..
כב' הש' ברודי: ושהיא בכתה ושהיא בכתה.
עו"ד וייסבוך: הנושא הזה של גיל 5, איך הייתה הגישה שלך, תתארי את הגישה שלך כלפי א.א בשיחות הנוספות?
כב' הש' ברודי: שאת רואה שהיא בוכה, מה שאת מספרת שהיא בכתה.
עו"ד וייסבוך: בשיחות הנוספות?
האימא: כן, הייתי איתה, הייתי אמא בשבילה, לא.
כב' הש' ברודי: מה הפירוש?
ת: מה הפירוש?
כב' הש' ברודי: תראי, להגיד 'הייתי איתה'.
ת: להיות אמפתי.
כב' הש' ברודי: זה מילים, זה מילים, בינתיים אנחנו יודעים שאת מאמינה, קיבלת את הגרסה של בעלך, אז כשאת אומרת 'הייתי איתה' אולי תסבירי למה כוונתך?
ת: הקשבתי לה, הייתי אמפתי לה... הקשבתי, הייתי אמפתית והיא לא פירטה עוד דברים ומה שהבנתי מההמלצה של הפסיכיאטר זה לא לעשות עניין מהמקרה הזה, אז המשכנו את החיים עם אני מקבלת אותה כמו שהיא ואנחנו יכולים להמשיך בחיים"[685].
יש לומר שהתייחסותה של האימא מעוררת תמיהות. לא היו לה הרבה שיחות כאלה בחייה, לא עם א.א וודאי לא עם אף אחת אחרת. לא ברור כיצד אינה זוכרת בדיוק את תוכן הסיפור (כדבריה), אך יותר מכך: היא מתארת את תגובתה כ"הייתי איתה". היא הקשיבה ל-א.א, הייתה אמפתית (אך לא יכולה לתאר באיזה מילים באה לידי ביטוי האמפתיה) ו"לא עשו עניין מהמקרה הזה", אלא "המשיכו את החיים".
- אומר תחילה, שלנוכח הראיות שפירטתי כבר לעיל, על ניסיונות החשיפה מצד א.א של הפגיעות שפגע בה הנאשם עובר לתחילת הטיפול אצל מרסי, ולנוכח התרשמותה הברורה של בת שבע גולדברג, שאותה פירטתי לעיל, ממצבה של א.א כלוקה בפוסט־טראומה, לרבות החשד שלה ש-א.א נפגעה מינית, גם זאת – עובר לטיפול אצל מרסי, נשמטה זה מכבר הקרקע מתחת לטענה מרכזית של ההגנה שלפיה הזיכרון של פגיעה בגיל 5 הוא זיכרון שווא, ש"צץ" אצל א.א במהלך הטיפול אצל מרסי ובעקבותיו. חרף האמור, ובשל מרכזיותה של הטענה בקו ההגנה, אדון בנושא הטיפול אצל מרסי, יחסית בהרחבה.
- מרסי היא מטפלת, בעלת תואר שני בסוציולוגיה קלינית מאוניברסיטת North Texas. היא עשתה התמחויות בטיפול משפחתי, זוגי ופרטני, התמחויות ב-CBT, IFS ו-EMDR. היא פירטה את ניסיונה האקדמי, ההכשרות שעשתה בקליניקות כדי לקבל הסמכה ואת ניסיונה המקצועי[686]. הנאשם ואשתו פגשו בה בקורס IFS[687] שבו נטלו שלושתם חלק. הנאשם הוא שהפנה את א.א למרסי, לאחר שהתרשם ממנה באותו קורס, ואף קיבל המלצות לגביה מעינת ברונסטין, שהייתה המדריכה של הנאשם בקורס IFS, מד"ר לויט, שאת דעתו העריך, וערך חיפוש על אודותיה בגוגל, והתרשם לחיוב. א.א התחילה ללכת למרסי כשהייתה בת 19[688], ולדבריה, בשלב מסוים אמר לה הנאשם שעליה להפסיק את הטיפול, שכן היא מתמכרת אליו. א.א עצמה הציעה פירוש אחר לדרישת הנאשם להפסיק את הטיפול, כפי שאפרט בהמשך. ההגנה הציגה דפי בנק המלמדים על צ'קים ששולמו למרסי החל מחודש פברואר XX20[689] (אך ציינה ש-א.א החלה את הטיפול אצל מרסי באוקטובר XX20[690]), ו-א.א העידה שמאחר שהוריה לא הסכימו להמשך הטיפול, היא מימנה את הטיפולים לאחר מכן. טיפולים ספורים (כנראה שניים) מומנו על-ידי אחות 1, אחותה הבכורה של א.א. לאחר שהנאשם אמר ל-א.א להפסיק את הטיפולים, היא המשיכה ללכת בסתר. כעבור תקופה נאלצה להפסיק, מאחר שלא הייתה יכולה עוד לממן את הטיפול, אך היא חזרה בשנית בהמשך, והמשיכה בטיפול אצל מרסי עד חתונתה, בדצמבר XX20. א.א העידה שכמו בת שבע גולדברג, בשלב מסוים המליצה לה מרסי לקבל טיפול תרופתי נגד חרדות, מאחר שחשה שרמות החרדה שלה גבוהות מאוד, אך א.א פחדה מהנאשם בעניין זה[691].
הפעם הראשונה ש-א.א סיפרה במסגרת טיפול על אירוע גיל 5 היה אצל מרסי. היא העידה שלפני כן סיפרה על כך למורה שלימדה אותה בסמינר על ציורי ילדים[692], כפי שציינתי בפסקה 11 לעיל, אך בחדר הטיפולים זו הייתה הפעם הראשונה[693].