הסנגורית הטיחה ב-א.א שאחרי שנה וחצי של טיפול, נולד הסיפור על הפגיעה בגיל 5, דבר שלא קרה וש"נבט" במוחה של א.א בעקבות ה"טיפול" של מרסי, שהרי א.א לא זכרה אותו קודם. א.א השיבה: "במשך כל הילדות אני הסתובבתי ברגשות מאוד מאוד קשים מאוד מאוד קשים, לא היה, זאת לא הייתה ילדות רגילה שהייתי יכולה להגיד לך בגיל 20 פתאום נפל לי האסימון פתאום הבנתי מלא דברים והחלטתי שזהו עברתי פגיעה מינית מאבא, זה הרבה יותר מורכב מזה, כאילו כל הנושא של התעסקות סביב השירותים, החרדה הזאתי, הפוביה מהקאות, הפחד שלי מאבא שלי, הפחד. השנאה שהרגשתי אליו, החוסר יכולת להיות איתו בחדר אחד בלי להיכנס לחרדה זה לא משהו שהתחיל אצל מרסי, זה גם לא משהו שהתחיל בחדר של החוקרת. הוא התחיל הרבה קודם. הכל היה בתוכי וזה מוציא כל מיני צורות התבטאות שונות אבל זה שלא תמללתי את כל מה שקרה לי מגיל 5, לא כתבתי תארך לא כתבתי מקום לא כתבתי התחלה אמצע סוף, למה שאני אעשה את זה? למה שאני אעשה תיעוד של כל הפגיעות?... זה היה סוג של חור שחור. היה קיים משהו אבל לא ידעתי להגדיר אותו אני חשבתי שככה כ הבנות גדלות, שכל הבנות האבות שלהם פוגעים בהם"[694]. הסנגורית אמרה ל-א.א: "את נזכרת אצל מרסי אחרי שנה וחצי של טיפול שאני אבדוק איתה איזה טיפול היא עשתה לך. נזכרת באירוע מגיל 5. וזה מה שעשית אצלה שלוש שנים" ו-א.א השיבה: "את יודעת כמה קשה זה להוציא סיפור כזה?". דווקא מעדותה של א.א עצמה התברר כיצד יצא הסיפור דווקא אחרי תקופה ממושכת: כפי שציינתי לעיל, בשלב מסוים, אחרי הפסקה בטיפול בשל סירוב הנאשם להמשיך לממנו, חזרה א.א לטיפול בסתר, במימון עצמי. ועל טיב הטיפול כשהלכה בלא ידיעת הנאשם היא העידה: "[כ]שזה היה לא בידיעתו של אבי, זה היה הרבה יותר טוב... יכולתי לדבר ובאיזשהו שלב סיפרתי גם על האירוע הראשון... סיפרתי לה על מה שהיה בגיל 5..."[695]. בשולי הדברים אציין שלא ברור מאין לקחה ההגנה את הטענה שהחשיפה קרתה כעבור שנה וחצי של טיפול, שכן לא מרסי ולא א.א ידעו לומר בדיוק מתי זה קרה.
- עדותה של מרסי התבססה על זיכרונה מאחר שלא הייתה לה ניירת מהטיפול. היא העידה שאינה זוכרת בדיוק מה קרה שגרם לאובדן הניירת, אבל בשלב כלשהו ריצפו מחדש את משרדה, שמו את הארגזים שלה שבהם הייתה ניירת במרפסת ולא החזירו למשרדה, והארגזים נשארו שם. היא העידה שהיא משערת מה קרה למסמכים: היא זוכרת שהיה חורף עם גשם חזק, היו עכברים והיא נאלצה לזרוק ארגזים. מה שהיה במרפסת ניזוק וכשחיפשה ניירת – לא הייתה. מכל מקום, מרסי העידה שגם כשהייתה לה ניירת, היא כתבה רק משפטים שמזכירים לה את הנושא[696].
- מרסי העידה לגבי הטיפול ב-א.א. היא זכרה שהנאשם הפנה אליה את א.א. הוא אמר לה שהיא סובלת מהתקפי חרדה, לחץ, קושי לישון וקושי להתרכז[697]. הדבר היחיד שקשור לטיפול ב-א.א שמרסי לקחה לביתה ממשרדה היו ציורים, ואותם מרסי מסרה למשטרה. כשהנאשם פנה למרסי, היא ביקשה ש-א.א עצמה תיצור עימה קשר, וכך היה[698]. א.א הייתה לחוצה בפגישה הראשונה. מרסי ניסתה להרגיע אותה, שאלה אותה על עצמה, איפה היא גרה. לא שאלה למה א.א באה, אלא ניסתה להכיר אותה. כבר בפגישות הראשונות א.א סיפרה שהיא אוהבת לצייר, ושהיא מנגנת. מרסי העידה שהיא התרשמה ש-א.א מאוד יצירתית ומאוד חכמה. הן התחילו לדבר על הסיבה שבשלה א.א באה והיא דיברה על המון לחצים, חרדות, קושי להתרכז וקושי לישון. מרסי ציינה שלעיתים קרובות יש סיבה, שהיא כינתה אותה "כרטיס הביקור", שבשלו אדם מגיע לטיפול, אך לפעמים יש מאחוריו סיפור הרבה יותר רחב[699]. מאוד מוקדם בטיפול מרסי המליצה ל-א.א לצייר, לכתוב, לנגן בבית, כל מה שעושה לה טוב ומסייע לה לווסת את עצמה, כי הסיבה שהיא באה איתה היה קושי בוויסות. גם במהלך הטיפול מרסי המליצה ל-א.א לצייר, כי היה לה קושי לדבר, והיא התנתקה. וכך המשיכה מרסי והעידה: "גם אצלי היה קשה לה לדבר, היה קשה לה, היא רעדה, רועדת, היא רעדה, לפעמים היא מאוד מוקדם בטיפול ראיתי שהיא התנתקה, זאת אומרת, ראיתי מאוד מוקדם סימנים... אני לא רוצה להגיד dissociation בשלב הזה, אבל התחלה... אני רק רוצה להגיד לכם שאנשים שמטפלים בטראומה יש לא או זה או זה, לפעמים אנשים יכולים להתנתק יש איזשהו נתק, אבל הם עדיין יושבים בחדר ויש אנשים שזה דיסוציאציה מוחלט הם לא פה, זאת אומרת הבן אדם שאת רואה הוא לא נמצא, הוא נמצא בגוף ולא בנשמה, בוא נגיד ככה, אוקיי?... בהתחלה אני לא ראיתי את הדיסוציאציה המוחלט, אבל ראיתי את... שאלות שאני הייתי שואלת אותה מסביב המשפחה, זאת אומרת, ועוד פעם, שאלות מאוד רגילות בטיפול, 'תספרי לי קצת על אבא, קצת על אמא, מי זה המשפחה שלך? כמה ילדים?' דברים מאוד ולהיכנס קצת יותר בעומק, 'סיפור עליו, סיפור עליה, איך?', שאלה שאני שאלתי אלף פעמים, יותר, 2000. 'תספרי לי קצת על השולחן שבת שלכם', דברים שאלות כאלה. ראיתי איזשהו התנתקות, זאת אומרת, היא הייתה, אבל ראיתי שזה היה לא רק קשה, אבל... גם מתח.... סימן, זאת אומרת, אני באנגלית קוראים לזה post it, אני שמתי את זה ואמרתי 'אוקיי, בואי נראה מה יהיה'.... אני כבר אמרתי לעצמי 'האם אני מסתכלת על Complex PTSD?' Complex PTSD, מורכב, יש הבדל. בדרך כלל PTSD... זה מקרה אחד סימנים.... בדרך כלל. אני לא רוצה להעיד על זה. בדרך כלל, כשאני מדברת, אני מדברת על PTSD. לפעמים זה תאונת דרכים, משהו שקרה פעם אחת, ויכול להיות שזה מבוסס על בן אדם שיש לו רקע לא חזק, אבל זה מקרה פעם אחת. Complex PTSD במקצוע שלי יותר מדבר על דברים שזה יותר המשכי. אוקיי? זה לא דבר אחד, זה המשכי,... אז עוד פעם, דוגמה, בן אדם יכול לעבור התעללות מינית פעם אחת, אבל אם הוא גר בבית, אם הוא גדל בבית, שהוא סובל המשכי מ-Relational Trauma"[700].
מרסי המשיכה ותיארה את הטיפול. היא ציינה שהיה מאוד קשה, מרסי ניסתה לעשות עם א.א CBT אבל המצב רק החמיר. א.א חשבה שהיא תשתגע מהסימפטומים ושאינה יכולה להתמודד עימם[701]. לכן מרסי עברה איתה לשיטת טיפול אחרת: IFS, וניסתה לעשות את זה בעדינות. היא ראתה שגם זה לא מועיל והמצב מחמיר, ואז הציעה ל-א.א לנסות טיפול תרופתי, SSRI, תרופה נוגדת דיכאון[702]: "אני אמרתי 'אני חושבת שאת צריכה ללכת לפסיכיאטר, אני לא חושבת שאני יכולה לעזור לך בטיפול בלי תמיכה תרופתית'... היה לה התקפי פניקה, מתח כרוני, התנתקות, זאת אומרת, התנתקות... זה החמיר, זה לא היה יותר, זאת אומרת, כל פגישה זה היה יותר קשה בשבילה, לא יותר קל... אני לא חושבת שאני הייתי אומרת שהסימפטום המרכזי שלה היה דיכאון, אבל לפעמים מתחת הסימפטומים של חרדה ומתח כרוני וכל ההצפה הזאת לא תמיד יש דיכאון, אבל התרופות האלו, מאוד חשוב לדבר עם פסיכיאטר, זה לא המומחיות שלי. יש תרופות שעוזר את הדיכאון ויש תרופות שעוזר את החרדות, אוקיי? אבל זה נקרא תרופות נגד דיכאון". א.א אמרה שאביה לא יסכים, ומרסי אמרה שהכול היה מתחיל מהאבא, ואיך א.א תלך מאחורי גבו, והפחד מפניו. ותוך 20 דקות מרגע שהתחיל השיח הזה, א.א התנתקה. מרסי ראתה ש-א.א לא איתה, א.א נעמדה והתחבאה מאחורי הספה[703]. לאחר אותו מפגש, התופעה חזרה על עצמה בכל פגישה: "התחבאה בפינה שמה, 'אני לא רוצה, אני לא רוצה, אני לא', הנה אני אפילו אומרת את זה איך שאני שמעתי אותה, 'אני לא רוצה, אני לא רוצה', ככה over, ככה אומרת בזה traumatic איך אומרים את זה?... traumatic repeat איך אומרים את זה?... זהו, בגלל שזה היה, סליחה, זה היה כאילו stuck... תקוע. עוד פעם, ככה כמו דיסק, או בתקופה שלי ה-record, זאת אומרת משהו שחוזר וחוזר על עצמו". מרסי המשיכה והעידה שהטריגר היה יכול להיות סביב שאלה על המשפחה, כשדיברו על משהו קשה, לספר למרסי על אבא שלה, על ההתנהגויות שלו. לפעמים א.א ישבה בשקט, קשה היה לה לדבר, היא לא ענתה, ואז התחבאה. זה יכול היה לקרות גם ללא שום טריגר. "אם בן אדם יודע שזה המקום שהוא צריך שהוא בא לדבר, הוא בא לדבר על דברים קשים, אז חלקים דיסוציאציה של dissociation 'עוזר' ככה, עוזר את הבן אדם לא לדבר, עוד פעם, זה טראומה... אבל אני רוצה לציין שזה לא במודעות של הבן אדם"[704]. והיא המשיכה: "בשלב הזה אמרתי לעצמי 'וואו, וואו', בגלל שאני, אני מלמדת את זה, אם אני רואה 100 אנשים ובן אדם אחד לא כמו ה-100 זה אומר לי הרבה, אז בטראומה כמו שאמרתי היא לא, עוד פעם, כל אחד יש את איך שהוא איך שהוא בא ומגן את עצמו, אבל אמרתי לעצמי 'אם היא צריכה הגנה כזה משהו קרה לה'... בשלב הזה היא לא הייתה אפילו להגיד 'אני חושבת משהו קרה לי'... מה אני חשבתי?.. התעללות מינית או אלימות, חשבתי לעצמי התעללות מינית, זאת אומרת, 'אני לא רוצה, אני לא רוצה', זה היה כל כך מאפיין... את הניסיון שלי מצד השני, אני לא קופצת... אני לא קופצת למסקנות והחלטות, אני לא, אני יכולה לחשוב את זה, אבל אני לא, זה לא עלי להגיד לבן אדם 'או בטח זה קרה לך'... אני חשבתי את זה וגם בגלל שהיא גם סיפרה לי על המשפחה, אני אמרתי לעצמי, 'וואו, it's bad זה לא טוב... אבא שהוא שתלטני והוא לא, הוא מסתובב בבית, עוד פעם, במגזר שלנו לבוש צנוע זה חלק מהתרבות שלנו, אז מסתובב עם הגטקס, איך אומרים? גטקס?... עם הגטקס, בעולם שלנו זה נקרא לא צנוע... ושהוא ישב בשולחן שבת ודיבר כל אחד היה צריך לשבת ולהקשיב לו והוא קרא מספרים והוא הציק לה והשפיל אותה ודברים כאלה. זאת אומרת זה היה כבר בשלב שהיא התחילה לגלות יותר את החוויה שלה במשפחה"[705]. בהתייחס להמלצתה ש-א.א תיקח תרופה נגד החרדות הבהירה: "אני לא הסתכלתי על א.א כבן אדם שיש לה מחלת נפש, אני לא. אבל אני כן הסתכלתי על בחורה שסבלה, אוקיי? וחשבתי שכתרופות היה יכול לעזור לה והיא כן לקחה משהו"[706].