לעניין טענות ההגנה כי הזיכרונות המדומים של א.א נולדו בעקבות הטיפול אצל מרסי, יש לשים לב שגולדברג פגשה ב-א.א הרבה לפני ש-א.א טופלה על־ידי מרסי. התרשמותה כבר אז ש-א.א פוסט־טראומטית, והשאלה לגבי פגיעה מינית, שומטת את הקרקע מתחת לטענות ההגנה שלפיהן מרסי גרמה ל-א.א להזכר בדברים שלא קרו.
- בניגוד לטענות שנשמעו מפי הנאשם ומפי האימא[656], גולדברג הבהירה שהחרדות של א.א לא היו במישור החברתי. "זאת לא הייתה חרדה חברתית, היא לא הייתה משהו שדווקא היה קשור לבית ספר שהיה יותר קונפליקט-free, הוא היה קשור למשהו ששייך למכוניות, לאוטובוסים, למשהו מסוים, אני זוכרת, ויותר למערך המשפחתי, זאת לא היה social פוביה... משהו היה במערך משפחתי, בדיוק מה? אני לא זוכרת"[657]. עוד ציינה גולדברג כי לא ראתה אצל א.א התפרצויות או קושי לשלוט ברגשות, כדברי הנאשם ואשתו בעדויותיהם[658]. אומנם גם קיפאון יכול להעיד על קושי לשלוט ברגשות, אך אין זו התופעה שעליה העיד הנאשם[659].
- חיזוק נוסף לעדותה של א.א ניתן למצוא במה שהתרחש במהלך פגישה מקרית בין גולדברג לבינה במהלך XX20, בחנות בירושלים: שתיהן ערכו קניות בחנות, כש-א.א ניגשה לגולדברג ושאלה אותה אם היא זוכרת אותה. גולדברג זכרה אז את פניה של א.א, אך לא את שמה. א.א אמרה לגולדברג את שמה, סיפרה לה שהתחתנה (והיא אכן הייתה בכיסוי ראש ועם עגלת תינוק) ואז אמרה: "נכון שהיית בקשר עם אבא שלי אז?", "ידעת?". גולדברג, לדבריה, הייתה בהלם, והשיבה בשלילה. א.א אז הוסיפה כי אחרי תקופת הטיפול אצל גולדברג היא הלכה "לטיפול מיוחד בדברים האלה למישהי בהר נוף" וציינה שזה מאוד עזר לה. גולדברג העידה שהיא אמרה ל-א.א כי היא ממש שמחה לראות אותה כך, נשואה ועם תינוקת [כך אמרה גולדברג – מ.ב.נ], ושיהיה לה בהצלחה. בעדותה לפנינו גולדברג הבהירה כי מחילופי הדברים הללו הבינה שאכן א.א סבלה פגיעה מינית, אף שלא השתמשה במילים אלה, וזאת מתוך השימוש במילים "טיפול בדברים האלה אצל מישהי מיוחדת" וחיבור לשפת הגוף בהווה ובעבר. עוד הבינה שהפוגע היה אביה, מתוך השאלה של א.א אם גולדברג הייתה בקשר עם אביה[660]. גולדברג העידה שפנייתה של א.א אליה באותו מעמד, "הייתה טרוניה, בוודאי שהיה שם איזשהו, איזה שהיא טרוניה 'של משהו שלא ראית'" וכי שפת הגוף של א.א ואופן דיבורה השתנו לפתע, לעומת מה ש"שידרה" ברגעי המפגש הראשונים[661]. עוד אמרה: "את רואה פתאום איזה מבט פנים משתנה, את רואה איזשהו מבע אחר ויוצא איזשהו ייצוג עצמי שונה ואחר שמתאים לאיך שבן אדם נראה... היה בזה משהו כועס, כן, בהחלט היה בזה משהו כועס"[662]. אציין, ש-א.א עצמה העידה על אותה פגישה כבר בחקירתה הראשונה במשטרה, ואף שחילופי הדברים שעליהם העידה א.א שונים מאלה שגולדברג זכרה, בשני המקרים דובר על כך שהנאשם פגע ב-א.א. א.א אמרה שבאותה פגישה, "שאלתי אותה אם היא הבינה מה היה לי ואז היא אמרה לי, עברת התעללות מאבא, נכון? אז אמרתי לה נכון. היא אמרה אני יודעת"[663]. גם א.א ציינה שלא סיפרה לגולדברג על הדברים שקרו. הסנגורית הציעה לגולדברג שפנייתה של א.א אליה, בשאלה אם הייתה בקשר עם הנאשם בתקופת הטיפול, היא חריגה, וייתכן שהיא מצביעה על פרנויה מצידה של א.א, בכך שחשדה בגולדברג שהיא הייתה בקשר עם הנאשם. על כך השיבה גולדברג: "חריג זה חריג, זה לא יהיה חריג בעולם של הפגיעות המיניות מחשבות מסוג כזה... אני לא אתן פה איזה שהיא הרצאה, אבל אלה השלכה של ילד על דמות משמעותית, חזקה, גדולה שהוא נצרך אליה בטיפול כשיש, מה שאנחנו קוראים את ה-split, זה יכול להופיע אלא שכשזה נעשה במהלך טיפול מופעים במהלך פגישה טיפולית עוד המון מופעים אחרים"[664]. וכן: "המופע של או ההשלכה על המטפלת, לא בסופר, במהלך טיפול אני אומרת, השלכה של המטפל תחושה של פרנויה היא לא דבר נדיר כאשר מטפלים באנשים עם טראומה, יש לפעמים זה ההזדהות עם התוקפן והזדהות עם, לפעמים המציל, יש הרבה מאוד מופעים של אדם שעובר בעצמי שלו כשהוא עובר טראומה ולעיתים רבות יש השלכה על המטפל גם את איזשהו חלקי עצמי כאלה של כאילו המטפל הוא גם תוקפן"[665].
- לסיכום, עדותה של עדת ההגנה בת שבע גולדברג מחזקת בצורה משמעותית את המסקנה ש-א.א נפגעה מינית מאביה, בשנים שקדמו לטיפול אצל גולדברג, שהיא הייתה פוסט־טראומטית כשהגיעה לטיפול, ושהיא סבלה מחרדות שנגעו ל"משהו במערך המשפחתי". גולדברג גם חיזקה את אמינותה של א.א באופן כללי, בנקודות שהתייחסו להתנהלותו של הנאשם מול גולדברג. גם כאן, העובדה שהנאשם הוא שיזם את הטיפול אצל גולדברג, קבע את זהות המטפלת וגם החליט מתי להפסיק את הטיפול, מתיישבת עם ההסברים של א.א מדוע היה לה קשה להפתח. זאת, למרות שגולדברג העידה שאינה זוכרת מעורבות של ההורים בטיפול או פניות מצידם להפגש עימה[666].
המורה מרים ק' וההפנייה ללאה דיסקין
- א.א העידה שבכיתה י"ב היא שיתפה את מורתה, מרים ק', בכך שקשה לה. יום למוחרת האירוע האחרון (אישום 14), היא הלכה לתיכון ובאה למרים ק', שעימה א.א נהגה לדבר, ופשוט הורידה את הראש ולא יכלה לדבר[667]. א.א סיפרה על שיחה זו בחקירתה במשטרה אך לא קישרה אותה לאירוע מושא אישום 14[668]. היא ציינה את קשריה עם מרים ק' ושהיא נהגה לדבר איתה, אך אמרה שהתרשמה שמרים ק' לא רצתה לשמוע ושהיא פחדנית[669]. בבית המשפט א.א העידה שהיא גם שאמרה למרים ק' שהיא רק רוצה שהנאשם ילך, אך מרים ק' לא הייתה כתובת מתאימה לספר לה את הפרטים[670]. כמו כן ציינה גם במשטרה וגם בבית המשפט שמרים ק' היא זו שהפנתה אותה למטפלת לאה דיסקין[671]. על השיחה עם המרים ק' העידה גם האימא, שאמרה ש-א.א סיפרה לה שדיברה עימה על הקשיים מול הנאשם, ושמרים ק' הפנתה אותה למטפלת רגשית[672]. הסנגורית אמרה שבכוונתה לזמן את מרים ק', כדי להזים את השקרים של א.א (כדבריה)[673], אך הדבר לא נעשה.
א.א העידה שדיסקין הייתה כמו אימא רוחנית עבורה. סביב אירוע ההתחבאות בשיחים א.א סיפרה לאימהּ שהיא הולכת לדיסקין, האימא סיפרה לנאשם, שניהם הביעו חשש שמא דיסקין לא מספיק מקצועית, או שהיא "מיסיונרית", והפסיקו ל-א.א את הטיפול אצלה. לדברי א.א, דיסקין היא שהמליצה לה לפנות לבת שבע גולדברג. כזכור, הנאשם והאימא העידו שהגיעו לגולדברג באמצעות המלצה של פ.ס. שמה של לאה דיסקין יעלה בהמשך (מתוך עדותה של ש.ט, שהעידה שהיא פנתה ללאה דיסקין, שאמרה לה שהיא מכירה את הסיפור של הפגיעה ב-א.א, שכן טיפלה בה[674]), הסנגורית אמרה פעמיים שתזמן אותה לעדות[675], אך גם זה לא נעשה.