- בשלב הבא שלח הנאשם את א.א לטיפול אצל שושנה סביון. מדובר בהיליו-תרפיסטית[676], לדברי א.א, או מטפלת באומנות, לדברי הנאשם, שהמליץ עליה ד"ר אליאור ואש, שהנאשם סמך עליו מאוד, כדבריו[677], ואליו אתייחס בהמשך. סביון אינה פסיכולוגית, או עובדת סוציאלית עם התמחות קלינית, והנאשם אמר שהרושם שלו הוא שסביון למדה בארה"ב ויש תעודה, אבל הוא לא יודע. הוא סמך על ד"ר ואש[678]. א.א הייתה אצלה בפגישות בודדות, לא התחברה אליה והפסיקה ללכת. אין צורך להכביר מילים לגביה, שכן לא התרחש כל דבר חשוב בקשר אליה. הסנגורית אומנם הודיעה שהיא תזמן אותה לעדות[679], אך הדבר לא קרה. חשוב לציין שחרף הסתייגות ההגנה מ"מטפלות לא מוסמכות", כפי שנטען פעם אחר פעם לגבי מרסי יבלינוביץ' (שאליה אתייחס ארוכות), במקרה של שושנה סביון סבר הנאשם שהיא דווקא מתאימה לטפל ב-א.א.
- כפי שציינתי לעיל, בנוגע לניסיון החשיפה הראשון, א.א כתבה ביומנה: "קשה לי עם אמא שלי, אני כועסת עליה ואני מאוכזבת ממנה, היו כמה פעמים שלכל בר דעת היה ברור שקורה איתי משהו והיא 'לא שמה לב'. מה, לא היה אכפת לה? זה כואב לי לחשוב כך. שתי הזדמנויות זכורות לי היטב"[680]. עתה אפרט את המקרה השני המוזכר ביומן. כאן הוא מכונה הניסיון השלישי שכן ביומנה לא התייחסה א.א לניסיון החשיפה השני, אלא רק ל"אירוע הבצל" ולאירוע דנן.
א.א כתבה ביומן: "מקרה שני היה כשהייתי בת 18-19 [המחיקה במקור], הייתי מאד כאובה, לא הייתה לי מטפלת והרגשתי שחיי אינם חיים. אמא שלי הציעה לי לצאת איתה לסיבוב ולדבר איתי. אז יצאתי איתה, ופתאום באמצע שדברנו, בלי קשר, התחלתי, לבכות נורא. ואמא שלי 'היתה איתי' אולי נבהלה. היא באמת לא הבינה?"[681]. בעדותה בבית המשפט העידה א.א שאכן היו שתי שיחות עם אימה. זו שהוזכרה לעיל, בגיל 17 (על כך שהיא מתחבאת בשיחים מפני הנאשם), שאינה מופיעה ביומן, והשיחה ברחוב בגיל 19[682], קרי: בשנת XX20. "הייתי בערך כנראה בת 18, 19 כנראה... אז יצאתי עם אמא שלי והיה לי נורא נורא קשה, גם קשה לדבר... רציתי לדבר איתה... אני לא יודעת אם היא הציעה או שאני, בסופו של דבר מצאנו את עצמנו ברחוב... ורציתי לדבר ואז כאילו היה בי תסכול כזה שאני רוצה לדבר אבל אני לא יכולה לדבר כי אין עם מי לדבר, אז פשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ואמא שלי חיבקה אותי אחרי זה בעדינות וזהו וחזרנו הביתה... אמרתי שאני לא יכולה, שקשה לי, שהעולם הזה קשה... אני מנסה להיזכר אם אמרתי משהו בהקשר לאבא שלי... אני חושבת שהיא כן שאלה משהו, אבל לא... גם היה לי קשה לדבר וגם הבנתי שזה לא הכתובת כאילו... כי היא תמיד תהיה בצד של אבא שלי, בצל של אבא שלי, בצל של אבא שלי, כאילו היא לא, היא לא ישות בפני עצמה שיכולה להגיד 'אוקיי א.א בואי אני אציל אותך', כאילו גם באזור כיתה ח' כזה היה לי הרבה שיחה איתה על זה שאני רוצה שהיא תתווך ביני לבין אבא שלי כי אני לא יכולה לדבר איתו ישירות. היא מאוד מאוד לא אהבה את זה, היא אמרה 'את צריכה לדבר איתו ישירות', כאילו... שהיא תבין שמשהו לא, שהיא תבין כאילו מתוך כאילו לא יודעת, אני חושבת על זה שכאילו אמא רואה את הבת שלה כל כך בוכה היא אמורה להסיק איזה שהיא מסקנה. כאילו מהמקום הזה יצאתי... יכול להיות שהיא שאלה, אבל אני לא עניתי... לא יכולתי לענות... מה ציפיתי ממנה?... שהיא תעזור"[683].