסתה של א.א בדבר פגיעות הנאשם בה (ב-א.א) ובפרט – היא מתווספת לראיות השומטות את הקרקע תחת טענת ההגנה שהזיכרון הראשון של א.א כי נפגעה מאביה בגיל 5 התעורר בה רק אצל מרסי ועקב הטיפול אצלה.
- א.א הזכירה ניסיון נוסף שלה לספר למישהו את שעובר עליה, אך גם ניסיון זה לא צלח. מדובר באותה יועצת שלגביה אמרה לאחות 3 שהיא מתכוונת לשוחח עימה. הדבר היה כש-א.א הייתה בת 17, בכיתה י"א. היא העידה: "לא דיברנו על היועצת. אז קוראים לה, וואו איך קוראים לה? דגנית ריינמן... אני הייתי תלמידה, ניגשתי לדבר איתה על חברה שהיו לה מחשבות אובדניות והיה לה רקע מאוד קשה וניסיתי להבין כאילו מה המקום שלי מולה מול החברה... ותוך כדי שאני מדברת איתה, היו לנו כמה שיחות, אני ככה מעבירה בראש איך אני הולכת לדבר איתה על זה ואז ממש לפני שנפרדנו, כשסיימנו לדבר על החברה הזו אז, אני אפילו זוכרת את החדר שהיינו בו, אני אמרתי לה, 'אני רוצה לדבר עם המורה על עוד משהו', דיברנו אז בגוף שלישי... אז היא אמרה 'כן, אני שומעת', אז אמרתי לה ואז נאלמתי דום, הלכתי אחורה פשוט כיסיתי את הפנים שלי עם היד וכזה לא דיברתי איתה, היא אמרה לי 'א.א את בסדר, את לא נראית לי טוב, מה קרה?' וזה, 'אולי תכתבי לי'... לא הייתי מסוגלת לדבר איתה, כאילו כשניסיתי לחשוב מה היו התוצאות אמרתי לעצמי 'יאללה תסתמי את הפה שלך ואל תדברי', היא הביאה לי כוס מים... ובזה זה נגמר. טוב, אחר כך אמרתי לה שזה סתם שטויות ולא רציתי לדבר איתה על כלום, וסתם נלחצתי וזה ככה לטשטש עקבות"[636]. מאחר שאני מאמינה ל-א.א שהדברים הם אמת, הדבר מלמד עד כמה קשה היה לה לחשוף ולבקש עזרה, וכן שכבר באותן שנים היא חשה מצוקה לנוכח מעשי הנאשם.
הטיפול אצל בת שבע גולדברג (סוף XX20 עד XX20)
- בת שבע גולדברג הגיעה כעדת הגנה. היא פסיכולוגית שיקומית מומחית בעלת התמחות קלינית מזה מעל 30 שנה, ושימשה, בין היתר, כמנהלת היחידה להתפתחות הילד למשך 17 שנה. היא העידה שבשנים האחרונות היא עובדת כפסיכולוגית פרטית[637]. הנאשם שלח את א.א אליה לטיפול בדצמבר XX20[638], בשל חרדות, אחרי השיחה של א.א עם האימא לגבי כך שהיא מתחבאת מפני הנאשם בשיחים. הוא קיבל עליה המלצות מד"ר פ.ס, מטפלת קרובת משפחה של האימא, שהיא גם זו שהמליצה לנאשם על בן יוחנן. בסיכומיה טענה התביעה כי על אף שהשיחה של א.א הייתה עם האימא, ונושא השיחה היה חששה של א.א מהנאשם, אף שהאימא ו-פ.ס הן בנות משפחה, ואף שבנסיבות המתוארות (אישה, חרדית, מטפלת) ניתן היה לצפות שהאימא תפנה אליה, מי שפונה לגב' פ.ס לקבל המלצה על מטפל הוא הנאשם[639]. המאשימה טוענת כי ניתן לראות את השליטה של הנאשם בכל צעד שנעשה והכל כדי לטשטש את דבר הפגיעה ב-א.א. כשהאימא נשאלה על כך, היא השיבה שזה לא היה עניין בעיניה, ומאחר שהנושא היה מקצועי, והנאשם היה בתוך המערכת של המטפלים, ופנה בעבר עבור מטופלים שלו, היא לא ראתה בכך משהו מוזר.
- גולדברג ציינה שלא שמרה את התיק הטיפולי של א.א, ועל כן העידה מזיכרונה. היא מסרה הודעה במשטרה והודעתה הוגשה לבקשת ההגנה (והיא תואמת לחלוטין את עדותה בבית המשפט). וכך אמרה גולדברג במשטרה: "אני זוכרת בחורה קפואה, קוקו ארוך בלונדיני, תלבושת בית ספר צנועה, בעיקר אני זוכרת קיפאון וקושי עצום לדבר, פחד עצום שהיא מקרינה, כאילו פחדה ממני, במהלך הפגישות הבאות היה לי מאוד ברור שהיא רוצה לבוא ולדבר אבל משהו כל כך לא נותן לה. בתקופה הזו לא ידעתי על פגיעה מינית, לא עלה דיון נושא של פגיעה מינית, ברור לי שבעקבות ההתנהגות שלה שאלתי האם נפגעה מינית והיא ענתה בשלילה, הטיפול עסק בחרדה, בקשרים משפחתיים"[640]. בבית המשפט הסבירה: "לפעמים בטיפול פסיכולוגי אני חושבת שלאו דווקא מילים שנאמרות הוא הדבר העיקרי אלא מה שמתרחש שם אפילו לעיתים ללא המילים, ... מה שזכרתי זכרתי את הילדה יושבת ליד הדלת, אני זוכרת אותה באמת עם קוקו בלונדיני עם ארוך מאוד, שיער בלונדיני ארוך, אם זיכרונו לא מטעה אותי, עם תלבושת בית ספר, יושבת יותר קרוב לדלת, זה מה שאני זוכרת את התמונה". עוד הוסיפה לתיאור שְלְ-א.א הייתה שפת גוף קפואה, היא ישבה מאוד זקופה, יציבה, לא זזה, והתקשתה בדיבור[641]. גולדברג נשאלה מדוע שאלה את א.א אם היא נפגעה מינית, והסבירה: "כשאני רואה מטופלת שמגיעה, גם אם היא קפואה, אבל היא ממשיכה להגיע ואני מרגישה בחדר את הרצון לדבר ואת הקושי לדבר, אני מרגישה את זה, אלה דברים שהם בחדר מורגשים, מורגשים אפילו אם בן אדם זקוף ואת רואה קצת הטיה שלו קדימה כלפי, את מרגישה שנוצר איזה משהו איזשהו ויברציות שנוצר משהו בטיפול, אבל היכולת היכולת לבטא את הדברים במילים, כמו שאנחנו קוראים לזה, מנטליזציה, כנראה לקח לה זמן להתפתח... וכנראה זה מה שהעלה לי את החשש ובדרך כלל אני שואלת, ... במקרה כזה כשאני רואה ילד שהוא מאוד מנותק, הוא מסויג ועם קושי במנטליזציה אני שואלת אותו"[642]. הסנגורית שאלה את גולדברג האם במהלך הטיפולים היא ראתה אצל א.א התקף פאניקה, וגולדברג השיבה: "אני לא זוכרת שראית התקף פאניקה, זכור לי שאני ראיתי את הישיבה הקפואה שזאת הימנעות מדיבור או הימנעות ממשהו שיכול לגרום לאיזשהו התקף... הרבה פעמים כשמתחילים לדבר כאשר אנשים מדברים על דברים שמציפים אותם או שהם בחלק שאליו הם לא מתייחסים, אז נוצר התקף פאניקה ואנשים נמנעים מלהגיע להתקפי פאניקה על ידי הימנעות מדיבור... הישיבה הקפואה הזאת היא מה שאנחנו קוראים לה 'ישיבה דיסוציאטיבית'... אני רק מתארת לך את מה שאני רואה ולכן אני לא נכנסת לנושאים האלה"[643]. בהמשך גולדברג העידה: "זאת הייתה מטופלת שהקושי ליצור איתה קשר היה בולט, הקושי ליצור קשר הוא בדרך לא עם אדם שיושב מולי ומיישיר אלי מבט ומחייך אלי, הקושי ליצור קשר עם בן אדם שהוא לא איתי כל כך, לכן קשה לי ליצור איתו קשר"[644].
לשאלת התובעת השיבה גולדברג שהיא לא זוכרת שראתה אצל א.א סימנים ל-Borderline Personality Disorder (הפרעת אישיות גבולית)[645], כטענת ההגנה. עוד השיבה שאינה זוכרת אם אמרה לנאשם ש-א.א עברה טראומה, אך אם הנאשם העיד שכך אמרה, ואם היא שוחחה איתו במהלך הטיפול, בהחלט יכול להיות שהיא אמרה[646]. העובדה שגולדברג אכן שיתפה את הנאשם בכך שהיא חושבת ש-א.א עברה טראומה קיבלה תוקף הן בעדות הנאשם[647], הן בעדותה של האימא, שאומנם לא שוחחה בעצמה עם גולדברג, אך אישרה שהנאשם סיפר לה על התרשמותה זו של גולדברג[648]. היא נשאלה מה עשתה לאחר ששמעה על כך, ויש לציין שבנקודה זו בעדותה האימא נראתה כמי שחשה במצוקה, והיא השתהתה עם תשובתה. הדבר בא לידי ביטוי גם בפרוטוקול[649], וכשנשמעו הערות הסנגורית, התובעת והמותב על כך, היא אמרה שהיא מנסה להיזכר מה היה לפני כן.